ריב ההגמוניה בעולם הקומוניסטי

עשרים וחמשה פרקים וכעשרים אלף מלה מונה האגרת, מן ה-14 ביוני, של הוועד המרכזי למפלגה הקומוניסטית הסינית אל מולתו הרוסי (זהו נסיון לתרגם על משקל זולתו, את המלה השמושית החשובה counterpart). המתבונן במסמך זה מקרוב, יבין, משום מה מעונינים מחבריו בפקין להפיצו לא רק בקרב הקומוניסטים, החיים בעולם החפשי, אלא גם בתוך ברית המועצות, בה, בדרך כלל, אין לקרוא אלא את מה שהותר על ידי הרשות; כמו כן לא יתעוררו בלבו ספקות רבים, מדוע מנסים מקבלי האגרת במוסקבה למנוע, בכל האמצעים העומדים לרשותם, את הפצתה בקרב נתיניהם. מאו-טסה-טונג מאשים את ניקיטה כרושצ׳וב במינות; והן בברית המועצות האשמה כזו היא המינות. ורב מין במינו.
כל פרק באגרת הסינית הוא חשוב להבנת הסכיזמה בכנסייה האנטי-דתית שתורתה המרכסיזם-לניניזם (בהחלט, עם מקף). אבל דומה. כי את פיסקת המפתח אפשר למצוא בזה הששי, לאמור התנאים ההיסטוריים, בהם המפלגות הקומוניסטיות ומפלגות הפועלים מקיימות את אחדותן ומנהלות את מאבקן הבין-לאומי, הם חדשים. כאשר היתה קיימת מדעה סוציאליסטית אחת ויחידה, ומדינה זו עמדה בפני איבתם ומזימותיהם של כל האימפריאליסטים והריאקציונים, משום שהיא הלכה בעקביות בקו המרכסיסטי לניניסטי, אבן הבוחן לבין-לאומיות פרוליטרית ולכל מפלגה קומוניסטית, מיתה, האם היא מגנה בהחלטיות על המדינה הסוציאליסטית היחידה. עתה קיים מחנה סוציאליסטי המונה שלש עשרה מדינות (האגרת הסינית מונה את כולן על פי סדר הא״ב הלטיני; בגלל מקריות זו מופיע בראש הרשימה של המדינות הסוציאליסטיות אלבניה, ואילו ברית המועצות מופיעה בה במקום אחד שלפני האחרון, ואין היא קודמת אלא לווייטנאם). בתנאים אלה - ממשיכה האגרת הסינית הבאה ללמד א״ב חדש לקומוניזם - בן הבוחן לבין־לאומיות פרוליטרית בשביל כל מפלגה קומוניסטית היא, האם מפלגה זו מגנה בהחלטיות, או אינה מגנה, על המחנה הסוציאליסטי בשלמותו, האם היא מגנה על אחדותן של כל המדינות במחנה על יסוד המרכסיזם-לניניזם או לאו, וכן אם היא מגנה על הקוו המרכסיסטי-לניניסטי ועל המדיניות הנכונה אשר המדינות הסוציאליסטיות צריכות לקיים״.
מי יסיר עפר מעיניכם, הקומוניסטים הנאמנים משנות השלשים? בימים ההם נתבעו לדין, כבוגדים, ונסחבו לתאי השבירה, ההודאה וההתבזות, במרגלים ואוייבי העם, מחשובי המנהיגים והמהפכנים בברית המועצות. בני החורין היו אז רגילים לתהות ולשאול את הנבונים בקומוניסטים: ממה נפשכם? אם אנשים כזינובייב, קמינייב, ריקוב, ראדעק, פיאטאקוב, טוחצ׳בסקי, בליכר ובובארין (אחד המחברים של הספר היסודי: ,,א'ב לקומוניזם״) הם באמת מרגלים יפנו-גרמנים, או אנגלר־אמריקניים, בוגדים מכורים לאימפריאליזם והקפיטאליזם, יוצא כי המשטר הקומוניסטי אין כמוהו לרקבון פנימי. איך, יש לשאול, יכלו אנשים מסוג זה להגיע לעמדות מרכזיות כאלו ולהסוות את עצמם, במשך שנים כה רבות, כנאמני המהפכה? מאידך גיסא, אם ההאשמות. המוטלות במצביאים ובהוגי הדעות ובעושי המהפכה הקומוניסטית, הן עלילות כזב, מה מאוס הוא המשטר הנתפס לשיטות רשע כאלו? אלו הן שתי האפשרויות; שלישית אין.
