שאיפותיו של הארגון הצבאי לאומי

שאיפותיו של "הארגון" הן שאיפותיו הנצחיות של עם ישראל; שיבת-ציון חירות הלאום ועצמאותו, חופש הפרט ואשרו, צדק סוציאלי.

שיבת ציון. השאיפה לחזור למולדת מן הגדודים עקובי הדם בקרב העמים, הקמים עלינו בכל דור ודור לכלותנו, מקננת בלבו של כל עברי, החל מיום צאת העם לגלות המנוונת ועד עצם היום הזה. השאיפה הזאת לבשה צורה ופשטה צורה עד שבדורות האחרונים, תחת ההשפעה הכפולה של המסרת העברית והזרמים הלאומיים-המדיניים בקרב העמים, קבלה אופי של תנועה לאומית. בדורנו אנו, מאחר שהוכח כי אמצעי ההגשמה שבהם השתמשה התנועה הלאומית העברית לא יביאו להשגת המטרה, אלא להיפך, יביאו להנצחת הפזור – התגבשה תנועת השחרור העברי הלוחמת – לוחמת ממש – להשגת המטרה הלאומית כדוגמת על תנועות השחרור הידועות בהיסטוריה.

משמעותה של שיבת-ציון היא: רכוז המוני העם במולדת. רכוז מיליונים. רכוז רבו המחלט של העם בארצו, שישים קץ לפזור הבלתי טבעי של עם ישראל.

חרות הלאום ועצמאות. שיבת ציון איננה יכולה להיות שאיפתו היחידה של העם. היו וישנם עמים, היושבים על אדמתם. והם משועבדים לעמים נכרים. לא זו מטרתו של "הארגון". שיבת ציון חייבת להיות מושלמת ע"י השגת חרות הלאום ועצמאותו המדינית. לחרות לאומית יש בטוי אחד ויחיד: מדינה שלימה, שאין בה הגבלה מבחוץ והיא מוגבלת אך ורק ע"י חוקה נבונה וע"י יחסים בין-לאומים, בטריטוריה ההיסטורית של האומה.

מניחי היסוד של "הארגון" קבעו, עם ראשית הקמתו, כי השגת העצמאות המדינית לא בלבד שהיא משילמה את שיבת ציון, אלא – למעלה מזה – היא מתנה אותה ומוכרחה להקדימה. הנסיון הוכיח, עד כמה הרחיקו ראות והקדימו את שאר הגורמים בעם בראיית המצב ובראית הנולד. אכן: "לא יתכן קיבוץ-גלויות בארץ-ישראל בקנה מידה של מיליונים אלא אם כן יוקם תחילה השלטון העברי על הארץ. כל שיטה "ציונית" המתיימרת לבצע תכנית זו בלא הקמה מוקדמת של שלטון עברי – הריהי כוזבת". אין, אמנם, לוותר גם בתנאים הקיימים על שום מאמץ מן המאמצים הנעשים בכדי להביא למולדת, בדרך זו או אחרת, מספר גדול ככל האפשר של בנים שבים לגבולם, אולים מבחינה היסטורית ומעשית בלתי אפשרית שיבת ציון בלי שליטת ציון. על כן מטרתו הישירה והמרכזית של "הארגון" היא: הקמת השלטון העברי במולדת. השלטון שהוא היחיד המסוגל להגשים ולהשלים את תהליך החזרה למולדת (רפטריאציה) וההתנהלות בארץ אבות.

