שאלת רבין ובעיית ברעם

 שאלת רבין ובעיית ברעם

(מעריב, 11.8.1972)

א.

לפני זמן-מה ביקר בארץ שגרירנו בוושינגטון, מר יצחק רבין. הוא שב למשמרתו החשובה כעבור עשרה ימים. לפני צאתו שאלוהו עיתונאים אם נפגש עם שר החוץ, מר אבן. התשובה היתה שלילית. הנמקתה הפומבית היתה מדהימה. לא היה לי עניין, אמר השגריר, לקיים פגישה זו.

כל בר-בי-רב יודע, כי היחסים בינינו ובין ארצות הברית טעונים הבהרה מתמדת. אמנם, בשני עניינים רבי-חשיבות חל בשנתיים האחרונות שינוי חיובי ביחסים אלה. בקיץ 1970 תבעו האמריקנים מישראל, כי תשים את מבטחה בידיו הנמרצות והחובבות של ד"ר גונאר יארינג. וושינגטון טענה אז, בכל הרצינות הראויה למעצמה, כי מאמציו של שליח האו"ם, על פי יוזמת רוג'רס, הם הדרך היחידה (אני מייעץ לכל אזרחי ישראל לזכור היטב את המלים ואת הדגשתן המקורית) להשכנת שלום במזרח התיכון.

ביוני 1970 היתה הממשלה, בהשתתפות גח"ל, ספקנית ביותר לגבי הנחה אמריקנית זו; כל עשרים וארבעת השרים דאז דחו את יוזמתו של מזכיר המדינה פה אחד. אבל ביולי בשנה ההיא חלה תמורה יסודית אצלו. הרוב בממשלה החליט לקבל את אשר דחה. מאז החלו גם שרינו להתנבא בנוסח האמריקני. אף להם הוחוור לפתע, כי אם יש תקווה להסכם שלום בינינו ובין הערבים, נושא התקווה הזאת הוא לא אחר אלא ד"ר יארינג.

בטוחני, כי אם עמיתיי לשעבר ישובו ויקראו את דבריהם מן הימים ההם, יעמדו נדהמים לפני עצמם וישאלו חרישית: הייתכן, כי את כל זאת אמרנו על יארינג ושליחותו המחודשת? התברר להם, בינתיים, כי שליחות זו היא ההיפך מתקווה. וגם האמריקנים מסכימים. שפיר.

הוא הדין בשאלת המשא והמתן. לפני שנתיים הודיעו לנו האמריקנים, כי הם אמנם אינם שוללים את העיקרון של משא ומתן ישיר בינינו ובין מדינות ערב, אבל הם מעולם לא סמכו ידיהם עליו. מסקנתם היא, כי יש לנהל שיחות "בחסותו של ד"ר יארינג", כלומר כל צד ינהלן עמו. על פי יוזמת רוג'רס, אשר, כאמור, נתקבלה ונדחתה, היה צריך ד"ר יארינג לקבוע את כל נוהלי השיחות.

אחד השרים, אדם פיקח (אף הוא אינו עוד חבר בממשלה) אמר בכנות, כי עם קבלת יוזמת רוג'רס לא נותר עוד ממש מן העיקרון של משא ומתן ישיר, שנקבע כיסוד למדיניותנו הלאומית בתכנית הממשלה לאחר מלחמת ששת הימים. בימים אלה שבו כל הישראלים הרשמיים וזועקים, כי אין דרך זולת המשא והמתן הישיר. מר רוג'רס, בהיותו בכוויית, הביע דעה דומה לזו של "הקיצוניים" בישראל. אין כמוהו.

מן המפורסמות הוא, כי שגרירנו בוושינגטון, מר רבין, היה בין אלה אשר המליצו לפני הממשלה והמריצוה לקבל את יוזמת רוג'רס. במלים אחרות, אף הוא סבר, כי שליחות יארינג תיטיב עמנו ואין "להתעקש" על משא ומתן ישיר. בימים אלה ידוע לכל, כי הוא הגיע למסקנה הפוכה. יבורך על התמורה הרצויה בהשקפותיו, אבל עם כל התהפוכות והתמורות הללו, שהן מעיקרן חיוביות, ידוע, כי יש תמיד מה לברר עם מעצבי המדיניות האמריקנית, אם במחלקת המדינה ואם בבית הלבן.