בימים אלה יודעים הקומוניסטים, ברוב הארצות.אם לא בכולן, איזוהי הנכונה. אבל בתקופת המרכסיזם-לנינזם-סטליניזם (עם שני מקפים, בהחלט) הס לא נבהלו כלל מפני המלכדת שנפרשה להרגלי מחשבתם השאולה. תשובתם החוזרת היתה, כי ברית המועצות היא המדינה הסוציאליסטית היחידה בעולם; כי היא מוקפת אוייבים המוכנים שוב לערוך נגדה, על משקל האינטרוונציה הנודעת, התערבות מזויינת; משום כך חייב כל קומוניסט, וכן, כפי רגילים היו לומד, כל אדם מתקדם. להזדהות ללא סייג כלשהו עם המדיניות החיצונית והפנימית של ברית המועצות, כפי שהן נקבעות על ידי הוועד המרכזי, קרי (לא ברור)... ממשיך דרכו הנאמן של לנין, גאון האנושות, המשרה של מעשינו, הישיגנו ונצחונותינו ועוד ועוד. השם ידוע. מבחן האינטרנציונליזם הפועלי, היו אומרים לא רק במוסקבה אלא בכל חלקי עולם; בהם חיו נתיניה. אם לא בדרכון הרי במחשבה, הוא בהזדהות המוחלטת עם דרכה של המדינה הסוציאליסטית הראשונה והיחידה בעולם. בגלל הלכה זו, שהיתה לדוגמה, עליה אין עוררין, אמר אחד המדינאים האירופאיים, כי הקומוניסטים הם אמנם פטריוטים, אבל של מעצמה זרה.
הלכה זו קבלה, בפי הנראה, מכה ניצחת, על אף התפשטותה של שיטת הממשל הקומוניסטי. או דווקא בגללה. אמנם כן, רוסיה הסוביטית שאפה, מאז מהפכת אוקטובר, להקים ריפובליקות מועצתיות סוציאליסטיות נוספות. עדי מלחמת העולם השניה, היו כל נסיונותיה, בכוון זה, לשווא, או בני חלוף. בעקבות מלחמה זו קם לה, במזרח ובמערב, מעין גוש מגן, מקיף של מדינות, עליהן השתלטו, לאו דווקא בכח עצמן, מפלגות קומוניסטיות. אבל בברית המועצות נתקיימה, בשנוי גירסא, אמירת אבותינו: מרבה גרורים, מרבה דאגה. עד שבעצם הימים האלה התבדר, כי המדינה הקומוניסטית, הראשונה באוכלוסין והשניה בכוח קוראת למרד כללי וגלוי נגד המבחן הישן לעקרון הבין-לאומיות הפרוליטרית.
הפירוש הפשוט של דברי הסינים הוא כי שום קומוניסט בעולם אינו חייב, ואף אינו זכאי, עוד להזדהות עם דרכה של מדינה סוציאליסטית ,,מסויימת״ שהיא אמנם הראשונה. אבל מזמן פסקה להיות היחידה. אבן הבוחן כפי שהם אומרים, לעמדה בין-לאומית היא בנכונות ההגנה על המדיניות אשר המדינות הסוציאליסטיות צריכות לנהלה. לשון אחרת, אף יותר ברורה: לא המדיניות המתנהלת על ידי מוסקבה, אלא זו שצריך לנהלה. ומיהו – זאת היא בוודאי השאלה המכרעת – שיקבע את קוו המדיניות הרצוי והנדרש? מאו-טסה-טונג אינו משאיר שום ספק ביחס לכפירתו המוחלטת בכלל של ex cathgedra הקרמליני. המורדים הסיניים אומרים: ,,אם מישהו, בהלכו בעקבות אחרים, מגן על המדיניות האופורטוניסטית המוטעית המתנהלת על ידי מדינה סוציאליסטית מסויימת, במקום להגן על הקוו המרכסיסטי-לניניסטי הנכון ועל המדיניות אשר המדינות הסוציאליסטיות צריכות לנהל... הריהו סוטה מן המרכסיזם-לניניזם ובין לאומיות פועלית". בקיצור, אל תקשיבו עוד למוסקבה, האזינו לפקין, כי בה ייקבע, בימים באים, מהו הקוו המרכסיסטי-לניניסטי ,,הנכון" ומהי המדיניות, אשר המחנה הסוציאליסטי כולו צריך לנהלה.
