רק אומה לוחמת זוכה בעצמאות

כרוזים
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ז אלול התש"ד, 15 בספטמבר 1944
מתוך:
במחתרת, כרך א' עמ' 110-116
נושאים:
מורשת ישראל - אנטישמיות, שואה. שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה, עבר הירדן. מחתרות - המנדט הבריטי. אישים - זאב ז'בוטינסקי. לאומיות - לאום יהודי (ציונות). הסכסוך הישראלי פלסטיני - ערביי ישראל. ריכוז האומה - שיבת ציון
בגין טוען שבמהלך ההסטוריה העם היהודי היה פאסיבי, ולא פועל ומשנה היסטוריה, והתנועה הציונית שינתה את זה, והיום קיים יהודי לוחם, שפועל למען עמו, ומוסיף שחיילי האצ"ל לא בעלי מגמות מפלגציות, אלא מטרתו היחידה היא שחרור המולדת ויישוב הארץ.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

קללת הגולה והגלותיות הציונות, על כל גלוייה - החל ב"משיחי השקר" ועד הרצל ועד בכלל - הופיעה כמחאה נגד "תפקיד" זה של העם העברי. הציונות הבליטה - או ניסתה להבליט - את הרצון הריבוני של העם. די לנו בפסיביות של חיינו: די לנו בשליטת הרצון הזר בקיומנו: ננסה "למרוד בירושת הקלון" ולהרוץ במו ידינו את גורלנו ואת גורל הדורות הבאים - זו היתה התורה הציונית וזו היתה המהפכה הפסיכולוגית בקרב אומה, שהורגלה כאילו זה היה לא עונש, אלא צו, מן השמים, לחיות או למות, לעלות או לרדת, להשתקע או להגרש, להתעשר או להתרושש לפי החלטת הנכרי. הציונות - משמעותה: עשיה אקטיבית של היסטוריה עברית; ושאיפתה העיקרית - להבטיח לעמנו מעמד של נושא בקרב משפחת העמים. במשך יובל שנים הצליחה הציונות, באי-אלה מפעלים, להבליט את היזמה העברית החפשית. ביל"ו, המדיניות של הרצל, הגדוד בגליפולי, ניל"י והלגיון של זאב ז'בוטינסקי היו, עד גמר המלחמה הקודמת, בטויים חשובים ליזמה זו. ובתקופה שבין שתי מלחמות העולם, בימי שביתת הנשק הממושכת, הוקם בארץ ישראל מפעל התישבותי כביר, שאין כדוגמתו במאה העשרים. מפעל זה לא בלבד שנעשה לפי רצונו החפשי של עם ישראל, אלא גם נגד רצונו של הכוח הזר. אולם, ברבות הימים הפכה גם הציונות, ביחוד בשטח המדיוי, למשחק בידי זרים. הגורם החיצוני הגדיר, לפי ראות עיניו, את השאיפה הציונית ואנו קבלנו הגדרה זו ללא מחאה. "בית לאומי בארץ ישראל" - זו היתה ההגדרה האומללה, ואנו השתמשנו בה לא רק במסמכים הרשמיים, אלא גם במאמרים פרטיים של סופרים ציוניים בעתונים לאומיים, בין בגולה ובין במולדת. רק החל משנת 1937, כאשר ה"גוי", בדמותו של לורד פיל, פיענח את המושג המעורפל "בית לאומי", ותרגם אותו לשפה אנושית: מדינה עברית, התחילו גם מדינאים יהודיים, אשר ראו עד אז בסיסמת המדינה "פרובוקציה", להשתמש במונח זה ש"הותר" ו"הוכשר" ע"י הכוח הזר. כוח זה קבע את גבולות מולדתנו - קבלנו אותם; הוא גזל משטחה את עבר הירדן מזרחה - השלמנו עם הגזילה; הוא החליט על ממדי העליה - הסתגלנו להם; הוא יזם וארגן מאורעות דמים - והיינו שוב, כמו בגולה, לקרבן פסיבי של שחיטות מאורגנות; הוא הוציא "ספרים לבנים", איסורים והגבלות - לא התנגדני להם, אלא בפה. היינו