שברו את הכלים ולא משחקים
את האופריזם הנודע, לפיו שלטון משחית, ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט, יהיה צורך, בימים אלה, להמיר באימרה אחרת. שלטון נמאס אין טעם אלא בשלטון מוחלט. זוהי מהותם של אכזבתו, שאיפתו ורוגזו של מר בן-גוריון.
שלטון היה לו. ועוד איזה? ספק אם במדינה כלשהי, מחוץ לארצות בהן הדיקטטוריה מוכרזת בגלוי, היה במשך שנים כה רבות, ראש ממשלה עם סמכויות כה נרחבות. פשוטו כמשמעט, ידו היתה בכל, במדיניות וכבטחון, בשירותי סתר ובמוסדות חינוך, בדת ובאמונה, בתולדה ובילודה, ברדיו ובדקדוק. שלטון ממושך ומהודק זה הוליד את תופעת השחיתות הנוראה ביותר בחיי עם בן-חורין, הלוא היא החנפנות. אדם, שלא נטל בשינונו אל בקצה המזלג, הוכרז כיודע כמעט-כל וכפוסק כמו-אחרון. אם הוא החליט, כי מלה עברית עתיקה, מציינת ומבהירה, היא מיותרת לחלוטין, הרי עוד מעט היו המשרדים הממשלתיים למיניהם מרגילים את בני ישראל לאמץ לעצמם את השיבוש הלשוני הזה, על אף הכתוב: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, כבד את אביך ואת אמך ועוד. אחד הסופרים, מאלה דווקא שאינם מראים אלא בשר ודם, הודיע לראש ממשלה זה, כי כתב חיבורים מסויימים רק מתוך תקווה, שעיניו ישימו בהם מבט... סופרים אחרים, זועמים פחות או יותר ממנו, הלכו בעקבותיו, גם אם לא העתיקו מילותיו. החנפנות הביזנטינית כלפי מי שהכוח היה בידו חגגה את נצחונה במשכנות ישראל; היא אולי היתה שוטפת בזרמה העכור את כל אוהלי יעקב, אילמלא סכר אחד, שחוסן בצוק העתים, לא רק בברזל האתים.
אולם אין להכחיש, כי, על אף היקף השלטון המחונף, הוטלו עליו מגבלות מסויימות. סיבתן העיקרית היתה, כי מנהיגה של מפא"י מעולם לא זכה לתמיכתו המוצבעת אלא של שליש (בקירוב) האזרחים. הקריאות החוזרות ונישנות נדחו; הלחץ והשיחוד הישיר והעקיף אמנם עשו פרי באושים, אבל לא מעבר לאותו גבול; אפילו עדת החנפנים לא הצליחה לגבור על מיאונם, אמנם המגוון, של שני שלישים של האומה להפקיד גורלם בידי מי שדרש שלטון מוחלט. בהיות מפא"י מיעוט בכנסת, ועל אף היותה רוב בממשלה, לא יכול היה מנהיגה בתקופות רוגז לעשות ככל העולה על לבו. הוא לא יכול היה להביא לפיטורי של שר אלא אם זה נמנה על חברי מפלגתו, שנהגה, על פי עדותו המוסמכת של אותו שר, לא על לפי צדק ויושר אלא מפחד וחשבון. לו ראש מפא"י היה מנסה לפטר, או להביא להתפטרות, חבר ממשלה, הנמנה על סיעה אחרת, הוא היה גורם מיד למשבר ממשלתי. אין זה דבר נעים; בודאי לא פשוט הוא.
בכנסת עצמה נוכח השליט המתנשא לדעת יותר ויותר, כי לא יוכל להפקיר לשונו; כי יש בה מי שישיב לו באזני העם כולו וגם, אולי זה העיקר, לעיני ההסיטוריון הבא. הוא היה רוצה, כי אדם כזה, או סיעה כזו, שאינם מותירים, ואינם מתירים, סילופים ופגיעות בלי תשובה ראויה, יוצמתו מן הכנסת, או לפחות יורחקו ממנה מפרק לפרק. אבל אין לאלא ידו, המוקפצת לאגרוף, לעשות כן בתנאים הקיימים. מה שקרה בינו ובין סיעת תנועת החרות לפני שנה שימש אולי הוכחה מכרעת למגבלה זו.
