רבין חיכה לראבאט

רבין חיכה לראבאט
(מעריב, --)
א.
נוהג קיים בכנסת, זה שנים רבות, לפתוח את מושבה החדש, ובמיוחד את כנס החורף הארוך, בדיון מדיני, בעקבות הודעת ממשלה. מר רבין פגע בנוהג הפרלמנטרי, ביקש לדחות את הדיון היסודי לשבוע זה, ושוב דחה אותו לשבוע הבא. ההסבר הרשמי היה, כי עלינו להמתין לסיומה של ועידת הפיסגה הערבית במרוקו, כדי לדעת את מצבנו. התירוץ התמידה במידת חוסר רצינותו. כל בר-בי-רב יכול היה להציג, מראש, את עיקרי ההחלטה של ועידת ראבאט. ישראל תידרש לסגת לקווי ה-4 ביוני 1967; יהיה עליה "להחזיר את הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני"; ארגון הגג של קבוצות המרצחים, המתקרא ב"קול ישראל", מתוך כניעה נפשית ושכלית, "ארגון שחרור", הוא נציגם של התושבים הערביים של ארץ ישראל המכונים בז'רגון הנבוכים, פלשתינאים.
לא היתה דרושה שום חכמה מדינית מיוחדת, או רוח נבואה, כדי לדעת, כי שלושת סעיפים אלה ייכללו בהחלטתם של שליטי ערב, על דעת כולם, או במעט פה אחד. אף על פי כן, טען מר רבין, כי כדי להתמצא במצב, עליו לחכות לתוצאותיה של הוועידה בבירת מרוקו. התירוציות של נימוק זה היתה יותר מדי שקופה; הכל הבינו, כי לא מבחוץ הוטלה עלינו דחיית הדיון המדיני; הסיבה האמיתית היתה פנימית. לא נאה לו, לראש ממשלה, להשתמש באמתלאות קלילות. בקבלו את תפקידו, הכריז מר רבין, כי יש לומר לעם את האמת. חזק הוא הרושם, כי אין בדעתו לקיים את ההתחייבות החגיגית הזאת.
עמיתו של מר רבין, שר החוץ אלון, הלך בדרך אחרת. הוא השתמש בהזדמנות הדיון הטרומי על הכרת האו"ם בארגוני המרצחים, כדי להזהיר את... ועידת ראבאט מפני קבלת החלטות קיצוניות. רבים, בכנסת ומחוצה לה, תהו, אם היתה זו הצהרה ממשלתית, או אימפרוביזציה אישית. מר אלון אמר, כי ישראל עלולה לנתק את עצמה מן הדיונים על הסכמים במזרח התיכון, אם ועידת ראבאט תיטוש, לפי טעמו, את המתינות. לא ברור, לאילו תוצאות ממתנות הוא ציפה מאזהרתו. בדיעבד, אפשר לציין, כי קרה אחת מן השתיים. ייתכן כי הערבים לא שמו לב לאיומו של שר החוץ שלנו; האפשרות השנייה היא, כי אזהרתו פעלה בכיוון ההפוך מן המבוקש. כך או אחרת, עובדה היא, כי בראבאט נתקבלו החלטות אנטי-ישראליות, אשר קיצוניות כמותן עדיין לא היו, וקיצוניות מהן לא ייתכנו. עתה נותרה השאלה, מה יהיה על הכרזתו הדרמטית של מר אלון. אלי מותר להניח, כי באחד הימים יהיה צורך להזכיר את אופייה הבומבסטי. אם כך יהיה, תרד אמינותה של ממשלה זו, שהיא לכל הדעות קלושה, לדרגה עוד יותר נמוכה.
בינתיים הגיעה אלינו בשורה גם ממוסקבה, שבה חתמו קיסינג'ר וגרומיקו על הודעה משותפת אמריקנו-סובייטית לגבי המזרח התיכון. מסתבר, כי מהודעה חשובה זו של שתי המעצמות נפקדו המלים: הסכמי שלום. במקומן הוכנס המושג "הסדר". מנת חלקה של הממשלה היתה שוב אפתעה, אפילו תדהמה. מסתבר שד"ר קיסינג'ר שוב לא מצא לנחוץ, או לרצוי, להתייעץ בעמיתו הישראלי, בטרם הוא חותם על מסמך מדיני, הנוגע לעתידנו. אבל לא ברור, מדוע הופתעו הממונים על מדיניות החויי שלנו. הן הם בעצמם ויתרו על הסכמי שלום, או חוזי שלום, כמטרת המדיניות הלאומית. אין ספק, כי בהקשר זה היתה ההשפעה הדדית, ד"ר קיסינג'ר שיכנע את מר רבין ואת מר אלון, כי השאיפה להסכמי שלום בין ישראל ובין הערבים היא לא מציאותית, ומוטב לזנוח אותה. ייתכנו רק הסכמי ביניים. מר רבים וחבריו קיבלו את הקונצפציה הזאת, לאחר ההסכמה הישראלית, טס מזכיר המדינה לברית המועצות,. לא מצא עוד צורך להיוועץ בישראלים, או לפחות, להודיע להם בעוד מועד, על מגמתו, או נכונותו, להמליץ על הסדרים, במקום הסכמי שלום, ושם את חתימתו תחת המסמך, אשר בו המלה שלום לא תיזכר כלל. שוב, כמו ביחס ל"פלשתינים" ולתיאור ארגוני המרצחים העוסקים ב"שחרור", היתה יד יהודית במעל. הכניעות הנפשיות והמדיניות מאיצות את תהליך ההידרדרות במעמדנו המדיני.