חפש הפרט ואשרו. שחרור המולדת מעול זרים, הקמת השלטון העבר, תחית המדינה העברית העצמאית על מיליוני אזרחיה העברים – הם תנאי ראשון להצלת האומה מניוון רוחני ומהשמדה פיזית ולהבטחת קיומה הנורמלי. על כן צורת המשטר במדינה העברית איננה בשביל "הארגון" שאלה בעלת ערך מכריע. יש לבכר משטר רע במדינה עברית על המשטר "הטוב ביותר" תחת שלטון זרים. אולם בהיות "הארגון" מגשימן של שאיפות האומה ובמבטא רצונה; בהיות חיילי "הארגון" מוכנים בכל רגע את הקרבן העילאי – את קרבן החיים – למען הגשמת המטרה זכותם היא – יותר מזה: חובתם היא – לשאוף לכך, שהמדינה העברית, פרי עמלם, פרי מלחמתם, פרי דמם, תהא מדינה חפשית, שתבטיח לכל פרט ופרט זכויות אזרחיות מלאות: את חרות המחשבה והדבור, את בטחונו בפני **לא ברור**, את בטחון היהנותו מפרי עבודתו, את בטחון ביתו ומשפחתו, את חלקו בבחירת המוסדות המייצגים (מועצות מקומיות ואזרחיות, בתים מחוקקים וממשלה מרכזית), את שוויונו המוחלט בפני החוק ובית-דין, את חפש הבקרת של הרשות, את האפשרות להחלפת נציגים בלתי מתאימים בנציגים מתאימים לתפקידם - **לא ברור** את אשרו הפרטי בתוך חברה מאורגנת, מתקדמת ומאושרת. אין אשר האזרח במדינה המתבססת על שלטון עריצות של איש או של כת, שהגיע בדרך זו או אחרת אל השלטון. במדינה זו שולט השוט מלמעלה והפחד מלמטה; במדינה כזו הופך האזרח לפחדן ומתרפס, או לחיה נרדפת. על מדינה כזו עוברים מפרק לפרק זעזועים קשים, העלולים להביא אף לחורבנה. לא במדינה כזו אנו רוצים. אנו רוצים במדינה, שבה יהיה כל אזרח חפשי וגאה, אשר שליטיה הנבחרים לא יראו את עצמם כ"יצורים עליונים", אלא כמשרתי החברה ודורשי טובתה. אנו רוצים במדינה, שבה תפותח תרבות גבוהה, שבה תתפתח המחשבה היוצרת בשטח המדיני, הסוציאלי והכלכלי, במדינה שבה יתגשם חזון הנבאי: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

צדק סוציאלי: מהו תכנו של צדק סוציאלי? מה צריכים להיות פניה לש חברה אידיאלית על כך מנוגדות הדעות.

היתה תקופה, כאשר את רעיון הצדק הסוציאלי זיהו עם רעיון השויון המוחלט. זה היה בימים שבהם שרר בארצות אירופה אי שוויון מוחלט. בימים ההם נקבע גורלו של האדם ומעמדו בחיים לא ע"י כשרונותיו, חריצותו, עבודתו וכו' כי אם ע"י עצם לידתו, או ע"י גזעו, או ע"י אמונתו הדתית וכדומה. חוגי הדעות בתוקפה ההיא – או אלה שהושפעו במישרין ע"י התקופה ההיא – חזו חברה, שבה לא יהיה כל הבדל בין אדם לאדם. כל אחד יקבל – לפי הדפוסי שהללו יצרו – את אותה הדירה, את אותה מנת האוכל, את אותם הבגדים, את אותה מנת השעשועים. על הבסיס של חזון זה הוקמו הקבוצים והקבוצות בארץ ישראל. אולם נסיונם, גם אם ייחשב כמוצלח, איננויכול עוד ללמד על הכלל. בקבוצים השתופיים נמצאת חברה מצומצמת, החיה לפי אורח חיים אחיד (כפרי); בקבוצים השתופיים נמצאת חברה מצומצת, החבה לפי אורח חיים אחיד (כפרי); ואילו החברה במדינה מונה מיליונים אנשים, שאין ביניהם קרבה אישית, העוסקים במקצועות כלכליים שונים והנבדלים באורח החיים העיקרי: כפרי מצד אחד ועירוני מצד שני.

מבחינת החזון הזה היתה התפתחות מענינת ברוסיה. בשנים הראשונות למהפכת אוקטובר נעשה שם הנסיון להשליט שויון כלכלי ללא סייג ואילו בתקופה יותר מאוחרת הונהגו ע"י המדינה הסוביטית הבדלים עצומים בדרגת המשכורות ובדרגת החיים, הבדלים הנובעים מן העמדה, מטיב העבודה ומפריונה, והסיסמא: שויון מוחלט ("אוראוונילאוזקא ברוסית) הפכה לסיסמא "אנטי מהפכנית". שליטי רוסיה הסוביטית רואים היום בסיסמא זו כפירה בעקרונות "הסוציאליזם המדעי" (הדוחה את הנחותיו של "הסוציאליזם האוטופיסטי") ורודפים את הדוגלים בה בחימה שפוכה.

אך בין אם נקבל את הדעה, ששויון כלכלי מוחלט הוא אפשרי ורצוי, ובין אם נקבל את הדעה, ששויון כזה אינו ניתן להגשמה, או עלול להביא לידי התאבנות – הרי שני עקרונות עומדים מעל כל ויכוח מבחינת הצדק הסוציאלי. העקרון האחד הוא: שויון חוקי ומדיני: שויון מוחלט בפני מוסדות המדינה.שויון מוחלט לרכישת עמדה, או במלים אחרות: שויון הסכוי, הסכוי לרכישת השכלה, הסכוי לגלוי הכשרון, הסכוי לעליה בדרגת החיים. שויון זה מוכרח לשלוט בחברה ללא סייג וללא תנאי. זוהי המשמעות של דמוקרטיה חברתית, המחייבת כי כל איש יהיה מכובד ע"י הכל וע"י כל אחד וע"י עצמו, כי לכל פרט ופרט תינתן האפשרות המלאה לפתח את כשרונותיו ולרכוש את מקומו בחברה.