אף על פי כן, למדנו מפיו של השגריר עצמו, כי בהיותו עמנו עשרה ימים תמימים (!) הוא לא מצא לנחוץ למסור דין וחשבון לממונה עליו, או לעשותו שותף לרשמיו, או לבקש ממנו הוראות. לשליחנו לא היה כל עניין , והוא לא חש כל חובה, להיפגש עם שר החוץ. בשנות חיי המרובות קראתי מספר ספרים על דיפלומטיה. ככל שאני מקמט את מצחי אינני יכול להיזכר, כי מצאתי בהם תקדים כזה. הוא, בוודאי, יתואר בספרי העתיד. ארץ ישראל יצרה אותו.

ב.

בעשרת הימים האחרונים פירסמו עיתונינו פרטי-פרטים של הצעותיו, או עצותיו, המדיניות של שגרירנו בארצות הברית. יש לי ניסיון בחילופי דברים בין השגרירים ובין הממשלה. שני ראשי ממשלה, אשר תחתם שירתי, הורו לאפשר לי לקרוא את המברקים שהגיעו מרחבי תבל לירושלים. יכולני, אפוא, להעיד, כי המברקים אשר מר רבין שיגר ממקום פעילותו סומנו כסודיים ביותר, לעיתים בתוספת תו הדחיפות: ,בהול". אף על פי כן, נמסר תוכנם לפרסום כמעט מלא. האנשים אשר על ההדלפה אינם יכולים לטעון, כי לא ידעו דבר על האופי הסודי של המסמכים. כתוב בהם, או מעליהם, במפורש, בצבע מיוחד, מבליט: סודי ביותר.

לשם הדגשת יתר יורשה לי לספר, מתוך סטייה קלה מן הנושא, סיפור מלבב על הצדיק הירושלמי, אביהם שלא סירי ציון, רבי אריה לוין זצ"ל. פעמים מספר הוצעה לו אזרחות כבוד של ירושלים. הוא מיאן לקבלהּ. רבים ניסו לשכנעו כי יבטל את סירובו. אחד מהם היה ראש העיר. כל הפניות לא הועילו. באדיבות אופיינית, אך בתקיפות, דחה ר' אריה את הפצרותיהם של מוקיריו. באחד הימים נתבקשתי ללכת אצל הצדיק ולנסות להשפיע עליו; האנשים ששלחוני טענו, כי אולי לי יש סיכוי לשכנעו לבל יסרב.

באתי לבקתה הקטנה, הפשוטה. תפקידי לא קל היה. ידעתי על הפניות והסירובים המרובים. מי אני, שאשנה את דעתו של האיש הקדוש? פתחתי, אפוא, בזהירות רבה וריכזתי את דבריי מעיקרם, לנחת, אשר הוא, ר' אריה, יסב לאוהביו אם יאות לקבל את אזרחות הכבוד. ידעתי, כי אם יש נימוק היכול להשפיע על מורנו ורבנו, זהו הנימוק. ר' אריה הקשיב כדרכו, לא רק באוזניו אלא גם בעיניו. נפלא היה, תמיד, להסתכל לתוך העיניים האלו, העמוקות, הזוהרות, האוהבות. דיברתי בדחילו, הסתכלתי ברחימו. ובכן, כבוד הרב, מדוע ימנע מאתנו את השמחה הגדולה של יום הכתרתו לאזרח הכבוד של ירושלים?

וכך השיב לי יושב הבקתה, בעל הלב הגדול:

-          קשה עלי הסירוב. אך אין לי ברירה. אתה יודע מה נאמר על הכבוד, על הרדיפה אחריו ועל הבריחה ממנו. מה אעשה עם האזרחות הזאת, משאבוא בפני בית-הדין של מעלה? ישאלוני: אריה, מה קרה לך שם, רדפת אחר הכבוד? מה אשיב? אפילו לא אוכל לטעון, כי לא ידעתי מה בעצם הוצע לי, ולכן שגגה יצאה מלפני. אעמוד כולי בוש ונכלם. ידעתי. הן כתוב במפורש: אזרחות כבוד...

העיניים המאירות צחקו אלי. השיבותי להן בצחוק, שהיה במהרה למשותף, והוא הדהד בין ארבעת הכתלים. מובן מאליו, שלא הפצרתי עוד. קיבלתי את הדין. לכל הידידים אשר ביקשו את התערבותי מסרתי את התשובה הסופית. יעצתי להם להניח לו לר' אריה בעניין אזרחות הכבוד של ירושלים. הוא היודע.

משום שכזהו הסיפור, כולו טוב-לב, ספוג הומור דקיק, מותר להמשילו אפילו בכיוון ההפוך. הפקידים הגבוהים מאוד, אשר מסרו לכתבים את תוכן המברקים של השגריר רבין, אינם יכולים לטעון לשמצון של צלון של שגגה. הם ידוע. מעל למברקים מתנוסס תו קורע עין: סודי ביותר.

ג.

