רשמים מביקור בלונדון

 רשמים מביקור בלונדון  

(מעריב, 21.1.1972)

א.

בדצמבר 1946 עברנו מרחוב יהושע בן-נון, אשר בצפון תל-אביב, למרכזה, לרחוב יוסף אליהו. נעלם אחד, ישראל ססובר, מתפלל קבוע בבית כנסת שלום. במקומו, נרשם הדייר יונה קניגסהופר. זו היתה דירתנו האחרונה במחתרת. קרוב לשנתיים חיינו בה בשם השאוּל, עד שיכולנו, רעייתי ואני, להתוודע בשמנו הנכון לילדינו, וגם לשכנינו המופתעים.

בדירה הזאת, בין שרונה ובין הבימה, קיבלה מיפקדת הארגון הצבאי הלאומי החלטות חשובות. השנתיים ההן היו גורליות. לאחר שההגנה הוצאה מן המערכה הצבאית נגד השלטון הבריטי, המשיכו אצ"ל ולח"י להילחם בו והעלו את המלחמה המרדנית לשיא, שלא נודע כמוהו בשנים הקודמות. זו היתה התקופה, בה הבריטים הסתגרו ב"בווינגרדים" המבוצרים שלהם ואנחנו גם לתוכם פרצנו; בה הלקו את חיילינו הצעירים, ואנחנו שברנו את שוטם; בה הם העלו לגרדום, על אף אזהרותינו, את גיבורינו הקדושים, ואנחנו מוטטנו את גרדומם, ואולי גם את שלטונם. בימים ההם הוטל עלינו מצב צבאי, ואצ"ל ולח"י רדפו את הרודפים, עד אשר שמו לאל את המצור, המתוכנן על ידי מונטגומרי בעצמו, אם לא בכבודו.

זימון המושב המיוחד של האו"ם, בעקבות מבצעינו המשולבים ב-1 במרס 1947: פריצת כלא עכו; הפגישה עם חברי ועדת החקירה מטעם האו"ם: מבצעים לכיבוש הנשק המשחרר; רכישת תמיכתה של ברית המועצות במדינה יהודית, בעקבות "מאורעות הדמים ההולכים ותוכפים בארץ ישראל. המושכים את תשומת לב העמים והמוכיחים את פשיטת הרגל של שלטון המנדט בריטי", כדברי מר אנדריי גרומיקו אז; הודעת בריטניה, בספטמבר 1947, על נכונותה לפנות את ארץ ישראל; החלטת עצרת האו"ם, בנובמבר 1947, על הקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ ישראל; המבצעים בחזית הערבית, נגד תוקפנות דמים; הסכם מבצעי חדש בין ההגנה ובין הארגון הצבאי הלאומי; כיבוש יפו – כל המאורעות האלה, ורבים רבים אחרים, הקשורים בהישגים ובייסורים, התרחשו בין דצמבר 1946 ועד מאי 1948 ועד בכלל.

בא המפנה אעשר למענו נלחמנו, והתפללנו ממעמקים. השלטון הבריטי סולק, חודשה עצמאותנו. השבח וההודיה לאבינו שבשמים. ברוך שהחיינו... מן הדם ומן הדמע ומן האפר קם לנו דור לוחמים מופלא. יצאנו מעבדות לחרות. לא עוד יהיה היהודי חסר אונים, הפקר לכל מבקש נפשו ורומס כבודו. צבא יהיה לנו, מן הטובים בעולם. שיבת ציון תהיה. על חרות וצדק נבנה את חיינו. ואם עובר קו מפריד בין מדינתו של עם לבין ארץ מולדתו, אחת דתו של הקו המלאכותי: להיעלם. כדברים האלה, בין השאר, אמרתי בלילה ההוא, בשדרי, בפעם הראשונה, במישרין, אל האומה הקטנה, האמיצה, הלוחמת.

מאז חלפו חצי יובל שנים. בדירה הזאת גידלנו את ילדינו וזכינו לבני בנים. בינואר 1972 יצאנו ממנה, אשתי ואני, ישר ללונדון, על פי הזמנת ידידינו. היה בכך משהו בחיינו. אולי לא הרבה. משהו. מתרגלים. המבחנים רבים היו, מאז החילונו הולכים, תחת מטר של פצצות גרמניות, לאן עדיין לא ידענו. משם, עד לרחוב יוסף אליהו ועד לגן קנסינגטון, ארוכה הדרך.