העקרון השני הוא: בטול העוני. חברה מתוקנת חייבת ומוכרחה לבטל את העוני, ביחוד את העוני המנוון, את העוני שאינו מאפשר לאדם להיות אדם – אדם בעל צרכים תרבותיים ובעל מחשבה יוצרת, כי, אכן, "לא על הלחם לבדו יחיה האדם". לא טראגי הוא ההבדל בין אדם שיש לו שני זוגות נעלים לבין אדם, שישלו רק זוג אחד של נעלים; טראגי ובלתי נסבל  הוא ההבדל בין אדם שיש לו נעלים לבין אדם שאין לו נעלים בכלל; לא טראגי הוא ההבדל בין אדם האוכל ארוחת צהרים טובה, לבין אדם האוכל ארוחת צהרים פחות טובה; טראגי ובלתי נסבל הוא ההבדל בין אדם האוכל לשובע לבין אדם הרעב ללחם, שאינו מקבל את מספר הקאלוריות (יחידות התזונה), הדרוש בכדי שגופו יחזיק מעמד ויתפתח. לא טראגי הוא ההבדל בין אדם שיש לו דירה מרווחת לבין אדם שיש לו דירה קטנה; טראגי – ובלתי נסבל – הוא ההבדל בין אדם שיש לו דירה לבין אדם מחוסר קורת גג, או הנחנק יחד עם משפחתו בביקתה או בפנה, מחוסרת אויר ושמש. לא טראגי הוא ההבדל בין אדם שגמר בית ספר עממי לבין אדם שסיים את חוק למודיו בגימנסיה; טראגי – ובלתי נסבל – הוא ההבדל בין אדם שלמד לבין אדם שלא הלך לבית ספר כלל, שלא למד קרוא וכתוב.

מכאן המסקנה, שמדינה מתוקנת מחוייבת להבטיח לכל אזרחיה ללא יוצא מן הכלל את תנאי הקיום הדרושים בכדי לאפשר לכל אחד מהם התפתחות חפשית לפי כשרונותיו, יזמתו ומרצו. אוכל לשובע, בגד ללבוש, מקום מחיה מספיק, בית ספר יסודי, רפוי ממחלה – אלו הם הדברים המינימליים, שהחברה המאורגנת – כלומר המדינה – מוכרחת להבטיח לכל אחד ואחד. להבטיח אין זאת אומרת לתת ללא תמורה כל שהיא, היו נמצאים רבבות ואולי מאות אלפים אנשים, שהיו מסתפקים במועט בשבילם או בשביל הדורות הבאים. גם היום ישנם כאלה הם חיי טפיל וכל איש, המכבד את עצמו, חייב לבזותם. החיים דורשים התקדמות; והתקדמות היא בלתי אפשרית בלי התאמצות, בלי עבודה, עבודת רוח ועבודת ידים.

דרכי ההגשמה. בשני הדורות האחרונים נעשו שני נסיונות להחזיר את ארץ ישראל לעם ישראל, בכדי להחזיר את עם ישראל לארץ ישראל. הנסיון האחד הוא: "עבודה מעשית", כלומר, קניות פרטיות, או קבוציות של כברות ארץ, בנין ערים, מושבות, קיבוצים וכו'. הנסיון הזה, המבורך כשלעצמו, הביא למה שהיה מוכרח להבין בתנאים של קיום שלטון נכרי עויין: להקמת מפעל מפואר (היהודים בנו בכל העולם מפעלים מפוארים וכל רוח מצויה החריבתם) שאפשר להקפיאו או אף להחריבו. היום ברור, כי בתנאים המדיניים הקיימים בלתי אפשר הוא הגידול, בלתי אפשרית ההתישבות זולת "התישבות" בתחומי הגיטו, שהוגדר ע"י המשעבד הבריטי בעזרת "חוקיו", עוד לפני שהוגדר בגדר תייל, ומה יהיה גורלו של גיטו בארץ ישראל – על כך אפשר ללמוד מתולדותיהם של כל הגיטאות היהודיים בכל הארצות ובכל התקופות.

