ריגול

כל עוד חבר המפלגה הקומוניסטית, הנאשם בהשגת מיסמכים סודיים של הצבא, עומד בפני בית המשפט, אי אפשר לומר, אם אשם הוא או חף מפשע. בית המשפט העברי, על אף הזמן הקצר של קיומו, רכש לו מקום של מכובד מאד בחיינו הציבוריים. העם מאמין, כי שופטי ישראל – דינם דין צדק הוא; ואמון העם הוא אמת המשפט. אפשר לומר – והלוואי ולא יהיה יסוד לשנוי הדעה – כי בית הדין בישראל הוא מיבצר נגד התקפת הרוח הטוטליטרית, אותה רוח רעה, הנושבת מחלונותיה של הרשות המבצעת ופורצת וחודרת לשערי הבית המחוקק העליון. נניח איפוא לשופטים לחרוץ משפטו של הנאשם הקומוניסטי; מפסק דינם נלמד, אם יש אשם בו, או לאו.

אולם בעיית הריגול חורגת ממסגרת של משפט זה או אחר. עובדא היא, כי מעטות המדינות בעולם החייבות להיזהר מפני פחי היוקשים של הריגול הנכרי, כפי שחייבת להיזהר מדינת ישראל. איננו שוייץ. אנו עקופים אויבים קרובים ולא רק רחוקים. מולנו ניצבים מתנכלים בפועל ולא רק בכוח. ואם הלבטיה ערה לסכנת הריגול ושופטת את אחד מאזרחיה על מסירת אינפורמציה למדינה זרה, היכולה להיחשב למדינה ידידותית, על אחת כמה וכמה שאנו חייבים לקרוע את רשת הריגול הנפרשת בתוכנו וסביבנוץ רבים אויבינו, מעטים מאד ידידינו. אינפורמציה סודית, אף אם תימסר למדינה לא-אויבת, עלולה בעקיפין להגיע לידי האויב. בנפשנו הדבר.

אף על פי כן היתה מדינת ישראל לבית "מכניס אורחים" לשליחי הריגול הבינלאומי, וביחוד הריגול הבריטי. יש לנו יסוד לומר, כי השרות החשאי של בריטניה יודע על צבא ההגנה לישראל לא פחות מכפי שהוא ידע על "ההגנה". וזה הרבה מאוד. יום ה-29 ליוני 1936 יוכיח. וזה מסוכן מאד.

מה הם אמצעי המלחמה בריגול? וודאי דרוש מנגנון מיוחד לגילוי הסוכנים הזרים ומשרתיהם. אולם המנגנון אצמו תקצר ידו למנוע את הסכנה, אם סוכנויות הריגול לא תינתקנה באופן מתמיד ממקורות האינפורמציה, ומבחינה זו כדאי לנו ללמוד מניסיונה של המחתרת הלוחמת.

האינטליג'נס הבריטי, במידה שלא נסתייע על ידי הלשנה רשמית ומאורגנת, היה כסומא בארובה ביחס לכוחות המחתרת ותכניותיה, ידוע, כי האינטליג'נס עשה כמיטב, או כרוע יכולתו, כדי לחדור לשורות המורדים, אך הוא ניצב בפני קיר אטום. כי המורדים חונכו באופן שטתי לשמור סוד, לא לפטפט, מתוך התפארות סנוביסטית, על ענינים חשאיים ולא לשאול, מתוך סקרנות נשית, לידיעות סודיות. החדר החדרנו בשורותינו את הכלל שלפיו יודע רק מי שמוכרח, בתוקף תפקידו, לדעת והוא יודע רק את מה שהוא חייב, בקשר עם פעולתו, לדעת. זו תורת החשאיות וזה שכרה: הנצחון על שרות הריגול.

במשרדינו הרבים - לרבות המשרדים הצבאיים - אין נוהגים לפי תורה זו. גדולה בהם הסקרנות ורבה ממנה התפארות המסוכנת. וכך מתגלגלים הענינים מפה לאוזן, עד שהם מגיעים לאזנו של המרגל ולתיקו של הסוכן.

לצבורנו, לקצינינו ופקידינו - ואף הגבוהים ביותר - דרוש חנוך מתמיד לשנאת הפטפוט והשנאתו. לקח המחתרת הוא מאלף מאד. כי מחתרת היא מעין "מדינה" בזעיר-אנפין, וכל מדינה מקיימת מעין "מחתרת". לשתיהן סודות צבאיים, חיוניים, אשר השרות החשאי מנסה לגלותם ולפענחם. שתיהם חייבות להכות בריגול, אם הן רוצות לחיות ולנצח.

אם נשכיל ללמוד ולהחדיר את הכללים האלה, ידעו את סודות המדינה רק אלה החייבים לדעת אותם ואת יסודות המדיניות ידעו אלה הזכאים לדעתם. אך המצב השורר במדינתנו הוא אחר לגמרי: חברי הכנסת אינם יודעים את יסודות המדיניות ואילו סודות המדינה ידועים היטב - למרגלים.