ב.

בנמל התעופה בלונדון קיבלונו הידידים, ובתוכם דב מילמן, בלבביות רבה. קיימנו מסיבת עיתונאים מאולתרת. בזמן הטיסה הכינותי אימפרוביזציה. מה דעתך על דרישתם של שגרירים ערביים להסגירך בידי אחת ממדינותיהם? זה יהיה מעניין. אהיה חבר הכנסת הראשון שיבקר בארץ ערבית, ואולי תהא זו התחלה למשא ומתן ישיר על השכנת שלום צודק ובר-קיימא. העיתונאים גילו יותר עניין מה יהיה בלונדון, מאשר, להלכה, בקהיר, או בלוב. אחד מהם שאלני: האם אתה עצבני? לשאלה זו לא היתה לי שום אימפרוביזציה מוכנה מראש. השיבותי כיהודי בשאלה: כלום אני נראה לך עצבני? האיש שתק. כנראה שנראיתי בסדר.

השאלה העיקרית נשאלה, רגיל, אחר תום מסיבת העיתונאים. ניגש אלי עיתונאי צעיר והסביר לי, כי בעיתון "ג'ואיש כרוניקל" נתפרסם, על סף בואי, מאמר, בו תוארה התקפת האצ"ל על מלון המלך דוד, כדבריו, ועל תליית שני הסרג'נטים הבריטים. נציג ה"דיילי אקספרס", אשר דרש לא להרשות לי לנוע מנמל התעופה אלא בדרך חזרה לארץ ישראל, הסתמך על העיתון היהודי, בספרו לי על שני המאורעות כאילו לא ידעתי דבר עליהם. הוא לא היה זהיר מדי. קראתי את ספרך "המרד", אמר. ובכן, העירותי לו, יש לך כל התשובות. התכוונתי, כמובן, להסברת העובדות. אבל העיתונאי שאלני, האם כוונתי לומר, כי הייתי אחד מן "ההנהגה הקיבוצית". השיבותי לו, כי כמפקדו שלה ארגון הצבאי הלאומי, הריני נושא באחריות בעד כל פעולותיו של הארגון הלוחם. כל ימי אברך על אשר ניתן לי, בשערי לונדון, למסור הודעה פשוטה, טבעית זו.

יצאנו לאכסניה שלנו. ליווּנו שוטרים מקומיים, מלפנים ומאחור. תופעה זו עוררה סקרנות בלתי משערת, כל לושת ימי שהותנו בבירת אנגליה. מהי הרגשתך כאשר שוטרים בריטיים שומרים עליך, במקום לרדוף אחריך? מראייני בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, לא נלאו מלהציג שאלה חוזרת זו. כל תשובותיי, לרבות אלו שלא היו מוכנות מראש, לא סיפקו את סקרנותם. פשיטא, איך אני מרגיש? מצוין. הלוא זה המפנה בחיינו. פעם הובטח פרס. הוא לא ניגבה. עתה, אין עוד טעם לדרוש את תמורתו. שמירה במקום רדיפה. זו התמורה. פעם רציתי לומר לשואלים, כי שינוי זה מסמל את ניצחוננו. אבל שקלתי בדבר והגעתי למסקנה, כי לא יהיה זה מן הנימוס הטוב לדבר בלונדון, במפורש, על ניצחונה של המחתרת העברית.

ג.

בדרך למלון, השוכן באזור קנסינגטון, התבוננתי באנשים שעברו על פנינו. אמנם, מאז היציאה מן המחתרת, פגשתי אנגלים רבים, הן בארץ והן ברחבי תבל, אבל בלונדון, אשר, בתקופה מסוימת, באה במקום רומי העתיקה, אין אתה יכול שלא לתהות, מה יש בהם, באנשים האלה, שהם הצליחו להשתלט על חלק גדול של העולם. אתה בקש תשובה, ואין. עורי אורח, כעוברים ושובים, בכל עיר גדולה. אין בהם שום דבר שלא תמצאהו בעם אירופי אחר. ואף על פי כן, הקימו אנשים אלה אימפריה, בה השמש לא שקעה לעולמים. מתוך התמיהה, הנך מגיע לפתרונות היסטוריוסופיים. ביתם היה אי קטן. לא היתה להם ברירה אלא לפרוץ   י מ ה .  ממנו, ועל ידו, התקדמו וכבשו יבשות, עליהן צריך היה לשמור בנתיבי ים, המוליכים אליהן. ושוב באו כיבושים הקרויים בלתי נמנעים. בימים ההם, היה הכוח הימי המכריע. נלסון גבר על נפוליאון במאה התשע-עשרה, היתה להם מנהיגות לאומית, משכילה, פיקחית, המביטה מעבר לאופק. העם הוא ככל העמים, אבל התנאים והאנשים אשר הוליכוהו, לרבות די'זראלי...