שוב אם כי בארץ מולדתנו, לאובייקט בידי זרים: גם ההיסטוריה הציונית לא בידינו, ולא לפי יזמתנו, נעשתה אלא בידי אחרים ולפי מזימותיהם נכתבה. מרד הנוער בשנת תש"ד "התפקיד" העגום הזה בא לידי בטוי, בצורה הטרגית ביותר, בשנות מלחמת-העולם השניה. ההיסטוריה שלנו באירופה "נכתבה" במאידנק, בטריבליאנקה ובאושביינצ'ים. היו, אמנם, אי-אלה גלויים של רצון לאומי רבוני בגולה - ההתקוממות בורשה, ההתנגדות המזוינת בלמברג, בוילנה, בביאליסטוק, בגרודנו ובבנדין - אך אין הם יכולים לשנות את התמונה הכללית, את העובדה כי מליוני יהודים הובלו לטבח והושמדו לפי החלטת מרצחים. באותו פרק זמן היינו לאובייקט פסיבי גם במולדת. הספר הלבן הוכנס לתוקפו; פורסם והוגשם חוק הקרקעות; נסגרו ונשארו סגורים שערי הארץ. הגיוס לצבא הבריטי התנהל לפי ראות עיניהם של המגייסים הזרים. קודם היתה התנדבות סתם, אחר כך אורגנו "פלוגות יהודיות"; אחריהן באה ה"בשורה" על רגימנט פלשתינאי עם גדודים יהודיים וערביים; גדודים אלה הוצאו, אחר כך, לחוץ לארץ; ניתן להם ציוד קרב והוא נלקח מהם; "שמירה" - על מה? - היתה תפקידם היחידי של חיילי ישראל אשר חלמו על צבא עברי ועל קרבות פנים אל פנים עם מרצחי אחיהם והוריהם. הכל נקבע לפי רצונו של השליט הזר ואנו שתקנו, אף על פי ש"הכל" זה היה קשור, או, ביתר דיוק, גרם להשמדת עמנו ולהכרתת תקוותנו. השנוי ההיסטורי בארץ ישראל חל במחצית השניה של שנת תש"ד. הנוער העברי, אשר זאב ז'בוטינסקי קבע לו את התפקיד של גלגל התנופה במכונת העם, היציא אותה מנקודת הקפאון, נטל לידיו את היזמה, הבליט את רצון האומה והתחיל במלחמה אקטיבית נגד השעבוד והדיכוי. מלחמה זו מתפתחת ומתרחבת. ערכה הוא רב ורב-צדדי. העולם הרחב, המקדיש למאורעות הארצישראליים תשומת לב מרובה, למרות המאורעות הכבירים, המתחוללים באירופה ובאסיה, למד על קיומו של סכסוך אנגלי-יהודי בארץ ישראל המחריף והולך. אין זה עוד סכסוך בין ערבים ויהודים, הנותן אפשרות לשליטים להופיע בתור "בורר עליון": זהו סכסוך ישיר בין עברים מתקוממים לבין ממשלה בוגדת, אשר הפרה את התחייבויותיה ומתימרת לשים קץ לחזון נצחי של עם נצחי זוהי נקודת התורפה. היה חשוב לאין ערוך, כי העולם ילמד את האמת על המצב בארץ ישראל; והוא למד אותה. שנית, "הגורמים המכריעים" באנגליה גם הם רחוקים מלזלזל בערכן וברצינותן של פעולות הקרב העבריות. הם מבינים, כי אלה הם השלבים הראשונים של מלחמת היהודים, שלבים העלולים להביא - ובודאי יביאו - למלחמה המונית גם בארץ ישראל וגם בכל אתר ואתר. כי הרי מלחמה זו נטושה על עצם קיומו של העם העברי, שרצונו לחיות הוא בלתי נשבר. שלישית, פעולות קרב אלו דוחות - ואולי מונעות - מאורעות-דמים מצד הערבים. מבחינה זו משמשות פעולותינו הצבאיות הגנה מונעת. אף על פי שלא פגענו ואין בדעתנו לפגוע - כל עוד לא הותקפנו - באוכלוסיה הערבית, הרי היא יודעת היום, מנסיון מעשי וישיר, מה כוחו של הנשק העברי ומה צפוי לאלה, שישמשו מכשיר עוור בידי שלטון הדכוי וירימו יד על הישוב העברי. הגנה כזו עולה, כמובן, על