רוב ומיעוט

רוב ומיעוט

אסון האומה הוא בזה, שמחשבתם המדינית של מנהיגיה מפגרת תמיד אחרי התפתחות המאורעות. הם פשוט אינם רואים, או אינם רואים בשלמותם, את השינויים הכבירים, המתחוללים במציאותנו, לו הם היו רואים אותם, לו הם היו לומדים מהם במהירות המתאימה לתקופתנו, היו, בלי ספק, דורשים, בבטחון פנימי מוחלט, את העברת השלטון על הארץ לידיהם, לידי ממשלה עברית זמנית. ועל הטענות, שלפיהן אין הדרישה מתאימה ליסודות הדימוקרטיה, היו משיבים בפשטות: ראשית, זוהי צביעות, ביחוד, כאשר הבריטים משמיעים את הטענות הללו, ושנית, אין הן מתאימות עוד למציאות. אנחנו היהודים איננו מיעוט במולדתנו; להיפך, אנו מהווים בה כבר היום רוב מכריע של האוכלוסיה.

אין זו שאלה של זכות היסטורית בלבד. כמובן, ארץ-ישראל שייכת מאז ומעולמים לעם ישראל כולו, המונה, גם אחרי ההשמדה, 11 מיליון נפש. אלא שגם מבחינה מעשית הננו מהווים היום רוב מוחלט בארץ-ישראל. כי אף-על-פי שישנם עדיין חלקים בעם, שאינם רוצים עוד לנטוש את הגולה, הרי מאידך ישנם מיליונים יהודים, השואפים, בכל כוחם ובכל מאודם, לחזור מיד לארץ מולדתם. כך היה גם לפני המלחמה. אך אז קשה היה לשוות לשאיפה הסטיכית צורה סטטיסטית. היו באמת זרמים שלמים, שהתנגדו לעליה ציונה. והיו גם ציונים רבים, שנהגו לפי ההלצה המרה: "מהו ציוני? זה יהודי אחד, המוציא כסף מיהודי שני, כדי לשלוח ארצה יהודי שלישי".

כיום - מלבד באמריקה הצפונית - אין עוד זכר ל"ציונות" כזו. מאות אלפי יהודים, מיליונים יהודים זועקים זעקה אחת: הביתה, הביתה! שאלת בואם לארץ-ישראל - כשאלת חזרתם של עקורי עמים אחרים - היא שאלת ההעברה הפיסית בלבד, שאלת היציאה והכניסה, שאלת הרכבת והאניה. את ההעברה הזאת, שאפשר לבצעה במשך חדשים ספורים, מונע השלטון הבריטי בכידוניו, בלשיו ו"חוקיו". במלים אחרות, רק כוח פיסי מפריד בין אלה שזכאים לחזור ורוצים לחזור למולדתם לבין המולדת עצמה. אבל כוח פיסי- בכך יודה כל דימוקרט אמיתי וכל איש ישר - אינו יכול לבטל זכות.

בתורת החוק הבין-לאומי ידועה התופעה בשם זכות ה"אופציה" (Optio). אם כברת ארץ מסוימת עוברת מרשות מדינה אחת לשכנתה, ניתנת לתושבים זכות הבחירה: להישאר במקום תחת שלטון נכרי, או לעבור למולדת. במציאות הבין-לאומית החדשה הפכה הזכות אפילו לחובה. מיעוטים לאומיים נאלצים לחזור לארצותיהם, מבלי לדבר על עקורים, שמספרם מיליונים, המתקבלים בזרועות פתוחות על-ידי עמיהם. לאחר שההנהגה הרשמית קיבלה, באיחור של 20 שנה, את עקרון המדינה העברית, היא חייבת לדרוש, כי זכות האופציה תינתן לכל יהודי ויהודי בעולם, הרוצה לחזור למולדתו; כי כל יהודי, המצהיר: ביתי הוא בארץ-ישראל, יוכר כעקור, הנחשב לאזרח הארץ לא פחות מאשר העקור הצרפתי היה נחשב לאזרחה של צרפת, העקור הבלגי לאזרחה של בלגיה וכו' גם אז כשנמצא מחוץ לגבולות מדינתו. אם העקרון הזה יתקבל על-ידי גורמי חוץ, לא נוכל לומר; אבל אנחנו בוודאי חייבים לקבלו. ואם אנו מקבלים אותו, מתנפץ סוף-כל-סוף מעגל הקסמים, מה קודם למה: שלטון לרוב, או רוב לשלטון. אנחנו רוב בארץ-ישראל, ובשם הרוב הזה, המורכב מאזרחי הארץ החיים בה ואזרחיה החוזרים אליה, רשאית וחייבת לפעול ממשלה עברית זמנית, שפעולתה הראשונה, כמובן, תהיה להחזיר את המנושלים לאדמתם. כאן הצדק וההומניות, כאן הדימוקרטיה האמיתית; כאן מקור ההסברה - לא לבריטים, שאתם לנו שפה אחת: שפת המלחמה - אלא לעמי העולם החפשיים, כאן היסוד לדרישה להעברה מיידית של השלטון לידי ממשלתנו העצמאית. ורק באשמת המחשבה המפגרת, הננו מתפתלים עדיין בדרכי הפלפול על רוב ומיעוט, אף-על-פי שבתוקף המציאות היינו לרוב מוחלט בארצנו השלמה.