- ב -
האגרת הסינית איננה מסתפקת בציון העובדה, כי מדינה סוציאליסטית מסויימת פסקה להיות היחידה בעולם; היא גם מדגישה, אפילו פעמיים, כי גדלה פי חמש האוכלוסיה החיה במשטר קומוניסטי. לא עוד מאתיים מיליון איש, אומרת פקין, אימצו לעצמם את משטר החיים על פי המרכסיזם-לניניזם; אלף מיליונים חיים במשטר זה, ו... אנחנו, הסינים, מהווים יותר ממחציתם. המלים האחרונות הללו אינן מופיעות בכתב-האישום של הקטיגור מאו-טסה-טונג, אבל, איך אומרים הבריות, הן מתבקשות מעצמן. אמנם, יש ומספרים אינם גורם של כוח; במדרך כלל, אין הם אלא אחד מגורמי הכוח; לעולם אין הם גורם יחיד של עצמה. ובכל זאת, אלף מיליונים, מהם למעלה משש מאות מיליון סינים ומולם (רק) מאתיים מיליון תושבי ברית המועצות. החשבון הזה היה, כפי הנראה, חישוב בעיני הוועד המרכזי למפלגה הקומניסטית הסינית: הוא חזר עליו, באותן המלים עצמן, בשני פרקי האגרת.
אבל מדוע מולם, מדוע לא עמם? מסתבר, כי אחדות המין הקומוניסטי אינה עומדת במבחן המציאות, על אף כל ההבטחות הידועות, כי המשטר הזה ישנה את אופיו של האדם ואת היחסים בין המדינות. היה היו סכסוכים רגילים, מדינתיים, בין מוסקבה ובין פקין. בני החורין בעולם לא ידעו עליהם, כי השלטונות בשתי המעצמות פועלים במחתרת ממשלתית. אבל בא היום וגם סכסוכים נסתרים אלה נתגלו, לפחות מבחינתה של סין. וכך כותב מאו-טסה-טונג אל יריבו: ,,החברים של המפלגה הקומוניסטית הסוביטית קובעים במכתבם, כי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות לא נקטה מעולם ולא תנקוט לעולם שום צעד העלול לזרוע איבה בין עמי ארצנו ובין עם האחים הסיני, או עמים אחרים. כאן אין אנו רוצים לשוב לעבר ולמנות את המאורעות הבלתי-נעימים הרבים שאירעו בימים עבר ואנו אך מייחלים לכך שהחברים של המפלגה הקומוניסטית הסוביטית יקיימו בקפדנות את הודעתם זו בפעולותיהם לעתיד. בשנים האחרונות הוכיחו חברי מפלגתנו ועמנו הבלגה רבה מול פני שורה של תקריות חמורות שאירעו מתוך הפרת העקרונות החלים על היחסים בין מפלגות-וארצות-אחיות ועל אף הקשיים המרובים וההפסדים שהוטלו עלינו".
זוהי לשון התשובה הזועקת. על מה לנים הסינים? על אילו הפסדים? על אילו פגיעות? אין הם מפרטים. אבל גם מן השפה הסתומה והאישום הכוללני, ניתן להבין, כי הסכסוכים היו לא רק על רקע מדיני, אלא גם משקל הנחה זו מתקשרת ומתאפשרת על ידי פרק אחר באגרתם, בו הם טוענים, כי מדינה סוציאליסטית מסויימת (אוי, ,,המסויימים" הללו בכל הארצות ובכל הלשונות) ניסתה לחלק, בתוך המחנה הקומוניסטי, תפקידים משקיים קבועים למדינות הנמנות עליו. יש בכך אומרים הסינים, ,,שוביניזם מעצמתי" מענין מאד. בשעתנו שמענו, כי חלוקת תפקידי ייצור קבועים, מי לחקלאות ולחמרי גלם ומי לתעשיה, קשורה בשיטת הניצול הקולוניאלי. מסתבר , כי שיטה זו הונהגה, או לפחות נעשה נסיון להנהיגה, במחנה הטוען לביטול הניצול. הקומוניסטים אוהבים לדבר על ניאו-קולניאליזם; פקין מעידה, כי הם קיימוהו, או מנסים לקיימו, אפילו ביניהם לבין עצמם.