הנסיון השני היה: להפעיל במערכה העברית גורמים מדיניים-מוסריים, בכדי להביא לידי שנוי יסודי בארץ ישראל, שיאפשר, בזמן קצר **לא ברור**, ליישב את הארץ ולהפכה למדינה עברית. עתה ברור, כי גם נסיון זה נכשל. הבריטים אינם מתחשבים בגורמים מוסריים. הם גמרו אומר לגזול, תחת המסווה של עשית צדק לערבים את ארץ מולדתנו לעצמם ועל כן כל נסיון של "שכנוע" הוא עקר מלכתחילה.

מכאן המסקנה: אין דרך אחרת לשחרור מולדתנו ולגאולת עמנו זולת מלחמת השחרור. מלחמת שחרור לאומית היא מלחמה צודקת, המתנהלת ע"י עם משועבד נגד מעצמה זרה שהשתלטה עליו ועל ארצו. ומאחר שהמעצמה הזרה מחזיקה בארץ שהיא כבשה בכחה המזויין – אחרת אפשר היה לגרש את נציגיה בין לילה – מן ההכרח שמלחמת השחרור תלבש אופי של מלחמה מזויינת. של מלחמה בכח הנשק, נשק החופש כנגד נשק הדכוי. הכח אשר העם המשועבד מקים למען נהל את מלחמתו נגד השעבוד נקרא צבא שחרור. הארגון הצבאי הלאומי הוא צבא השחרור של העם העברי.

אולם מלחמת השחרור – ככל המלחמה בזמנים החדשים – איננה מתנהלת אך ורק בכלי זיין צבאיים ואיננה מוגבלת להתמודדות פיסית בין כחות הדכוי לבין כחות השחרור. מלחמת השחרור מקיפה שטחים הרבה וצבא השחרור משתמש בכלי זיין שונים. זהו צוו המציאות בתקופה שבה ככל מלחמה- גם בין מדינות גדולת או קטנות – משתמשים לא רק בצבא, כי אם במכשירי התקפה, או במכשירי התגוננות אחרים: פוליטיים, כלכליים, תעמולתיים וכו'. זהו גם סכויה של מלחמת השחרור באשר רק לעתים נדירות מצליח צבא שחרור של אומה משועבדת לעלות, מבחינה פיזית על צבא הכבוש של המעצמה המשעבדת, ואילו בעזרת בעל ברית – בעל ברית העוזר מלכתחילה, או בעל בריחת המושיט עזרה תוך כדי ההתנגשות המכרעת – יכול גם יכול צבא השחרור להכות את האויב ולהוציא מידיו את השלטון על הארץ. דוגמאות רבות בהיסטוריה מוכיחות כי מלחמת שחרור עצמאית מלווה פעולה מדינית שמטרתה לרכוש בעל ברית מביא לנצחונו של צבא השחרור. כך נצחו החשמונאים שלנו; כך נצחו האיטלקים את האויסטרים במאה התשע עשרה; כך נצחו עמי הבלקן את הטורקים במאה התשע עשרה; כך קרבו את נצחון עמיהם והבטיחו להם את פרי הנצחון – צבאות המחתרת האירופאיים במלחמת העולם השניה.

ההיסטוריה של תנועת השחרור מלמדת, כי קיימות עוד שתי אפשרויות להשגת הנצחון. האחת היא, באשר בתנאים מדיניים מסויימים, פנימיים או חיצוניים – (קונסטלציה פוליטית) נאלץ האויב להשלים עם בטול שלטונו בארץ המשועבדת והלוחמת, ולשם כך הוא נכנס למשא ומתן עם הנציגות הלאומית של העם הלוחם, למשא ומתן שמטרתו להביח את הקמת השלטון הלאומי; והשניה היא, כאשר בקונסטלציה פוליטית מסויימת – מלחמה בין המעצמה המשעבדת לבין מעצמה או מעצמות אחרות – מתפוררת עצמתו הצבאית של האויב, ולצבא השחרור המוכן והדרוך ניתנת האפשרות "לזנק", לבטל את השלטון העברי, להקים את השלטון הלאומי, ולהבטיח את קיומו בפני התנקשויות מבחוץ ולפלס את הדרך מפני מוסדות ממלכתיים הנבחרים ע"י העם בבחירות חופשיות. את הדוגמא הראשונה נתנה אירלנד, בשנות העשרים של מאה זו; את הדוגמא השני נתנה פולין, צ'כוסלובקיה והארצות הבלטיות בסוף מלחמת העולם הראשונה.