הידידים החזירוני במהרה למציאות. אין זו עוד אותה אנגליה. הם מודיעים לי, כי האסיפה הפומבית, אשר עמדה להתקיים ביום השלישי לביקורי, כנראה תבוטל. מדוע? במידה של מבוכה, הם מספרים לי, כי ראשי הכנסייה, אשר בבעלותה נמצא האולם היפה, קיבלו איומים, בטלפון ובכתב, והם אינם מוכנים לקבל על עצמם את הסיכון. מי הם המאיימים? אין לדעת, אומרים החברים. ישנן השערות. הפשיסטים הבריטיים פרסמו כרוז ארסי נגד הביקור. החשד מופנה נגדם. אבל כמובן, גם פאתח פעיל בלונדון, כפי שהוכיחה ההתנקשות בשגריר הירדני. אנשי פאתח או גם הם, יכולים, בוודאי, לשגר איומים כאלה. שאלתי, האם אפשר עוד לנסות לשכנע את הפרסביטריאנים לבל ייכנעו לניסיונות הפחדה. ננסה, השיבו הידידים. אבל הסיכוי אינו נראה טוב. מפחדים. חבל. הכינותי נאום. אבל אם ביטול האסיפה הוא עובדה, אין טעם להצטער עוד. הבטחתי לחבריי, כי בעיניי יהיה הביקור טוב, גם בלי אסיפה פומבית.

הגענו למלון. משטרה פה, משטרה שם. יפה. גם הגן, אליו נשקפו חלונותינו, הוא יפה. אפילו אחר השלכת. מזג האוויר הוא סתווי. פלא. ינואר. לונדון. אין ערפל. הכל בהיר. עוד אנו פותחים מזוודותינו, נמסר לנו, בזהירות רבה, כי גם הסעודה אשר עמדה להתקיים, במלוננו, ביום השני לביקור – בוטלה. כל כך למה? אותה סיבה. בעל המלון קיבל איומים והוא החליט לא לסכן את... אורחיו. החלטתו אינה ניתנת עוד לשינוי, כך אמר.

בעל המלון אינו פרסביטריאני אלא יהודי, יליד אנגליה. ביקשתי לקשרני עמו. חובתי הראשונה היתה לשאול אותו, האם הוא רוצה שאעזוב את מלונו. בגללי קיבלת איומים, אמרתי למר בלומפילד, משמע שאני עלול לסכן את רכושך, אם אוסיף להתאכסן אצלך. הרוצה אתה, כי אעבור למלון אחר? תשובתו הכילה דברי נועם ולבביות. אם כן, שאלתיו, מדוע הנך מתרשם מן האיומים האוויליים לגבי הסעודה? איש שיחי הִרבה בהסברים. הוא טען, כי באנגליה באמת מטילים פצצות ולכן אסור לו לזלזל באזהרות חמורות כאלו. מי מטיל פצצות – שאלתי. האירים. זו היתה אחת מתשובותיו. חייכתי, אולי גם צחקתי. מדוע צריכים האירים להטיל פצצה על סועדים אתי? אבל גםה שחוק לא שכנע. האיש היה אחוז אימה בלתי רציונאלית. אמנם, הוא רוצה שאוסיף להתאכסן במלונו; הוא מסכים כי אקיים בו, למחרת היום, מסיבת עיתונאים, אבל הסעודה החגיגית אחד דינה – להתבטל.

כמובן, גם עם עובדה זו יש להשלים. אבל אז הועלתה השאלה, מה נעשה עוד בלונדון, אחר מסיבת העיתונאים ואחר "ארוחת העבודה" עם עורכי ה"טיימס" בצהרי יום ב', אם בערבו אין סעודה ואם למחרתו אין אסיפה? חשבנו, כי אם עלינו להתבטל יום תמים באנגליה, אולי מוטב יהיה לא לעשות מאומה יום אחד בשווייץ, בדרך הביתה. אבל המחשבה הפרקטית הזאת בוטלה שעה קלה לאחר שהועלתה.