אין להתעלם בהקשר זה מן הבעיה המשפטית. חוק ביטחון המדינה כולל פרק של סודות רשמיים. על הפרק המקורי נוספו תיקונים. אך הרישא בסעיף העיקרי נשאר ללא שינוי. הוא אומר: "עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה"... אם בידיעה כלשהי כך, בידיעה אשר ביחס למהותה אין ספק כי סודית היא, קל וחומר.

יש לבדוק את הסוגיה של סמכות כדין. אין קביעה בחוק מהי סמכות זו ובידי מי היא מופקדת. ודאי, אם הממשלה, בהחלטה מיוחדת, תסמיך עובד ציבור למסור ידיעה אף לאדם שאינו מוסמך לקבלה, תיחשב ההסמכה לחוקית, ולא תהיה עבירה. יש יסוד להניח, כי גם ראש הממשלה רשאי להעניק סמכות מפורשת כזו. אבל ממה שקראנו יכולנו ללמוד, כי ביחס "לכל מברקי רבין" לא היתה החלטת ממשלה, או ראש הממשלה, לפתוח אותם לפני עם ועדה ועולם ובאיו. ברור, אפוא, כי "הידיעה" הגיעה ל-x אנשים בלתי מוסמכים, בלא סמכות כדין. כיצד קורים דברים כאלה, שאינם כהלכה, במדינת חוק?

עלי להעיד, כי גם בישראל ייתכן יוצא מן הכלל נדיר. אדם מקבל ידיעה מסוימת והוא מחליט, מתוך דחף מצפוני, לתת לה פרסום, אפילו בלא סמכות כדין. היו דברים כאלה במדינות מתוקנות, בתקופות רבות. כך, בין השאר, נהג קולונל פיקארד, וצעדו העז שינה את מהלך המשפט ההיסטורי של אלפרד דרייפוס. במקרה כזה מוכן האיש להסתכן במשפט ובסבל. כל הכבוד לו. יכול אתה להסכים לדעתו, או לשלול אותה, אבל אין אתה יכול שלא להעריץ את אומץ לבו, את כנותו. אבל מה ייאמר על אנשים, העושים את מלאכתם כמעתיקים בלילה, מפירים את החוק, גורמים נזק חמור ליחסי החוץ של המדינה, ואינם מקבלים על עצמם שום אחריות? האם אמיצים הם, או להיפך? הלכבוד הם ראויים, או להיפוכו?

כלום התיר, או הורה שר החוץ לפידי משרדו למסור לפרסום מברקי שגריר כמוסים? אינני רוצה להעלות על הדעת, כל עוד לא יוכח ההיפך, כי מר אבן נתן הוראה נסתרת מעין זו. ייתכן, כי במשרד החוץ, כמו בשלוחתו בוושינגטון, בגרירות, נוצרה אווירה, שבה נחשבת ההדלפה למשהו הרצוי למי שעומד בראש. אם כך, יש לומר כי אווירה כזו היא שערוריה לאומית, שלה תוצאות בין-לאומיות חמורות.

ד.

בבואי לכתוב על הנושא השני, הכלול בכותרת, יודעני, כי הוא שונה לחלוטין מקודמו. אבל מבחינה אחת יש קשר עמוק בין שתי הפרשיות. כוונתי לתקינותה ממשל או היפוכה. לסיום הדברים, אוכיח את הקשר הזה.

לתושבי ברעם נגרם עוול. המקרה הוא מיוחד במינו. אין דומה לו ביחס לכל קבוצה אחרת של תושבים ערביים. המארונים בכפר זה לא נתנו יד למסיתים במלחמת הקיום והעצמאות של שנת תשכ"ח. הם שמרו על נאמנותם למדינה. אם לאזרחים נאמנים נגרם עוול, אין התיישנות על החובה לתקנו. זוהי עמדתנו משנות החמישים ועד היום הזה. בשם גח"ל, נתן לה ביטוי מובהק, לפני שבועות מספר, חבר הכנסת חיים לנדאו, בדיון הפרלמנטרי על פרשה כאובה זו.

מובן מאליו שלא ניתן יד לשום הסתה המתנהלת, על פי כל הסימנים, בקרב תושבי ברעם. הממשלה החליטה לא להחזירם. גם אלה המשוכנעים כמונו, כי זוהי החלטה מוטעית, אסור להם לזלזל בנימוקים שהניעו את הממשלה לקבלה. אבל כל החלטה ממשלתית ניתנת לבדיה פרלמנטרית, או לדיון מחדש. התנאי לקיומם של דיונים אלה הוא הימנעות מכל איום או לחץ העלולים להיות לרועץ למדינה. זוהי גם פנייתו של ידיד למארונים הברעמיים.

אבל כיצד נהגה הממשלה? מילא, יועצה לענייני המיעוטים גילה ברבים, כי דעתו אינה נוחה מעמדתה. שוב נוצר תקדים. מציון יצאה תורה חדשה של ייעוץ ממשלתי. אבל העיקר הוא, שסגן ראש הממשלה טרח להודיע, גם מעל מסך הטלוויזיה, כי הוא שלל, על פי הצבעתו בישיבת הממשלה, את דעת עמיתיו. מר יגאל אלון ציין, כי לא יהיה נאה אם יסביר בפומבי את נימוקי הצבעתו, אבל היא עצמה מן הדין שתהיה לנחלת הרבים, אם בהדלפה ואם מפיו. כך יאה לו ולה.

לעיתים אתה עומד נדהם, חצי יובל שנים לאחר התקומה, מול חוסר הידיעה של יסודות הממלכתיות או של עיקרי משטר פרלמנטרי, או אפילו של סעיפי החוק. הממשלה אחראית אחריות משותפת על פעולותיה. זה הכלל הגדול. מבחינתו, אין שום חשיבות כיצד הצביע שר זה או אחר. אפילו הצביע חבר ממשלה נגד החלטה מסוימת, הוא נושא בעדה במלוא האחריות, אלא אם כן התפטר עם קבלתה. אבל מהי מידת אחריותו של מיניסטר, אם הוא אומר בפומבי: דעו לכם, אינני מסכים עם עמיתי. לשון אחרת, מרומזת, אך מובנת: טוב אני מהם...

לא כל השרים נהגו כך. שלוש שנים ומעלה שירתו שליחי גח"ל בממשלה. אדרבא, ינסה מישהו להוכיח, כי אי פעם פירסמנו, בעקיפין או במישרין, כיצד הצבענו בממשלה. ואת חטאי אני מזכיר. לא פעם שאלוני ידידיי הטובים לדרך הצבעתי בממשלה. הם יעידו בי, כי אחת היתה תשובתי החוזרת: אל נא תציגו לי שאלה זו, בלאו הכי הנני נושא במלוא האחריות בעד כל החלטותיה של הממשלה.

היוצא מן הכלל היה קשור בקבלתה של יוזמת רוג'רס. אבל אז היתה הסוגיה המדינית, לפי טבעה, לנחלת הכלל. סיעת גח"ל החליטה מראש, כי אם תתקבל יוזמת רוג'רס, שפירושה התחייבות לשוב ולחלק את ארץ-ישראל, יראו בהחלטה זו פירוק ממשלת הליכוד הלאומי ושרי גח"ל יגישו התפטרותם. כך נהגנו. בישיבת הממשלה האחרונה לפני הגשת ההתפטרות הודעתי, בהסכמת חבריי, כי אנו מצביעים בעד הפסקת האש, אך שוללים, ללא סייג, את התביעה המדינית, שאחד פירושה: התחייבות לחלוקה מחדש של ארץ ישראל.

אגב, ההחלטה ההיא נתקבלה בסיעת גח"ל בכנסת פה אחד, על דעת החטיבות של תנועת החרות והמפלגה הליברלית. היא אושרה ברוב קולות, בהצבעה חשאית, בישיבה משותפת של מרכזי שתי המפלגות. הליכים דמוקרטיים אלה מכונים, כפי שקראתי, "כפייה". אבל אם מוטל על חברי כנסת כפי שהם עצמם מודיעים, להצביע נגד הכרתם, החופש חוגג את ניצחונו, בארץ וב"הארץ". לדידי, החלטת גח"ל לעזוב את הממשלה, על העיקרון ההיסטורי של שלמוּת הארץ, הוא אחד השירותים הגדולים ביותר, שעשינו לעמנו, מאז באנו אל דגלם של הרצל וז'בוטינסקי.

נשוב לממשלה דהיום. נוהג השתרש בה. קמה שאלה עדינה; הממשלה דנה ומחליטה; מיד קופצים המצביעים, בישיבה סגורה ביותר, ומודיעים בעד או נגד מה, הורמה ידם. והשאלות הן, בדרך כלל, עדינות מאוד.

בעומדה על אחת מהן לפני צאת הכנסת לפגרה, שאלה ראש הממשלה האם יהיה לנו ממשל תקין. אכן, זוהי הסוגיה היסודית בחיינו. והיא המקשרת את שאלת רבין עם בעיית ברעם. תקן יש לממשלה; אבל התקינות איה? כל פטריוט חייב לומר מתוך דאגה עמוקה, כי ממשל ההולך בדרכים כאלו מסכן את יסודות הממלכתיות המחודשת.