כל "הגנה" בדיעבד. כן, רב הוא ערכן של התקפותינו. אולם נשאלת השאלה: מה יהיה על הישוב כולו? הרק הנוער הלוחם ינסה, בדמו, להחזיר לציונות את תפקידה המהפכני: לעשות היסטוריה ולא להרשות, כי היא תיעשה בידי אחרים? האם לא יחשוב הישוב כולו על מלחמה אקטיבית, על תפקיד של נושא בימים מכריעים אלה? הנסתפק בניחושים, מה יביא לנו נציב זה או אחר? הנתווכח על "הכרעות" שנפלו כאילו בלונדון ולא ניקח את גורלנו בידנו? התהיה חלוקת הארץ - יותר נכון גזילת הארץ - אם השליטים הזרים יחליטו עליה? התהיה "מדינה פלשתינאית", אם הגורמים החיצוניים יבחרו בה? האם לא תהיה עליה רק מחמת החלטתם של המשעבדים? האלה יהיו מעשי הישוב: לחכות, או לקוות, ולבסוף - "למחות"? היסתפק הישוב באהדה המונית ללוחמים וב"מחיאות כפיים" למעשיהם הנועזים? האם לא יימצא בו כוח ועוז, כדי להיות למחנה לוחם אחד? שאלות גורליות הן. מה לעשות? "רק אומה לוחמת זוכה בעצמאות". דברים אלה נאמרו על ידי אחד מראשי הדימוקרטיה האמריקאית, ע"י מזכיר המדינה של ארצות הברית, מר קורדל הול. ואין זה מקרה, כי אמת מוסכמת זו הוזכרה לכל העמים דווקא מוושינגטון. כי הרי עיר זו היתה לבירת המעצמה האדירה רק הודות למלחמת השחרור, שהתנהלה על-ידי העם כולו בראשותו של אותו איש אשר על שמו נקראה. מה היה בגורל עם זה, אלמלא מלחמתו לעצמאות וחרות? ומה היה - אפשר כיום לשאול - גורל העולם כולו, ואף גורלה של אנגליה, לו ה"מושבות" לא היו מתקוממות, לולא הכרזת הקונגרס בפילדלפיה? עמי אירופה מבינים, כי אין אמת אלא זו. אין הם מסתפקים, איפוא, במלחמה באויביהם, בשחרור ארצותיהם, ע"י כוחות זרים. הם בעצמם, העמים המשועבדים, פורקים את עולם, ומתקוממים נגד המשעבדים. מי במוקדם ומי במאוחר. הפולנים, היוונים, היוגוסלבים לא הניחו כלל את נשקם והמשיכו בהתנגדות אקטיבית מראשית שעבודם ע"י הנאצים. בצרפת ניצח, אחרי שנים של אפלה, די-גול. בבלגיה, בהולנד, בנורבגיה ואפילו בדנמרק, אשר הנאצים ניסו להציגה כסמל "הסדר החדש", מתקוממים ההמונים ועוברים למלחמת שחרור עצמאית. לכאורה נדמה, כי השכל הגויי הזה "שכל עקום" הוא. למה להם, לעמים אלה לשפוך את דמם, אם בין כה וכה תתמוטט גרמניה והנאצים ייאלצו לעזוב את ארצותיהם? כך שואל היהודי בעל "השכל הישר"; והוא נד לטפשותם של הגויים. אך למוד למדנו, כי "חכמה" יהודית זו לא עמדה לנו בעת סכנה, להיפך, היא היא אשר המיטה עלינו את קלון הטבח ההמוני; היא שהפכה אותנו מאומה לעדר, עדר נטבח ונשחט לעיני כל. עמי אירופה מטיבים להבין את האינטרסים שלהם מנושאי ה"חכמה" הגלותית. עוד בימי ועידת השלום הפריזאית קם אדוארד בנש והודיע לקלימנסו וללויד ג'ורג': דרושות לנו, לעמים הקטנים, ערובות לא רק נגד גרמניה המנוצחת, אלא גם ביחס למעצמות המנצחות, כי רצוננו להיות חופשים ועצמאיים באמת. לכן נלחמים עמים אלה ואינם "מתחכמים"; לכן הם שופכים את דמם בהתקוממות ואינם סומכים על "שחרור" מבחוץ. אבל אם באירופה כך, על אחת כמה וכמה מחייב המצב בארץ- ישראל לקום ולהלחם. כי על מה יכולים אנו לסמוך? מי