שוב הסעיף ה11 והצבעת ישראל
במשך עשרים וארבע, או ארבעים ושמונה, השעות הקרובות תוגש, בפני הוועדה המדינית המקבילה של עצרת האו"ם, הצעת החלטה אמריקאית, הכוללת, בניסוחה הראשון, את הפיסקה הבאה: (הוועדה המדינית) "מביעה את תודתה לוועדת הפיוס של האו"ם על מאמציה למציאת דרך לקידום בעיית הפליטים הערביים, בהתאם לסעיף 11 של החלטת העצרת הכללית מס (III) 194 ומבקשת את הוועדה להמשיך במאמציה עם המדינות החברות המעוניינות במישרין בשאלה זו".
כיצד תצביע משלחת ישראל משתועמד הצעה זו, או דומה לה, למניין? כתבו של עיתון, הקרוב לראשה של המשלחת, הודיע מניו יורק, כי ישראל יכולה לתמוך בה (אף) "בלי היסוסים" ידיעה זו מן הדין שתעורר דאגה וחרדה בלבו של כל אזרח נאמן. ועיתון זה, המביע, על פי מנדט ציבורי מפורש, את עמדתם של ארבע עשרה ריבוא אזרחים כאלה בא להשמיע היום, ממש ברגע האחרון, אזהרה מפני חזרה על שגיאה חמורה, שיש בה, מנקודת ראות פנימית, הפרה של החלטת הכנסת וסיכון האינטרס העליון של האומה מבחינה חיצונית. כדי להבהיר את חומרת הבעיה יש לשוב ולהזכיר את תוכן ההחלטה (III) 194 על סעיפו ה-11 הנודע. "האסיפה הכללית, נאמר בה, מחליטה, כי לפליטים, הרוצים לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יש לעשות כן בתאריך המוקדם האפשרי וכי יש לשלם פיצוי עבור הרכוש של אלה שיבחרו לא לשוב..." סעיף זה לא רק שימש יסוד לתכניותיו הידועות של ד"ר ג'ונסון; הוא גם היה המסמר עליו תלה ד"ר דיוויס את כל טענותיו האנטי ישראליות בדין וחשבון השנתי שלו, בשם בוכנות הסעד והתעסוקה שלו, בו נאמר במפורש, כי, כל עוד סעיף 11 לא הוגשם, אין לראות שום פתרון לבעיית הפליטים הערביים הארצישראליים ואף אין טעם לטפל בהעסקתם המתמדת במדינות ערב.
אשתקד, לסיום הדיון, שיוזם על ידי סיעת תנועת החרות, בבעיית הבורחים הערבים, קבלה הכנסת, ברוב המייצג את עמדתם של מאה ושבעה מקרב מאה ועשרים חבריה, החלטה חד משמעית האומרת: "אין להחזיר את הפליטים הערביים לשטחה של ישראל; הפתרון היחיד לבעייתם הוא ביישובם במדינות ערב". השתא החליטה הכנסת לחזור ולאשר את ההחלטה הזאת.
היכולה, הרשאית, משלחת, שקיבלה הוראה מפורשת כזו מאת מצווה הלאומי העליון, הלא הוא בית הנבחרים, להרים ידה, במוסד בין לאומי, בעד החלטה, התובעת פעולה למען החזרת "פליטים לבתיהם", כלומר לשטחה של ישראל, כאחת משתי הדרכים לפתרון בעייתם? הממשלה, והמשלחת לאו"ם, המקבלת ממנה במישרין את הוראותיה, עשו כן בעצרת הקודמת. הן פירשו באורח שרירותי, בניגוד למה שנראה אף על פני הדברים, את החלטת הכנסת מן ה – 6 בנובמבר 1961 ותמכו בהצעת ההחלטה האמריקאית הכוללת את הסעיף 11. משום כך, וכאזהרה לבאות, נמנעה סיעת תנועת החרות מלשוב ומלהצביע, ביום ה – 12 בנומבר 1962, בעד החלטת הכנסת, המזדהית בחלקה הראשון, עם הודעת שרת החוץ, בעוד תומכיה יודעים, אף על פי שלא אבו לציין, כי לא היה להם על מה לחזור ולהצביע, אלמלא סיעת האופוזיציה הראשית, אשר יזמה את ההחלטה המהותית וגם קבעה, במידה מכרעת, את ניסוחה לפני שנה.
את החלטת הכנסת אין אלא הכנסת יכולה לפרש. ומאחר והסיעה הפרלמנטרית של תנועת החרות היא שדרשה במפגיע, כי לצד המילה "פתרון", יתווסף שם התואר "יחיד" בהחלטת הכנסת המקורית, לא יתכן כלל, כי גורם כלשהו יטול לעצמו את החופש השרירותי "לפרש" ולטעון, כי, אמנם הפתרון היחיד לבעיית הפליטים הערבים הוא, על פי ההחלטה המוסכמת והמוסמכת, ביישובם במדינות ערב, ואף על פי כן יכולה נציגות רשמית של ישראל להצביע בעד החלטה הרואה בהחזרתם לישראל, במספר זה או אחר, פתרון לבעייתם.
אשתקד חטאה הרשות המבצעת בהפרה גסה של החלטת בית המחוקקים. התשוב ןתחטא? אם הכנסת מצביעה על פתרון וקובעת, כי יחיד הנהו, אין המשלחת באו"ם יכולה לשוב ולהצביע בעד היפוכה של החלטה זו. העניין במהותו הוא גורלי לעתידה של האומה. נסיונות הלחץ לא תמו; הוא עודנו לפנינו. ואל תינתן יד לאלה, העתידים להפעילו, על ידי הצבעה, אף חוזרת, עליה יוכלו, בבוא היום, להסתמך. כלל גדול צריך לשמש את רגלי משלחתנו באו"ם: אין היא מצביעה בעד שום הצעת החלטה, יהיו מחבריה אשר יהיו, אם היא כוללת איזכור כלשהו של הסעיף ה – 11.