ד.

הלכנו לפגוש את חברינו, שהתכנסו לוועידתם, וכן להשיב לשאלותיהם של הסטודנטים הישראליים. הרציתי לפני הוועידה של ברית חרות-הצה"ר בריטניה על הימים שקדמו למלחמת ששת הימים, על מהלכה ועל תוצאותיה עד היום הזה. על ביטול הסעודה והאסיפה לא אמרתי להם דבר. לא תפקידי הוא. עלי להסביר להם את המצב המדיני בארץ ישראל ובמזרח התיכון. ואת זאת עשיתי. אבל חבריי הטובים מילאו אחרי. הם הודיעו על האיומים ועל תוצאותיהם. הקהל נדהם – ונזעם. הקריאה "בהושה!" מילאה את חלל האוויר. ראיתי לפני קבוצת יהודים גאים, בלתי נפחדים, מוחים נגד כניעה לאיומים. מובן מאליו שהייתי שותף לצערם, אך גם שמחתי במחאתם. לא יכולתי שלא לומר להם, בעקבות הרצאתי, דברים מסוימים. הם נתפרסמו מעיקרם. אין טעם לחזור עליהם.

חבריי פרסמו הודעה, שכולה אמרה גאווה יהודית וכבוד אנושי. היא נתקבלה על ידי הנאספים בתשואות חן. אבל הם גם עמדו בתוקף על קיום אסיפה כלשהי, על אפם וחמתם של הפאשיסטים, ה"פאתחיסטים" ו... . מוטב, בקשר זה, לא להזכיר את האחרים. עמידה זו מצאה חן בעיניי. אם תהיה הופעה פומבית כלשהי ביום ג', לא יהיה צורך לבלות 24 שעות בציריך, ונשוב הביתה ביום רביעי, כמתוכנן. היש לכם סיכוי למצוא אולם? היספיק לכם הזמן להודיע לציבור על שינוי המקום? אחד המאמינים הציע לקיים את האסיפה בבית כנסת. מה לנו פרסביטריאנים ואולמם? נלך אל עצמנו. רעיון טוב. סיכמנו. נחפש בית כנסת.

חיפשו ולא מצאו. הוועד המנהל את בתי הכנסת בלונדון לא יכול היה להעמיד אחד לרשותנו. דרושה הסכמתו של הרב הראשי, והרב ד"ר יעקובוביץ’ נמצא בארץ. כלומר, בארץ ישראל. האמת ניתנת להיאמר, כי חבריי גם חיפשו אולם אחר, אבל גם אותו לא מצאו. הסיבה היתה, שכולם היו תפוסים. אין פלא. אולם יש להזמין שבועות או אף חודשים, לפני האירוע. ואולי היתה גם סיבה אחרת לתשובה האדיבה, השלילית. מה עושה הפחד לאנשים, אפילו בארץ דמוקרטית, חופשית, בה אפשר לקרוא: בושה!"?

אבל יש גם אומץ לב, ברוך השם. אחר כל החיפושים המייגעים, במשך 24 שעות, מצאו ידידיי מסעדה, כשרה למהדרין, ושמה כדת-יה. בלועזית, קוראים לה KEDASSIA. נראה שדוברי האנגלית אימצו להם את ההברה האשכנזית. במסעדה יפה זו היתה גם השתייה כדת. אין אונס. ואין פחד. ויש חדווה של שבת אחים גם יחד. אך מעל הכל היה שם אומץ לב אנושי, לא של חיילים ולא של קרואי עדה. אישה, בעלת המסעדה, אמרה: הייתי שם, מפני מי אפחד עוד?

היכן שם? היא ניגשה אלי, האשה, בשעת הסעודה, הפשילה את שרוולה והראתה לי את המספר, שאינו ניתן עוד למחיקה. עלי להודות, כי מדי רואי את המספר הזה, מתהפך משהו בקרבי. לעולם לא אוכל לבטא, בכתב או בעל-פה, את המתרחש בלב. אחותי, אחותי, מה עשו לך, והיכן היה כל העולם התרבותי הזה? אחותנו לא פחדה. עוד אנו יושבים לשולחן, מגיע בטלפון איוּם, כי פצצה הוטמנה במסעדה. אמרה היהודייה, שהיתה באושוויץ, למלצרית הלונדונית: אל תשימי לב, תשכחי זאת. לנו, לסועדים, לא אמרה דבר. מה יפה הוא אומץ הלב.