ישחרר את מולדתנו, אם לא נשחררה במאמץ צבאי עליון? היש לחזור ולמנות את כל הצעדים של שלטון-הדכוי, המוכיחים, ללא צל של ספק, כי אנו עומדים, בצורה זו או אחרת, בפני נסיון לחסל סופית את שאיפת הדורות? הן גם מר שרתוק, אשר ראה הראשון "פרצה בספר הלבן" ולעג ל"בורותנו הפוליטית", על אשר התחלנו במלחמתנו לפני ה-31 במרס 1944, היה נאלץ להודות בלונדון, כי למעשה אין עליה לארץ ישראל. האפשר להניח כי העליה תתחדש "סתם ככה", לפי רצונם הטוב של השליטים אשר לא התחשבו אפילו בטבח הכללי באירופה? האין אנו רואים לקראת מה אנו הולכים, למה מוליכים אותנו בארץ ישראל? לא נתחמק מן ההכרעה. הישוב העברי חייב כבר עתה, לפני שהוא הועמד בפני עובדה קיימת, לקבוע תכנית של מלחמה לאומית ולגשת לביצועה. התכנית היא פשוטה. הישוב העברי יכול לשלוח למערכת החופש 100 אלף חיילים מצויידים בנשק חדיש. שלושים אלף צעירים קבלו הדרכה מלחמתית בצבא סדיר. רבבות אחרות למדו קשת במחתרת; ואין לימוד זה נופל במאומה מהדרכת הראשונים. זהו כוח צבאי רציני מאד. מאידך שולט הישוב העברי בכל הערים הגדולות, ובכל שטחי החיים המכריעים: בתחבורה, בתעשיה ובחקלאות. הוא מוכשר לגרום לשיתוק מלא של האדמיניסטרציה הזרה, שלא תוכל להתקיים אפילו יום אחד אם הישוב כולו יתקומם נגדה. בשני מכשירים מלחמתיים אלה, הצבאי והמשקי, אפשר לחולל נפלאות. מלחמת היהודים החדשה תגייס את כל כוחותיה של היהדות העולמית וכן את כל הכוהות הפוליטיים בעולם, המעונינים בפתרון סופי של "שאלת היהודים". מרד זה, שכל גבורת ישראל המחודשת תתגלה בו, יכריע את הכף. בלעדיו אין עתיד; בעקבותיו תבוא החרות. איך להכין התקוממות כללית זו? דומנו, כי אלה מראשי הישוב, אשר החיים לימדום את אשר הם לא רצו ללמוד בשעתו מאת זאב ז'בוטינסקי, יכולים למלא כיום תפקיד היסטורי, - אם רק ירצו, אם רק יעיזו. בראשותם אפשר וצריך להקים ועד לשחרור לאומי ועל ידו מועצה לאומית; על בסיס של מלחמה אפשר וצריך להעמיד לרשות המוסדות המהפכניים את כל הכוחות הצבאיים בארץ-ישראל, שיפעלו מתוך הסכם ותכנית מפורטת. ארץ-ישראל תוכרז אז כארץ כבושה. הועד לשחרור לאומי ישמש כממשלה זמנית והמועצה הלאומית כפרלמנט זמני, עד לשחרור הארץ ומסירת ההכרעה בידי ההמונים. זוהי הדרך. היעלו עליה, בלי חת ובלי רתיעה, ראשי הישוב? היובילו בה את ההמונים? אנו, חיילי הארגון הצבאי הלאומי, מתפללים בכל לבנו ליום זה. אין לנו שאיפות אישיות; אין לנו מגמות מפלגתיות. שאיפה אחת מפעמת בלבנו: להלחם לשחרור המולדת ולגאולת העם. ולא יהיה אושר כאושרנו, אם נוכל להלחם יחד עם אחינו ממחנות אחרים, אם נהיה חלק של צבא השחרור העברי. אך מה יהיה, אם ראשי הישוב, אשר לא למדו עדיין סבל מהו, ורדיפות מהן, לא ירהיבו עוז בלבם לעלות על דרך המלך ולא יקראו את ההמונים למלחמה? אז נמשיך בדרכנו. נקרא להמונים "מלמטה", ממעמקים. נדרוש מהם למרוד. מרידה כפולה: נגד שלטון הדכוי ונגד מנהיגות פחדנית, שהשתלטה על המפלגות בישראל. זו תהיה מרידה גם נגד "ברלין" וגם נגד "ווישי". ונלחם. נלחם עד הסוף.