את כל האפשרויות הללו אפשר לכנות בשם כולל: שעת-כשר. ניצולה של שעת כשר היא מחבתו הראשונית של צבא השחרור ואף על פי שניצולה תלוי גם בגורמים סוביקטיביים; החלטה נבונה של הנהגה אמיצה ונוכונות ההקרבה ודריכות למלחמה של הכחות הלוחמים, הירהו מותנה, מבחינה אוביקטיבית, בשלשה תנאים מוקדמים: א' – מלחמת שחרור מתמדת, ב – התכוננות בלתי פוסקת לרגע המכריע, ג' – פעולה מדינית ששתי מטרות לה: 1. הוצאת הבעיה, שסביבה מתנהלת מלחמת השחרור, מגבולות המקום והפיכתה לבעיה עולמית, לבעיה בין-לאומית, ו-2, רכישת גורמים מדיניים – בעיקר בממשלות רבוניות – כבעלי בריתו של צבא השחרור.

מתוך שאנו הוגים בשלשת התנאים שבהם תלוי נצולה של שעת הכשר, המביאה לכל אומה משועבדת ולוחמת את החופש – הרינו מגיעים לידי הבהרה מלאה של מהותו של צבא השחרור, כשם שהגענו לקודם לידי הבהרת מהותה של מלחמת השחרור. צבא השחרור הוא צבא מתנדבים, הכופים על עצמם את חובותיהם, ולא צבא מגוייסים שחובותיהם נכפו עליהם ע"י שולחם; תפקידיו העיקריים הם צבאיים; חוברתו להכות באויב בכלי זיין חדישים; מטרתו למוטט, למגר את שלטון הזרים ולהקים במקומו את שלטון האומה בארצה; שאיפתו להיפך - ביום הגאולה – לצבא המגן של המולדת, השומר על גבולותיה, על עצמאותה, על שלמותה ועל התפתחותה. צבא כזה, הלוחם לשחרור המולדת ומוכן להגן עליה אף במחיר החיים, הוא הוא הדרוש לעם ישראל יותר מכל דבר אחר. כי בלי צבא אין אומה, אין מולדת, אין כבוד. בלי צבא הופך עם – ולו אף עם גדול – למה שהיה עמנו: לקרבן שחיטות ופוגרומים במשך אלפיים שנה. מפלגות, מוסדות, תנועות פוליטיות – כל אלה היו וישנם לעם ישראל די והותר; מה שלא היה לו – ומה שדרוש לו כאויר לנשימה – הוא צבא. את זאת הבינו מניחי היסוד של ארגון הצבאי הלאומי, ועל כן הקימו לא קבוצה פוליטית – מהפכנית ולא ארגון הגנתי ולא "תנועה" חדשה – כי אם צבא. הצבא העברי הראשון, על מפקדיו ועל חייליו, על מטרותיו וסדרי חייו, אחרי אלפיים שנות גולה.

ואף על פי כן קיים הבדל בין הצבא שלנו, הלוחם לשחרור המולדת, לבין צבא סדיר. וההבדל העיקרי נובע מעצם השם. צבא אנחנו, אבל לא רק צבא. צבא שחרור אנחנו. וצבא שחרור נבדל מצבא סדיר לא רק בדרך הגיוס (התנדבות מול גיוס בכפיה) ולא רק באורח החיים (מחתרת וחשאיות הכרחית מולה הופעה גלויה) ולא רק במהות המשמעת (משמעת מתוך הכרח מול משמעת, שביסודה מונחת הכפיה הפיסית); צבא השחרור נבדל מצבא סדיר קודם כל ביחס אל הפונקציה המדינית של המלחמה. בעוד שצבא סדיר במדינה קיימת – אם משטרה איננו מתבסס על דיקטטורה צבאית, שהיא גרועה וחולפת ככל דיקטטורה – מוסר, יכול למסור וחייב למסור את ההכרעה הפוליטית בידי הממשלה שלו, אין צבא השחרור יכול, אין הוא רשאי לוותר על המחשבה הפוליטית היוצרת ועל הפעולה הפוליטית העצמאית, שמטרתה לרכוש עזרה, להגביר את המלחמה, להחיש את הנצחון. המחשבה והפעולה המדינית מוכרחה ללוות את הפעולה הצבאית מוכרחה ללוות את צבא השחרור ולפלס בפניו את הדרך להגברת הכח ולהפעלתו ברגע המתאים. צבא השחרור מחנך לוחמים מהפכנים. צבא השחרור מקים חיילים. צבא השחרור מוליד גם מדינאים. כי צבא השחרור הוא גם צבא כובש וגם תנועה מגשימה. על כן, אין צבא השחרור יכול ורשאי למסור את "המקור הפוליטי", את יפוי הכח לנהול המדיניות, הקשורה במלחמת החופש, לשום גוף אחר בישראל זולת – הממשלה העברית.

הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל