שוויון זכויות ושוויון השליטה

א.

חסידי החלוקה טוענים לזכותם של ערביי ארץ ישראל, הקרויים בפיהם פלסטינים, להגדרה עצמית. לשם המושאל נודעת חשיבות רבה. אם ארץ, ממנה נגזר שם תושביה, היא פלסטין, אין היא ארצו של ישראל. אבל אם היא ארץ ערבית, או ארצם של הערבים היא, מה על זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית?

בשם כללי הצדק האנושי, הננו מקבלים את ההנחה, כי כל עם ראוי להגדרה עצמית בארצו שלו, במדינה ריבונית משלו. בשם כללי הצדק האנושי, הננו מקבלים את ההנחה, כי כל עם בארצו שלו, במדינה ריבונית משלו. מבחינת הזכות המוכרת, מימי וודרו וילסון, אין העם היהודי עומד מול יושבי הארץ הערביים, ואין יושבי הארץ היהודיים עומדים מול העם הערבי. האמת ההיסטורית היא, כי, זה מול זה, ניצב העם הערבי והעם היהודי. אם נשווה את מעמדם, נראה, כי זכותם של כל הערבים להגדרה עצמית מוצאת את ביטויה בעשרים מדינות ריבוניות, ואילו זכות זו של כל היהודים אין לה ביטוי אלא בארץ אחת ויחידה, הלוא היא ארץ ישראל. באין ישראל בארצו, או בהילקח הארץ מישראל, נהרס הכלל של הגדרה לאומית עצמית לגבי העם היהודי. לא כן, בשוב ישראל לארצו, או להיפך. זכותו של העם הערבי להגדרה לאומית עצמית עומדת במלוא היקפה חסר התקדים. זהו ההבדל המוסרי, המכריע. אבל אם גם יהודים מאמצים את השם המנכר, פלסטין, מה יישאר מן ההגדרה העצמית של עמם? הן בלשון רש"י ישאלום: ליסטים אתם כבשתם... אבותינו השיבו לכך באמונת בראשית: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאר ישר בעיניו. אבל אם האמונה בזכותנו מקדם נקראת מיסטיקה, או מיתוס, או בשמות לעז אחרים, מהי באמת התשובה?

מתנגדיה של שלמות הארץ מנסים להשיב, כי זכות שווה, ליהודים ולערבים. האם לכל הערבים במדינותיהם, כלכל היהודים בתפוצותיהם? חלילה. את זאת אף הנלהבים במתנגדים האלה לא יגידו. הם בודאי, יצינו בזעם, כי לערבים במצרים, בסוריה, בעירק או באלג'יר אין שום זכות על ארץ ישראל. הם ידגישו, אף יחליטו, כי לעם היהודי באשר הוא שם יש זכות על ארץ ישראל. אם זוהי עמדתם העקרונית, עליהם לשים לב, כי תושביה הערביים של ארץ ישראל המערבית אינם אלא 1.3 האחוז של העם הערבי. בר דעת לא יכול לטעון, כי זכותם של מאה אחוזים של עם שווה, מבחינת התביעה המדינת, לזכותו של אחוז ושבר הימנו.

ב.

בשם חוסר השוויון, הננו נדרשים לשוב ולחלק את ארץ ישראל. אבל כולנו זכאים לשאול את המחלקים, מהי, בכל זאת, עמדתם העקרונית לגבי זכותם של הערבים בארץ להגדרה עצמית. היכן היא מתחילה, ואיפה היא מסתיימת?

לשאלה זו ייתכנו מספר תשובות. הראשונה בהן היא, כי יקבע קו החלוקה 1949. אם זהו העקרון, אבקש, עם כל הכבוד, לשאול, מדוע מוכנים מכירי הזכות לשלול אותה מ-350 אלף ערבים. איש לא יטען, כי תקופה קצרצרה של 18 שנים נותנת או מבטלת, זכות/ כאשר נשמעת הקביעה, כי זכותו על ארץ ישראל קיימת, על פי ההיסטוריה הכתובה, למעלה מ-3600 שנה, טוענים תומכי החלוקה, כי הערבים, או המוסלמים, יושבים בארץ זו משנת 636 לספירה לספירת הנוצרים, מאז הכליף השני, עומאר, הגיע, בחרבו השלופה, עד לירושלים. לטענה זו השיבונו תמיד, כי כל כיבוש של ארצנו ביטל את הכיבוש שקדם לו, לא את זכותנו עליה, שקדמה לכולם. ונותרה אחריהם. אבל מבחינת הזמנים, יש להציג את הקשה בשאלות: אם 3600 שנה אינן קובעות, כיצד יכריעו 18 שנים בלבד?