ה.

אשתי ואני חבים תודה לכל אלה, אשר, כפי ששמענו עם שובנו, דאגו לשלומנו, בעוד אנחנו דאגנו לדואגים. כל השאר ידוע מן העיתונות, הרדיו והטלוויזיה. הביקור בלונדון היה מעניין ומועיל. אפשר לסכמו.

במשך שלושה ימים תמימים התנהל דו-שיח, מיוחד במינו. מצד אחד, עמדה מחתרת עברית לוחמת, שאינה קיימת עוד זו השנה העשרים וארבע, אך היא, כפי הנראה, מחוסיפה לחיות בלבבות, אם לחיוב ואהבה, ואם לשטנה ושלילה. מן הצד השני עמד, או ישב, אך הקשיב, העם הבריטי. אין זו הפרזה. אלה שבאו להרע, היטיבו מאוד. יש יסוד להניח, כי כמעט שלא היה בית בבריטניה, שלא הגיעו אליו הדברים המשודרים, או הנראים, או הכתובים. ודאי, השאלות היו חמורות, סלפניות, לעתים פוגעות. המאמרים הכילו גידופים וקללות. אין דבר. היה דו-שיח. ובפעם הראשונה שמע העם הבריטי, כמעט כולו, איך נלחמו היהודים בשלטונם בארץ ישראל. גם אחרים שמעו. וטוב הוא הלקח. איש לא נתן לנו את עצמאותנו. שיחררנו את עצמנו. המרד היהודי נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל – מלים אלו הדהדו מקצה האי ועד קצהו.

במשך שלושה ימים שמעו הבריטים, וקראו, דברי הסתה בלתי מרוסנת נגד אורח שבא מן החום הארצישראלי. הם ידעו את הכתובת, עליה סיפרו להם קרייני כל תחנות הרדיו והטלוויזיה: מלון הגן המלכותי. אף על פי כן, לא הופיע אף אחד מהם, כדי להפגין את איבתו, או, לפחות, את מורת-רוחו, מול פני המלון. גם הפאשיסטים הבריטיים העדיפו להפיץ כרוז, ולא להפגין.

הפגינו 15 או 20 נערים ממפ"ם. הם הניפו לעיני העם הבריטי כרזות, עליהן היה כתוב, כי הנני אויב הציונות, וכי עלי לשוב הביתה. מילא, אויב. זכורני, לפני 40 שנה ומעלה החליט השומר הצעיר, כי יש לרכז בארץ ישראל את רוב העם היהודי. אני מוסיף לדגול בציונות זו. אם משום כך הייתי, בעיני מפ"ם, לאויבה – מה טוב חלקי, אולי לא רק בעולם הזה. אבל מה שמרגיז במקצת אפילו אותי, היא הקריאה ללכת הביתה. לביתו של מי שולחים אותי חלוצי מפ"ם בלונדון?

ועוד משהו לסיכום. כריסטופר מייהו, הסוציאליסט, שונא ישראל, הודיע, כי לו הייתי בא ללונדון מתוך חרטה, היו סולחים לי. כריסטופר בוויניסטי שכזה. הוא סבר, כי בדרך ללונדון אעבור על פני קנוסה. ואני דרך אחרת עברתי בחיי. ואוסיף ללכת בה. אבקש להודיע למר מייהו, או למר קאופמן, כי עדיין לא נולד הגוי, שבפניו יתנצל לוחם יהודי. נהפוך הוא. הם, כל גויי הארץ, חייבים לבקש סליחה, מחילה וכפרה על כל מה שעוללנו לנו, על כולם חלים דברי הנביא: כי אכלו את יעקב ויאכלוהו ויכלוהו ואת נוהו השמו. ואנחנו, בשארית כוחנו, בתמצית דמנו, שבנו והקמנו נוה, היא ארץ ישראל.

בדו-שיוח בין המחתרת העברית ובין העם הבריטי, לא היתה ידה על התחתונה. מדוע? פשוט מאוד. היא צדקה.