מחמת הריסונים הספורים הללו, נמאס לו, למר בן-גוריון, השלטון בו החזיק זמן כה רב; אין הוא רוצה עוד, בהתקרבו לגיל השמונים, אלא בשלטון אישי מוחלט, אם בממשלה ואם בכנסת, או להיפך.
מה עושה אדם שזו שאיפתו? לפני הכל, הוא מאשים בה את זולתו, בנוסח השאול אך הלא עממי: תיפסו את המונוקראט. לכן אמר ראש מפא"י לסטודנטים שלה, כי אני, מבין כל תושבי ישראל, שואף לשלטון יחיד. אני, לא הוא.
לשם כך ניסה מר בן גוריון, אף מתוך שיכחה מסויימת, להבהיר, מהו ההבדל בין זאב ז'בוטינסקי וביני. ז'בוטינסקי, אמר, היה רווי תרבות המאה התשע עשרה, ואילו אני נולדתי במאה העשרים. שתי העובדות הן נכונות. אך כלום זהו ההבדל? הייתי יכול לספר למר בן-גוריון על ההבדלים, רבים מני ספור, בין זאב ז'בוטינסקי וביני. העיקרי בהם: הוא המורה הגדול, ואני תלמידו הקטן. נער הייתי גם זקנתי ולא דאגתי כל ימי אלא לכך, כי ראוי אהיה לתואר הזה, שאין בעיני אדיר ממנו: תלמידו של זאב ז'בוטינסקי. ואם גם אני זכיתי לעשות משהו למען עמנו וארצנו הרי לא זכותי היא; תורתו של זאב ז'בוטינסקי היא המקור, ממנו שאבנו, אחי הלוחמים ואני עמם, את הכוח לקום ולעשות. ומאחר ומהעין מתגבר, לא תש הכוח הנשאב, ולא יעבור.
אבל מר בן גוריון הוסיף להסביר ללומדים הצעירים, כי לא זו בלבד שנולדתי (אולי זו אשמתי העיקרית) לפני חמישים שנה, אלא גדלתי בין שתי המלחמות העולמיות, כלומר, בתקופה בה צמחו הפאשיזם ונאציזם. נכון. משום כך למדתי, משחר נוערי, לתעב את שניהם, ולשנוא כל טוטליטריות אחרת, שקדמה להם, או באה, או מנסה לבוא, בעקבותיהם.
ועוד למדתי, שוב על לפי תורת ז'בוטינסקי, רווית התרבות של אביב העמים ושל אלף המתנדבים לגאריבלדי, כי יש לבוז לכוח ולהאמין ברוח; כי אין להשתחוות בפני החזק אלא לכב את הצודק; כי חרותו של האדם היא תכלית החיים ולא רק טעמם. מר בן גוריון כפי שהוא בלבל שלושה עדים לגיור בשלושה לערב קידושין, כן הוא המיר, הפעם בהכרה מלאה, התנגדות לשלטון יחיד שלו בשאיפה לשלטון משחית כזה.
ב.
כיצד מנסה מנהיגה של מפא"י, לעת גלי לגבוה, להשגי, במקום השלטון המוגבל קמעא, שנמאס עליו, שלטון מוחלט, אליו יוצאת נפשו? אין לאל ידו להטילו בכוח; משום שכך, הוא רוצה להגיע אליו במהומה.
מר בן גוריון מציע, כי לקראת המערכה הצבורית, הבאה עלינו לטובה, בשנת תשכ"ה, תביא מפלגתו בפני הבוחרים סעיף אחד ויחידי: שינוי שיטת הבחירות. אך שמא לא יספיק השליש הלחוץ, לא פחות מכפי שהיה עד כה לוחץ, להשיג, בסיסמת הרמיה, חמישים ואחד אחוז של קולות הבוחרים? לכך תימצא תרופה. צריך לקבץ תומכי השינוי מקרב חוגים אחרים ולהכניסם לא רק תחת כנפי מפא"י אלא לרשימת מועמדיה. כך תועלה בכל עוצמתה שיטת הבחירות; ותהיינה לנו, לעיני כל, בחירות השיטה.
נניח שמפלגות אחרות מתפתות לרעיון זה. התוצאה הישירה היתה, כי כבר מן היום ועד אוקטובר שנת 1965, היה העם כולו עסוק בבעיה אחת בלבד, לאמור, האם לתת לכל מפלגה את ייצוגה היחסי, או האם לאפשר, על פי תמרון מירמה, למפלגת מיעוט יורדת לקבל רוב מכריע של שני שלישים ואף למעלה מזה בבית הנבחרים. כל זאת, כדי שמר בן-גוריון יוכל, לפחות פעם אחת בחייו, להרכיב ממשלה כרצונו, לפטר שרים כרוגזו, ואת שניהם להטיל על הכנסת. כל ,,שאר" הבעיות, הלאומיות והממלכתיות, היו מורדות מן הפרק, או מוסרות ומוטלות לצידו. לא מדיניות ולא בטחון. לא נאצר ולא טילים. לא נשק סובייטי ולא מדענים גרמניים. לא הפער, הנעשה תהומי באמת, בין הוצאות היבוא לבין הכנסות היצוא ולא הסכנה המתחדשת ליציבותו היחסית של המטבע. בגלל השאיפה למונוקרטיה היה העם הזה לוקה במעין מונומניה. אין בעיה אלא הבעיה: שיטת הבחירות.
נשער בנפשותינו, כי רשימת מפא"י, אותה מקשטים תומכי ,,השיטה" הלוא-מפא"יים ואפילו האנטי-מפא"יים, מקבלת בבחירות הבאות 50%+. מה עושה כנסת חמודה זו? היא מתכנסת, בהתאם לחוק, באחד מימי נובמבר 1965. אבל בהתאם לרצונו, או הבטחתו או התחייבותו, של ראש הרשימה המדבירה, אין בית הנבחרים שלנו עוסק אלא בענין אחד, הלוא הוא חוק שיטת הבחירות החדישה. מדינתנו הגדולה כארצות הברית של אמריקה (שלושה מיליון 22 אלף 387 מילין מרובעים), או כקנדה (שלושה מיליון 851 אלף 809 מ"מ) או כאוסטרליה (שני מיליון 974 אלף 581 מ"מ) תחולק למאה ועשרים איזורי בחירה חד-צירית; המועמד, שקיבל מתוך עשרת אלפי קולות בקירוב הין אלפיים לבין שלושת אלפים, בעוד שאר המועמדים, הפוליטיים והמקומיים, שמספרם יעלה בודאי על מספר הרשימות הסיעתיות לכנסת, יקבלו, כל אחד, פחות מעשרים או שלושים האחוזים – המועמד הזה הוא הנבחר.
ודאי, לו למפא"י היה רוב מוחלט בכנסת, חוק כזה היה מתקבל. אבל אפילו עם הרוב המאיץ, אין החקיקה וביצועה שאלה של יום, או שבוע. בזמן המעבר אין הכנסת עוסקת אלא בכך. התחייבותו של בעל השיטה. נתקבל החוק בכל שלוש קריאותיו, מיד מחליטה הכנסת על התפזרותה. התחייבות שניה בעל התכנית. גם בשביל התפזרות הכנסת דרוש חוק, הקובע את מועד הבחירות החדשות.
מתי הן תתקיימנה? בקרוב; אבל לא כל כך במהרה. צריך יהיה להציג רשימות בוחרים בכל איזור ואיזור, להרשות זמן לערערים, לאפשר עירעורים, להרכיב את ועדות הקלפי, את הועדות האיזוריות, את הועדה המרכזית ועוד ועוד. אם יש רוב מוחלט, אפשר את כל אלה לעשות בחופזה, ובעיקר על טהרת מפא"י. אף על פי כן, לא בחטף ניתן לבצע את כל הפעולו הללו, בייחוד אם המחליטים והעושים ירצו, כפי שייאלצו, לשמור, לפחות במידה מסויימת, על צורה חיצונית של דיון חופשי וגלוי. יוצא איפוא, כי הבחירות החדשות לא תוכלנה, על פי תכניתו של ראש מפא"י, להתקיים לפני ימי הקיץ של שנת 1966.במלים אחרות, האיש הזה, אשר השאיפה לשלטון אישי מוחלט מעבירתו על דעתו, מציע לעם מוקף אויבים, כי, במשך שנתיים ימים (!) לא יעסוק בבעיות האיזור אלא בבעיית האיזוריות.
