שגיאה והודיה
שגיאה והודיה
ערכה של הכרזת הכנוס הציוני בלונדון הוא כערכן של כל ההכרזות. המעשים, שיבואו אחרי ההצהרה, הם שיקבעו את חשיבותה או את חוסר חשיבותה. בינתיים, כדאי לשים לב לשתי פסקאות אופייניות, שאחת מהן מעידה על טעויות העבר המושרשות והשניה - על הרוח החדשה שהושרתה, למרות הכל, על המחברים.
בקשר עם מדיניות הבגידה של הממשלה הבריטית נאמר בהכרזה. "הספר הלבן שהיה בו משום ויתור לטרור הערבי שהשתולל בארץ-ישראל החל מ-%1936&, בסיועם של היטלר ומוסיליני, נתכוון לרכוש את תמיכת הערבים במקרה, שתפרוץ מלחמה עם ה"ציר". למעשה, לא השיג הספר הלבן אפילו מטרה מעשית זאת, כפי שתעיד הברית הגלויה עם היטלר והתקוממותו של ראשיד עלי בבגדאד.
הניסוח הזה מעיד על היעדר בגרות פוליטית ועל חוסר מוחלט של תבונה פוליטית מצד המחברים. הם התכוונו להוקיע את "ספר המעל"; אך למעשה רק הצדיקוהו. כל אמריקאי, כל אנגלי וכל רוסי, שיקרא את דבריהם, יוכל לומר, או ייאלץ להודות, כי "גלוי הדעת על מדיניות ממשלת הוד-מלכותו משנת %1939&" היה מיסמך פוליטי נבון, פקח ומוצדק מכל הבחינות.
הספר הלבן - אומרים הציונים בכבודם ובעצמם - נתכוון לרכוש את תמיכת הערבים למלחמה נגד "הציר". אם ככה, אין כל אפשרות להטיל דופי בדוקומנט זה. הציר הגרמני-איטלקי היווה את הסכנה החמורה ביותר לעולם התרבותי. שבירת הציר היתה המצווה העליונה לכל האנושות. ואם אפשר היה לקוות - לו רק לקוות - כי בעזרת הספר הלבן תרכש תמיכתו של העולם הערבי במסע-הצלב נגד צלב-הקרס, הרי אין ספק, כי זכות הקברניטים האנגליים וחובתם היתה לנסות מדיניות זו. יתר על כן, שליטי אנגליה יוכלו, בהסתמכם על דברי הציונים, לדרוש מאתם, כי יודו שאף מבחינה יהודית היה הספר הלבן מוצדק. היטלר היה האויב הגדול ביותר של עם ישראל. ומי כיהודים, היה מעוניין, היה חייב להיות מעוניין, ברכוז הכוחות הבין-לאומיים להשמדת משמידם?
ההסתייגות שבאה בסיום ה"הוקעה" של הספר הלבן, אינה יכולה להוריד מערכו הפוליטי העקרוני. האנגלים יכולים לטעון, כי המרד של ראשיד עלי היה רק יוצא מהכלל, ואילו בדרך כלל השיג הספר הלבן את מטרתו, בה הודו הציונים; העולם הערבי נשאר נאמן לבעלות הברית.
אכן זהו ניסוח אומלל, העלול להתנקם בנו. אך אין בו מקריות, את שרשי השגיאה הפאטלית הננו יודעים יפה. הפחד מפני האמת קבע את דברי המחליטים, הנראים בעיני ה"טיימס" כ"קיצוניים". האמת היא, שאין לספר הלבן ו"לרכישת העזרה הערבית למלחמה בציר" כל קשר. לפני היות "הציר" פורסם הספר הלבן של פספילד; לפני היות מוסוליני לדוצ'ה ניתן הספר הלבן של צ'רצ'יל, והוקמה האמירות של עבר-הירדן. והספר הלבן של מקדונלד מהווה יחד עם קודמיו את "השלישייה הטמאה", שמטרתה היתה לשים קץ לשיבת ציון ולתקומת ישראל בארצו. מדיניות חסול זו התנהלה על גבו של עמנו במשך חצי יובל שנים. ההנהגה הציונית לא ארגנה כל התנגדות; דברה הראשי, ד"ר ווייצמן, עסק כל ימיו ב"הסברתה" ובהצדקתה.
גם היום אין ההנהגה מוכנה להתנגדות מעשית. לפיכך, לא רצתה לומר את האמת. היא רצתה לקלל את הספר-הלבן האחרון; אך היא נרתעה מלהוקיע את קו החסול, אשר אגרת מקדונלד מהווה אך את נקודתו העליונה. כך הפך הכנוס הציוני לבלעם של המדיניות הבריטית בארץ-ישראל. הוא רצה לקלל את "אגרת הבגידה וההתכחשות" ויצא מברכה. כלל גדול הוא: מי שמתכהש לאמת, מי שאינו מוכן להסיק ממנה מסקנות, הריהו משיג, אף נגד רצונו, תוצאה הפוכה מן המבוקשת.
בדברי הסיום של הכרזת הכנוס הלונדוני נאמר: "כל דחוי בפתרון הבעיה, כל חצאי אמצעים, כל החלטה, שעם היותה רצויה תשאר על הנייר בלבד, ולא תוגשם במהרה ובנאמנות, לא תשים קץ לטרגדיה של שעה זו ותהיה עלולה רק להגדיל את הסבל בקרב העם היהודי ואת המתיחות בארץ-ישראל".
אלה הם דברים נכונים. אנו חותמים עליהם בשתי ידינו המזויינות. אך יורשה נא לנו לשאול, מה פירוש "מתיחות בארץ- ישראל"? במה היא מתבטאת? מה משקלו המעשי של נימוק זה? האין אלה "מעשי היאוש" של הנוער הלוחם?
סוף סוף השכילו המנהיגים להבין, כי אפשר לנצל מבחינה פוליטית את אותם המעשים, שהם קוראים להם, לצרכי התעמולה הפנימית, "מעשי טירוף". גם זו לטובה. אנו מברכים על השנוי, על ראשית ההתפכחות. אך האומר "א" צריך לומר "ב". אם "המתיחות בארץ-ישראל" היא נשק במערכה המדינית, הבו מתיחות, רבותי! הגדילוה, הרחיבוה, העמיקוה; הוכיחו לשליטים במעשים, כי "כל דחוי בפתרון הבעיה אך יגדיל את המתיחות בארץ-ישראל"...
ברכתנו וברכת העם כולו תלווה אתכם בדרך זו.