אבל הדבר האופייני ביותר הוא כי האגרת היסנית מגלה, בפרקיה האחרונים את הסכסוכים, התקריות, הפגיעות, ההפסדים וכן את הנסיון המעצמתי-שוביניסטי ,,לחלק תפקידים", בלי שמחבריה ידאגו לה שהם עצמם כתבו בפרקה הרביעי. בפרק הזה הם מונים, כמרכסיסטים-לניניסטים נאמנים, את הסתירות, שאינן ניתנות לגישור, הקיימות בעולמנו, כפי שהוא נראה מזווית ההסתכלות של בעלי הדוגמה הקומוניסטית. יש, הם אומרים, סתירה בין המחנה האימפריאליסטי ובין המחנה הסוציאליסטי; בין הפרולטריון ובין הבורגנות במדינות הקפיטליסטיות; בין העמים הנדכאים ובין האימפריאליזם; בין המדינות האימפריאליסטיות עצמן לבין קבוצות ההון המונופוליסטי. סתירות על גבי סתירות, מהן צריך לעלות מיסתורין המהפכה הבלתי נמנעת שיש לעשותה למען תבוא.
אולם סתירה אחת אין הסינים רואים כלל, אף על פי שהם המגלים אותה לעיני כל באי עולם. הכוונה, כמובן, לסתירה, או לסתירות, בתוך המחנה הקומוניסטי, בין המדינות השונות הנמנות עליו. אם היו סכסוכים, גורמי הפסדים, בין שתי המעצמות הקומוניסטיות; אם יש מדינה סוציאליסטית מסויימת המגלה, בענינים שונים, שוביניזם מעצמתי; אם קמה הלכה, או נעשה נסיון, לחלוקת תפקידי ייצור למדינות סוציאליסטיות שונות; אם, כפי שהאגרת הסינית מספרת לנו בנימה של לגלוג מר ,,ישנם אנשים מסויימים, הטוענים כי הם תרמו את התרומה היוצרת הגדולה ביותר, מאז ימי לנין, להלכה המהפכנית, וכי הם היחידים הצודקים. אולם ספק רב הוא, האם הם באמת נתנו דעתם לנסיון הרחב של התנועה הקומוניסטית העולמית כולה, האם הם באמת לקחו בחשבון את האינטרסים ואת המטרות של תנועת הפועלים הבין-לאומית"... – אם כל הדברים הללו הם נכונים, הרי ברור, כי ישנן סתירות רבות ועמוקות בין מדינות קומוניסטיות, בהלכה ובמעשה גם יחד. הקומניסטים הסיניים יגעו ומצאו בכל העולם כולו תהומות, אבל זה ההר המגביה, שהם ניצבים למרגלותיו, והוא מפריד ביניהם ובין הרוסים ובין אלה לבין אחרים במחנה הקומוניסטי עצמו, נעלם משום מה מטווח ראייתם. זוהי תופעה מענינת מאד. את אשר מגלים לזולתם אין רואים בעצמם. את הפתרון לחידה זו אין למצוא אלא בהגיון דמיונו של ג'ורג' אורוול. הוא אמנם נתן את כפל המחשבה סימן בקומוניזם הרוסי תחת סטלין; אבל נראה שהוא חל גם על הקומוניזם הסיני בימי שלוט מא-טסה-טונג.
- ג -
הפלוגתה הרצינית ביותר, העלולה להיות גורלית, בין מוסקבה ובין פקין היא על בעיית המלחמה. הסינים מכחישים בכל תקף, אף בקצף של הרגשת עלבון, את ההאשמה, כי הם שואפים למלחמה עולמית כדרך להשלטת הקומוניזם. הכחשותיהם, כידוע, אינן עומדות להם. כרושצ'וב אינו פוסק להאשים ,,אנשים מסויימים", כי זוהי באמת שאיפתם. ומה השליט במוסקבה קושר שאיפה זו בטרוף דעת, השליט בפקין מחבר את ההאשמה בתעמולה אנטי מהפכנית ופרו-אמיפריאליסטית. לא פחות ולא יותר.
על איזה סוג מלחמה מדברים אנשים מסויימים הטוענים כי ,, מהפכות הן אפשריות לחלוטין בלעדי מלחמה" – שבים ושואלים את מאשימיהם מחברי האגרת מוועד לוועד? האם הכוונתם היא למלחמת שחרור לאומי או למלחמת אזרחים מהפכנית, או למלחמת עולם? וכך הם משיבים לשאלות שהציגו לעצמם ולאחרים: ,,אם הם מתכוונים למלחמת חרות לאומית, או למלחמת אזרחים מהפכנית, יוצא, כי הגדרתם למעשה נוגדת מלחמות מהפכניות ומהפכה. (אבל) אם הם מתכוונים למלחמה עולמית, הרי הם יורים אל מטרה שאינה קיימת".
כדי להוכיח, באיזו מידה מבהילה התרחקה המפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות מתורת המהפכות האמיתית, מן המרכסיזם-לניניזם, משתמשים הסינים בנימוק של הוכחה בדיעבד: ,,בשנים האחרונות, הם כותבים, הפיצו אנשים מסויימים את הדעה לפיה גץ אחד ממלחמת שחרור לאומית או ממלחמה מהפכנית עממית, יוליך להצתת אש עולמית שתחריב את האנושות כולה. מה הן העובדות? בניגוד למה שאנשים אלה אומרים, מלחמות השחרור הלאומי ומלחמות המהפכניות העממיות, שנתרחשו מאז מלחמת העולם השניה לא הוליכו למלחמה עולמית.
הנימוק הזה הוא, כמובן, מסוכן מאד. לכאורה יש בו ראייה בדיעבד, למעשה אין בו כל הוכחה לגבי העתיד. אמנם כן, מספר המלחמות, הקרויות מקומיות, שפרצו והתנהלו, לאו דווקא זמן קצר, מאז מלחמת העולם השניה, הוא רב מאד. ומלחמת עולם שלישית לא הוצתה בגללו. אבל אם עשרה מקים לא הביאה לתוצאה מסויימת, אין זאת אומרת, כי המקרה האחד-עשר לא יולידנה. לא לנו לשפוט, האם כרושצ'וב צודק בהאשימו את המפלגה האחות הסינית בשאיפה למלחמה כללית, כדי על ידה להשליט את הקומוניזם, או האם צודק מאו-טסה-טונג, הדוחה האשמה זו לאורך כל אגרתו. אבל דווקא מן הנימוק, המרגיע כביכול, של פקין. מתברר, כי היא, יותר מכל בירה אחרת, מוכנה להסתכן, למען נסיון השלטת הקומוניזם על מה שהיא מכנה שני שליש האנושות ,,הנותרים", במלחמת הכל בכל.
רשם זה מתחזק על ידי שתי הערות, המופיעות באגרת הסינית כאילו אגב אורחא. ההערה האחת אומרת, שמרכסיסטים-לניניסטים ציינו, על סמך הנסיון של שתי המלחמות העולמיות, כי מלחמות-עולם מוליכות, באופן בלתי נמנע, לסוציאליזם... ואף על פי כן לא יאמר איש ביניהם, כי המהפכה מן ההכרח שתיעשה על ידי מלחמה עולמית במקום אחר אומרים הסינים, כי מרכסיסטים-לניניסטים רואים במלחמה המשך המדיניות באמצעים אחרים. מעניין הדבר, כי מחברי האגרת לא ציינו, מי היה מחברה של אימרה זו. כידוע לא מרכס ולא לנים הם אבותיה. היא באה ממוחו ומעטו של קלאוזביץ, אליל המיליטריסטים. אין לשער, כי מאו-טסה-טונג, ששקד על איסטרטגיה צבאית-מהפכנית, לא קרא את קלאוזביץ או לא שם לבם, כי לנין בכתיו שאל ממנו את האימרה המפורסמת. בגלל סיבות הידועות להם, העדיפ, כפי הנראה, הסינים לא להזכיר את הספר ,,על מלחמה" ואימצו את אחת מאימרות המפתח שבו למרכסיסטים-לניניסטים בתור שכאלה. אך כלום אין אימרתו של קלאוזביץ המאומצת נראית בימינו, מיושנת במקצת? מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. אך עובדה היא, כי נוצרו בזמננו אמצעי מלחמה, היכולים לשים קץ לכל מדיניות, באשר לא יותירו עוד את מי שניהל אותה, או ימשיך בה. אמצעים כאלה לא היו קיימים בימי קלאוזביץ, גם לא בימי שליפן או מולטקה, אף לא בימים בהם מאו-טסה-טונג הוליך את חיל המהפכה שלו על פני יבשת סין האדירה.
מבעית המלחמה העולמית, אשר, יש להניח, כי גם הסינים אינם רוצים בה, נשוב למלחמות מקומיות מהפכניות, אשר מחברי האגרת אומרים במפורש ובמודגש, כי הם רוצים בהן. אין להניח, כי מוסקבה נרתעת מהן או אינה מוכנה, בדרכים ידועות, להזין אותן. אבל השליטים בקרמלין אינם רוצים, בשום פנים ואופן, לומר, כי מצווה היא לנהל מלחמות כאלו. בדרך כלל, הם אומרים את ההיפך. יוצא כי בענין מכריע זה, ההבדל בין מוסקבה ובין פקין הוא בין מציאות לבין הלכה, בין מעשה לבין אמירה. והבריות נוהגים לומר, כי בין אלה חשוב הוא המעשה במציאות.
מסתבר כי לא כן הוא. על הבדל זה קם והיה והעמיק הקרע בין שתי מעצמות אדירות, הטוענות בקול אחד, אם כי בשפות שונות, כי המרכסיזם-לניניזם הוא תורת יסוד לחייהם. מה הרוסים מכריזים, לפחות מן השפה לחוץ, כי הם רוצים בדו-קיום בשלום, מאשימים הסינים, כי זוהי סיסמה חד-צדדית, שפירושה וויתור על כל מאמץ מהפכני. ריב הדברים הזה הוא כה חשוב, עד אשר אין הסינים מהססים לומר באזני יושבי הקרמלין את הדברים הנואים האלה: ,,בתנאים היסטוריים מיוחדים העלו מרכס ולנין את האפשרות של מהפכה המתפתחת בדרכי שלום. אבל, כפי שלנין ציין, אפשר ,,לפגוש התפתחות זו לעתים רחוקות מאד בתולדות ההיסטוריה". ואילו בעקבותיו של לנין קובע מאו-טסה-טונג, לא עוד עם סייג כלשהו, כי למעשה אין לתקדים היסטורי של מעבר בשלום מקפיטליזם לסוציאליזם, והוא מוסיף: ,,אנשים מסויימים טוענים, כי כאשר מרכס חזה שהסוציאליזם יבוא באופן בלתי נמנע במקום הקפיטליזם, לא היה לכך שום תקדים. אם כך, מדוע אין אנו יכולים לחזות מעבר בשלום מסוציאליזם לקפיטליזם, גם אם לכך אין תקדים? ההשוואה הזאת, אומרים הסינים, היא אבסורדלית. ולאחר שהם מסבירים את ההבדל בין הניתוח האובייקטיבי של מרכס לבין המסקנות הסובייקטיביות של כרושצ'וב, הם מסיימים בשאלה מרעידה עצמות, המזכירה את הפולמוס בין סטאלין ובין טרוצקי. איך, הם שואלים, יכולים אנשים הדוחים את המרכסיזם לקבל סיוע ממרכס? יוצא, איפוא, כי, לפי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסינית, דחתה המפלגה הקומוניסטית הסובייטית לא רק את סטאלין. אלא גם את לנין ואפילו את מרכס. והכל כביכול, בגלל דברים, או הצרך בהם, על המשך המהפכה.
- ד -
את הדברים האלה אומרים הסינים בכל העצמה העומדת מאחריהם. ,,המפלגה הפרולטרית והעם המהפכני חייבים ללמוד ולשלוט בכל צורות המאבק, לרבות מאבק מזויין אנטי מהפכני בכוח מהפכני מזויין". זאת בפרק התשיעי לאגרת. ואילו -------- (לא ברור – ד.ב) פרקה העשירי מציינים הסינים, כי ,,חלוץ הפרולטריון ------ (לא ברור – ד.ב) בכל התנאים, אם הוא ישתמש בכל דרכי המאבק – בשלום ובנשק, בגלוי ובחשאיות, על פי החוק ומתוך הפרתו, בפרלמנט וברחוב".
יש לציין, כי מאז ימי לנין לא נשמעו דברים כה מפורשים על המהפכה בכל דרכי המלחמה וההערכמה, כפי שיצאו מבירת סין, בניגוד לרצונה של מוסקבה, על אפה, ועוד יותר, על חמתה. אבל מי שיתבונן מקרוב בהטפתו העלומית של מאו-טסה-טונג יגיע למסקנה, כי הוא הרים את נס המהפכה המתמדת, עליה כתב, שומו שמיים, ליאו טרוצקי. השליט הסיני בוודאי לא יודה בכך, כי הוא עודנו משבח את סטאלין ומגנה את מלחמתו של כרושצ'וב בפולחן האישיות. האגרת הסינית מעלה סברה, כי מלחמה זו אין תכלית אלא להטיל את ההאשמה על כל שגיאות על סטאלין המת ולהעניק את כל הזכויות למחנהו השולט בכיפה.
כך קם, ומתפתח, הריב בתוך העולם הקומוניסטי. אפשר ללמוד ממנו, מבחינה הילכתית, עוד לקח חשוב. המרכסיסטים רגילים להתפאר בעליונות ההסבר המטריאליסטי לכל התופעות ההיסטוריות. והנה דווקא בעולמם הם הוכח, כי טענתם לבלעדיות ההסבר הזה תלויה על בלימה. שוב התברר, כי תנאי ייצור ויחסי ייצור אינם קובעים את מחשבת האדם. נהפוך הוא. מחשבת האדם קובעת גם אותם, וגם דברים אחרים. אלמלא כן, לא היתה סין, במצבה הכלכלי והחברתי דהיום יוצאת למלחמה גלויה על ההגמוניה, הרעיונית אף ההנהגתית, בעולם הקומוניסטי. בעיותיה, בשטח החקלאות והתעשיה, בקיום המוני תושביה והתפתחותם, הן רבות מני ספור וחמורות מאין כמוהן. היא היתה צריכה לכל הדעות, לדאוג לפתרונן ולא ללכת בקרי עם המעצמה הקומוניסטית הראשית, מאחר והיא נמנצאת ביחסי איבה עם המעצמה הדמוקרטית הראשונה. אבל מאו-טסה-טונג ועוזריו נוהגים בניגוד למה שהילכת המטריאליזם ההיסטורי צריכה לצוות עליהם. הם אינם מסתפקים בנצחון הקומוניזם בארצם, או בקרב שליש האנושות; הם רוצים במהפכה בלתי פוסקת,גם, ובעיקר, מזויינת בקרב שני השלישים ,,הנותרים". הם טוענים לכתר אוקטובר ומוכנים ליטול אותו לעצמם מן הארץ בו הוא היה. מחשבת האדם... מאו-טסה-טונג מכיר בלנין כמורהו; הוא היה מוכן להכיר גם בסטאלין כאוטוריטה לקביעת השביל בין סטייה שמאלנית לבין אופורטוניזם ימני, בין רוויזיוניזם ובין דוגמאטיזם ועוד סתרי תורה כאלה. אבל בכרושצ'וב ובברז'נייב ובסוסלוב אין הוא מוכן להכיר. הוא רואה בהם אנשי מנגנון, או, כפי שלנין היה רגיל לומר, אפארטצ'יקם, ולא מורי הלכה. הוא בעצמו רוצה ללמד הלכה מהפכנית לכל באי עולם. סיום, זה או אחר, של דו-השיח הינו-רוסי במוסקבה לא ירתיעו מלהוסיף וללמדה.
הטוב או רע הוא הריב הזה? אין ספק, כי יש בו סיכונים, אבל מעיקרו יש לראות בו חיוב. אף הקומניסטים, העבדים מרצון, ייאלצו, ברבות הימים, לחשוב קצת בשביל עצמם. שאלותיהם של בני החורין ירדפום. יקום הכרח הפקפוק ועמו תגבר חרות המחשבה, אם כל החרויות.