כל זה, אם הכנסת, בה יש למפא"י ותומכיה רוב, תחליט באמת על התפזרות, מיד לאחר קבלת החוק, העומד להפוך מיעוט לרוב. אין, ולא יכול להיות, בטחון בכך, כמובן. מה יהיה אם ערב ההתפסרות המובטחת תתעורר בעיה, מדינית או צבאית, רצינית? האם מר בן-גוריון, שהרכיב בינתיים את ממשלתו שלו, לא יהיה הראשון להשמעת הטענה הפטריוטית, כי מי שדורש קיום בחירות בקרוב, עם כל הכרוך בהן, אינו אלא מחבל בבטחון האומה? בסופו של דבר, אין הוא ידוע כאדם שאינו משנה את דעותיו, ואפילו מן הקצה אל הקצה. ודחיית בחירות, מטעמי בטחון מרוממים, אינה עוד חסרת תקדים בישראל. בינתיים יהיה רוב מסויים בכנסת. והבחירות האיזוריות, בין אם תיערכנה במועד מוקדם או מאוחר, יבטיחו למפא"י רוב עוד יותר גדול. בפחות משליש אמיתי היא תשיג יותר משני שלישים מלאכותיים. תחי הדימוקרטיה.
ג.
אך מה יהיה אם בבחירות השיטה לא תשיג מפא"י, על המצורפים, את רוב המנדטים? אל נניח, כי מנהיגה של מפלגת השלטון לא חשב על אפשרות זו. אין לשכוח כי בשנה האחרונה, בין מאמר ציטטין אחד לבין משנהו, היה לו זמן לחשוב. אחרי מחשבת צעדה רבה, שאפשר לכנותה בלעז הקדמוני פריפטטיקה, הוא העלה בפנינו תכנית הפיכה מושלמת. אם מפא"י לא תשיג, עם סעיפה היחידי במצעה, אוב מספיק, כדי להגשימו, יעזבו כל נבחריה את הכנסת. השבתה פרלמנטרית. חרם עד חרמה. או ביתר דיוק, כפי שאומרים ילדינו, מחמדי נפשותינו, שעה שהם משחקים במחבואים: שברו את הכלים ולא משחקים. הם אמנם מוסיפים: עומד חדש. אבל אצל מנהיגה של מפא"י לא יהיה יושב חדש. הבאים אחרי המתפטרים יתפטרו אף הם, לפי תוכניתו. מפא"י מחוץ לכנסת. הכנסת בלי מפא"י.
מה יהיה? עלי להסביר למר בן גוריון, אשר ההיסטוריה, כפי שאמר בשעת אחת מהתקפות הענוותנות שלו, מנעה ממנו להיות עורך דין, כי הכנסת, בלי מספר מסויים של חברי מפא"י, תהיה בית מחוקקים חוקי לחלוטין. דבר זה לא היה ברור על פי חוק המעבר משנת תש"ט, בו נאמר, כי הכנסת ב ה י ב ח ר ה תהיה של 120 חברים. אם אחרי ה י ב ח ר ה, יטשוה מספר, זה או אחר, של נבחרים, היא תוכל למלא, כחוק, את כל תפקידיה גם בלעדיהם, בדיוק, כפי שעשרים או שלושים מקרב חבריה, המשתתפים בדיונים, הנם מוסמכים לקבל החלטה, או לחוקק חוק.