כידוע אין המחלקים מחדש מקבלים את עול הקווים של ה-4 ביוני 1967. כולם מסכימים, ונשבעים, כי ירושלים לא תחולק עוד לעולמים. הייתי מבקשם, בכל הנימוס להסביר לנו, על פי עמדתם העקרונית, היאך הם מוכנים לשלול את זכות ההגדרה העצמית משבעים אלף ערבים, אשר לא היו בתחום שיפוטנו אפילו תשע עשרה שנים. מה ביניהם לבין "פלסטיני" בית לחם, חברון או יריחו?

אין זה סוף פסוק, רבים, מקרב חסידי החלוקה מבטיחים, כי איזור עזה לא יופרד עוד, שוב לעולמים, ממדינת ישראל. שם מתגוררים למעלה משלשו מאות אלף ערבים. מה על זכותם של אלה להגדרה עצמית? אם נוסיף את המספרים, באיזורים הבלתי נפרדים, נגיע לסיכום, כי במדינה היהודית, המצויירת על ידי תומכי החלוקה, צריכים לחיות כ-800 אלף ערבים. להם לא תינתן זכות להגדרה עצמית. מה יהיה, איפוא, על העקרון, בו מנפנפים לנגד עינינו? אבל אם יש להגשים עיקרון זה הלכה למעשה, יואילו נא מגשימיו לגשת אל מפת ארץ ישראל ולהראות לנו, היכן תהיה המדינה היהודית, או, במילים אחרות, מה יהיה על זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית.

מול אסכולה זו, הנקרעת לגזרים, עם הנגיעה הקלה של איזמל הניתוח, מתיצבת, בכל כוחה המוסרי, העקרוני התורה של שלמות הארץ. נושאי התורה הזאת אינם שוללים זכות מאיש. הם באים לקיים זכויות הכל לפי מהותן. הבעלות על ארץ ישראל היא לעם היהודי. לכן צריכה הארץ להיות למדינה יהודית. בכך הכירו גם עמים אחרים, דווקא בתקופה, בה נתקבל בקרבם המושג של הגדרה לאומית. ובמדינה המנוהלת על ידי רוב יהודי – בבוא היום: על ידי רוב היהודים – יש להבטיח שווי זכויות לבני המיעוט. לא רק כיחידים אלא גם כבני לאום מוכר, על לשונו, תרבותו ומורשתו.

ג.

ברור לחלוטין, כי בשביל מתנגדיה של שלמות הארץ, הבעיה הדימו – או אתנו – גרפית אינה עקרונית כלל, אלא כמותית בלבד. כרגיל, הם מגלגלים עיניהם השמימה, בצדקנות רבה, אבל לעיתים הם גם קורצים באחת מהן, ברמזם: אילו. אבל בינתיים הם מנסים להטיל עלינו מיספרים, שאין להם כל אחיזה במציאות, כדי להוכיח, ש"הפטריוטיזם האמיתי" (המלה הלועזית נגזרת מן השם מולדת) מחייבת דווקא למסור את חלקי המולדת לשלטון נכרי.

לאחרונה קראנו מאמרים ומכתבים של אנשים משכילים, לרבות מרצים באוניברסיטה, הטוענים, כי המיעוט הערבי בארץ ישראל המערבית הוא של ארבעים אחוז. כעבור שורות מספר, ביצירה הסטיסטית-מדינית, הופכים 40 אחוזים אלה לכמעט 50 אחוז. בטרם תתיבש הדיו, כבר יש לנו מחצית האוכלוסיה הערבית. ומה על הילודה? עוד מעט ויכתימונו: חסידיה של שלמות הארץ רוצים, או בהיותם שוטים גמורים, מוכנים, לחסל את המדינה היהודית, ולהפוך את ארץ ישראל, במהרה בימיהם, לארץ של רוב ערבי.

נתבונן, איפוא, במספרים. בקשר עמם, אי אפשר שלא לתהות, כיצד אנשים, הידועים בחכמתם ובתכסיסיהם, יכולים להיכשל בניסיון ילדותי של הטעיית הציבור. הרוב היהודי בארץ ישראל המערבית הוא כיום של שישים ושישה אחוזים, או של שישים וארבעה אחוזים, המיעוט הערבי הוא של שלושים וארבעה או שלושים ושישה אחוזים. מנין ההפרש? שאלה זו יש להפנות לחכמי הסטטיסטיקה, המחולקים אף הם בדעותיהם או בסיכומיהם. אין פלא. המיפקדים בארצנו מעולם לא היו מדוייקים. אל נכניס, איפוא, את ראשינו בין עוקרי מספרים, נציע להם פשרה הוגנת. שישים וחמישה אחוז יהודים, שלושים וחמישה אחוז ערבים. אם זוהי ההערכה הסבירה, איך לפתע, קפצו הערבים ל-40 אחוז, ואילו היהודים הורדו לכדי שישים אחוז? אם המדובר הוא בהפרש נוסף של 5 או ארבע אחוזים, מדוע יש לבטלו? אבל הייסוף והגירוע המלאכותיים אינם מסתיימים בכך. עוד מדברים סופרי החלוקה על ארבעים אחוז ערבים, והם כבר מגיעים ל"כמעט חצי חצי" יהודים וערבים. מוזר מאוד. בר בירב, אף בער, יודע, כי 35 אחוז קרובים הרבה יותר לשליש מאשר לחצי. וכן 65 אחוזים, שיש להם נגיעה קרבה מאוד לשני שלישים, בעוד הם רחוקים מאוד מן המחצית. תינוקות של בית רבן יודעים, ומי שמלמד מן הקתדרה שכח את גירסת ינקותו? היא כמובן, לא נשתכחה ממוחו. הרצון להפחיד, אף במספרים קלוטים מן האוויר, הוא המניע, צ'יק צ'יק, סליחה על הביטוי להקפיץ כמעט שליש לכדי מחצית.

אך המציאות חזקה מעיקומים סטיסטיים כאלה. עובדה היא, כי במשך חמש השנים האחרונות, לא ירד הרוב היהודי בארץ ישראל, בניגוד לכל התחזיות הידועות מימי הקיץ של 1967. עובדה שניה, ומכרעת, היא, כי שיבת ציון גדלה והולכת. אם במשך שנת 1971 הגיעו אלינו מארץ מסויימת כ-12 אלף עולים, הרי, בארבעת החודשים הראשונים של שנת 1972, באו אלינו משם מספר קרוב מאוד לזה של שבי ציון. ההתפתחויות, הניראות לעין בחלקי עולם שונים, מצביעים על תנועת עליה לא מופחתת אלא גוברת. הרוב היהודי בארץ ישראל הוא לא רק מובטח, יש לו סיכוי ממשי לגדול.

ד.

מחדשי החלוקה, ההופכים בנמהרות קולמוסית, שליש לחצי, מוסיפים על מספריהם המעטים פילוסופיה מדינית. עוד מעט, הם אומרים, תקום לנו מדינה דו לאומית. הפרדוכס הוא, הם מוסיפים בחיוך, כי יקימו אותה הלאומנים שלנו. נחמד מאוד. אך הפרדוכס האמיתי הוא, שאנשים היודעים ללמד, לא אבו ללמוד.

מה המדינה הדו לאומית בארץ ישראל? המושג אינו מופשט. הוא גם אינו קשור בעובדה האתנית כי בארץ מסוימת יחיו יחדיו בני שני לאומים. דו לאומיות לגבי ארצנו היא שיטה שלטונית, היא תוכנית מדינית. למען הבחנה המבהירה, אביא את עיקריה המנוסחים של תוכנית זו:

• ארץ ישראל תהיה לא יהודית או ערבית, אלא מדינה ערבית יהודית (במפורש, בזה הסדר)
• הריבונות על ארץ ישראל תהיה משותפת לערבים וליהודים, היושבים בה.
• בלי להתחשב בכך, אם היהודים, או הערבים, יהיו הרוב בארץ ישראל, תובטח לאלה אף לאלה, נציגות שווה במוסדות המדינה, המחוקקים והמבצעים.
• למדינה יהיו שני בתי מחוקקים, לשניהם ייבחרו, תמיד, נציגים ערביים ויהודיים, על פי החלוקה חצי חצי.
• למדינה יהיה נשיא
• ראש הממשלה וחבריה יתמנו על ידי הנשיא ויהיו אחראים בפניו.
• תקופת כהונתו של נשיא המדינה תחולק לשתים, בכל אחת מהן יכהנו יהודי וערבי לחלופין.
• יקבע נוהג, כי אם הנשיא ימנה ערבי לראש הממשלה, ייבחר יהודי ליושב ראש בית הנבחרים התחתון, כן להיפך, אם יהודי יהיה לראש ממשלה, ישב ערבי בראש הבית.

מי ששב ומעיין בתוכנית זו, שאותה ניסחו אנשים נכבדים, מנהיגים ציוניים ידועי שם, יתמה, בודאי, איך הם הגיעו ליצירת אנדרוגינוס כזה – כזאת. אבל, קודם כל, צריך להתבונן בה, כדי לדעת את מהותה. אם במציאות שלנו, מי שהוא טוען למדינה דו לאומית, קיימות שתי אפשריות. ייתכן, כי הוא מעולם לא קרא את התוכנית, אשר פרטיה היסודיים הובאו לעיל. במקרה כזה, יש לשאול, איך הרשה לעצמו מי שמתיימר לעצב דעת קהל להטיל סיסמא בלי לדעת, מה תוכנה, או מה משמעותה. האפשרות השניה היא, כי תוכניות הדו לאומיות נלמדה וידועה היטב. אם כך, לפנינו שוב הטעיה ביודעין. בשני המקרים אין נחת.

מן ההתבוננות שלנו ניתן ללמוד, כי מדינה דו לאומית בארץ ישראל אינה יכולה לקום, מעצמה; צריך היה להחליט ולנסות להקים אותה. מדינה דו לאומית אינה באה להבטיח שווי זכויות אלא שוויון שליטה. הראשון הוא צדק, השני הוא לא רק הזיה אלא גם עוול. כאמור לעם הערבי יש, מחוץ לארץ ישראל, ביטוי, עתיר ריבוניות, לזכותו להגדרה לאומית עצמית: לעם היהודי אין אלא ארצו הקטנה לקיום זכות זו.

ודאי ארץ ישראל היא דו אתנית. כזאת היתה גם מדינת ישראל, בחלקה של ארץ ישראל, עד מלחמת ששת הימים. אבל בין מושג דימוגרפי, מציאותי זה, ובין התוכנית החוקית, הדמיונית, של מדינה דו לאומית, מפריד עולם ומלואו.

*

לפני ארבע שנים, בחודש אייר, קבלה הועידה העשירית לתנועת החרות החלטה, האומרת בין השאר:

"עם ישראל דוגל בעקרון המקודש של שווי זכויות לכל האזרחים, ללא הבדל מוצא, לאום ודת. תושב ערבי של ארץ ישראל, אשר יבקש את הענקת אזרחותה של מדינת היהודים ויתחייב בנאמנות לה – בנאמנות כזו מותנית אזרחותו של כל אדם בכל מדינה – יקבלנה. הרוב היהודי בארץ ישראל. משאת נפשה של הציונות הממלכתית מאז ומתמיד, יקויים, בעיקר על ידי שיבת ציון המונית, שתבוא ותגבר".

יואילו כל המשקיפים להודות, כי הסיפא בהחלטה זו נתאמתה לחלוטין. כידוע, לא הכל האמינו בכך, במלאת שנה למלחמת ששת הימים. באשר לרישא, זהו העקרון, וזו הדרך. מי שדוחה אותם, יסביר נא, מהי עמדתו העקרונית. שלו על כולנו לזכור, כי המדובר הוא לא בזכות הנצחון אלא בנצחון הזכות.

(מאמר שני בסידרה "עמדה עקרונית בבקשה". המאמר הראשון פורסם ב"מעריב" ב-5 במאי)