האם לא תהיה במקרה כזה, הפרדה בין המשפט ובין המציאות? ראש המחרימים בכוח בטוח, כי היה תהיה. הכנסת המצומקת, הוא טוען, לא תוכל בשום פנים ואופן להקים מתוכה ממשלה. יתכן. אך לי נדמה, כי גם בטחונו זה הוא מפורז במקצת. אמנם, יש עדיין בכנסת סיעה ומחציתה, המעדיפות למסור למפלגת השליש את מלוא השלטון הממשי, ובלבד שלא להשתת, בממשלה עם אלה שהן ,,פוסלות" אותן בהבל דעותיהן הקדומות, או בלהט שנאתן הישנה. אבל אין זה מן הנמנע, כי אפילו אלו היו מחליטות להוכיח, פעם לתמיד, למפא"י המחרימה, כי אפשר גם בלעדיה. נוסף על כך, יש לזכור, כי רוב של, למשל, תשעים חברי כנסת, הממלאים את שליחותם, בעוד האחרים עזבוה, הם לא ששים ואחד, אלא ארבעים וששה. מוטב למר בן-גוריון להיזהר. האפשריות הן רבות.
אבל נקבל דווקא את ההנחה, כי בית הנבחרים קצוץ, או כפי ששמו נודע מתולדות אנגליה rump parliament כזה באמת לא היה מסוגל להרכיב ממשלה, שתנהל את עניני המדינה. התוצאה הבלתי נמנעת היתה קיום בחירות חדשות, כמובן על פי השיטה הקיימת. השוב תצא מפא"י עם מצע בעל סעיף אחד בלבד והוא שינוי שיטת הבחירות? מדבריו של מר בן גוריון, שנתקבלו בתורעת שמחה על ידי שומעיו, ובהם שרים ויועצים וחכמים ונבונים, ניתן להבין, כי אכן כך היתה עושה מפלגתו. ואם העם, אשר עד לפני זמן קצר מיאן לתת לה רוב מוחלט, ישוב ויסרב לה, גם מתוך תגובה מוצדקת על נסיון כפיה במהומה? השוב תכריז מפא"י, האוהבת כל כך לשאת בעול, הכבד מנשוא, של השלטון – על שביתת עזיבה? וחוזר חלילה? אם מר בן-גוריון משוכנע, כי יספיקו מספר חדשי חרם, שלו ושל חבריו, כדי להכניע לרצונו את רובו של העם הזה, הרי, כפי הנראה, אין הוא מכיר, על אף גילו, אלא את מיעוטו. אם יש משמעות למושג של קוביוסטיסיות מדינית, הנה דוגמתה העגומה לפנינו.
התכנית ההימורית אינה מעשית. ראש הממשלה כבר הספיק להסתייג ממנה. אזרחים אחרים מושכים בכתפיהם. אך עובדה היא, שנמצא חבר כנסת, אדם רציני, אשר מתוך החנופה השגורה, חש להודיע, כי הוא מקבל את תכנית ההחרמה והמהומה בתנאי שמר בן גוריון ישוב למנהיגות פעילה במפלגתו. כאילו הלה חשב, אחרת, ובתנאי שישוב למנהיגות בממשלה... לכן אין להתעלם מן הסכנה, בעיקר המוסרית והפסיכולוגית, הקשורה בהטפה – והן מר בן גוריון אינו עוד מרפה ממנה – לתכניתו הנעלגת. דימוקרטיה היא נטע עדין גם בימינו, ואולי ביחוד בימים, שלאחר הפאשזם והנאציזם והסטאלינזם, והסוציאליזם של נאצר ובן בלה, המתברך בפי חרושצ'וב ומאו-טסה-טונג והנתמך על ידי הבית הלבן. לא רק בטאנקים אפשר לרמוס דימוקרטיה; אפשר להחלישה גם בזלזול, להשפילה בלעג, לחסלה במירמה.
אבל האמת היא, כי התכנית הפוליטית, כפי שהוצגה על ידי מנהיגה של מפא"י, היא במהותה ילדותית. שלטון לא-בלתי-מוגבל נמאס עלי. אני דורש שלטון מוחלט. אינכם מסכימים? ברוגז. לא משחקים. וההבדל הוא, כי ילדינו אומרים, בעברית כהלכה: שברו את הכלים.