ב.
החלטות עצרת האו"ם להכיר בארגוני המרצחים בדוברים של תושביה הערביים של ארץ ישראל; הסיכום של ועידת ראבאט שלפיו כל שטח של ארץ ישראל, אשר יפונה על ידי היהודים, יועבר לשלטונם של עראפאת ומרעיו; נוסח ההודעה המשותפת הרוסית-אמריקנית על המזרח התיכון – כל אלה מוליכים לסגירת מעגל מדיני. נקודת המוצא, שממנה החל ציורו של מעגל זה, נקבעה על המפה המדינית ביולי-אוגוסט 1970. בימים ההם היתה כניעה ישראלית, הראשונה אחר מלחמת ששת הימים – כניעה אשר לא היה שום כורח בה, זולת שבר פנימי. בימים ההם הטיל הרוב בממשלה על המדינה התחייבות, אשר, במשך שלוש שנים, מיאנה כל ממשלה, ברובה המכריע, לקבלן ולאשרן. ביולי של השנה ההיא התחייבה הממשלה, בפעם הראשונה מאז תום המלחמה, בביצועה של החלטה 242 הכוללת, בהקשר עם מלחמת ששת הימים, איסור מוחלט על רכישת שטחים על ידי מלחמה, ובנסיגה גם מיהודה ושומרון. זה היה המפנה. מאז נמשכו הכניעות. נתבונן בשרשרת שלהן, ונדע לאן הן הוליכו.
עוד לפני שנה תבעו הכל בישראל משא ומתן על חוזי שלום, ובאין חוזה יעמדו על אי-נסיגה בגיזרה כלשהי. המדיניות הלאומית, הנכונה הזאת נשברה ונעלמה. במקום חוזה שלום מסתפקת הממשלה באי-לוחמה. מה ההבדל המכריע ביניהם? בחוזה שלום מתחייבים שני הצדדים לשים קץ לתמיד למצב המלחמה ביניהם, ולהקים יחסי גומלין תקינים בין מדינה אחת לרעותה. אי-לוחמה פירושה מעין הפסקת אש מודגשת, עם אפשרות הגבלתה לתקופת זמן.
ההגבלה יצאה מבית ישראל. נציג מוסמך של הממשלה המציא את הפטנט של אי-לוחמה "לשנתיים-שלוש". הוא אפילו לא שם לב לכך, כי על השנה השלישית ויתר מלכתחילה. משל למה הדבר דומה? אם סוחר יודיע, כי הוא מוכן למכור מצרך בעד 100-150 לירות, איש לא יסכים עוד לשאת ולתת עמו על תמורה של 101 לירות, שהרי באומרו מאה, כבר ויתר על ההפרש המשוער. אין זה סוף פסוק בהורדה המוזמנת של ערך התמורה. במציאות, הופך המחיר המינימלי למירבי. אם הוא מוכן למכור בעד מאה לירות, יידרש כמקובל לעשות פשרה נוספת, כדי להגיע לעמק השווה.
בדיוק כך קרה עם "שנתיים-שלוש" לאי-לוחמתנו. השלוש נמחקו מיד. ואם ישראל דורשת תקופה של שנתיים, מציעים לה להימנע מנוקשות ולהסכים לשנה של אי-לוחמה, תמורת נסיגה עמוקה מקו שהוכרז לעמיד ביותר, אחר מימי התעלה הדלוחים.
אבל עדיין לא נסתיים תהליך הפיחות בתמורה המדינית-ביטחונית. לאחרונה שמענו על אלמנטים מעשיים של "אי-לוחמה". כפי הנראה, לכך התכוון שגרירנו בוושינגטון, או כך הבינו שומעיו. אגב, על האופי "המעשי" של אי-הלוחמה המוצעת, שמענו בירושלים, בטרם הגיעתנו הידיעה מניו-יורק.
עתה נביט בסולם, שאין בו אלא ירידות. מחוזה שלום לאי-לוחמה; מאי-לוחמה קבועה, למוגבלת בזמן; משתי שנים, או שלוש (?) לשנה אחת; מהצהרה מפורשת, כוללת, למרכיבים מסוימים; מן התביעה העיקרית לשלום אמיתי עדי הסדרי ביניים שאין בהם אלא נסיגות ישראליות בשלבים, והתקדמו האויב משלב לשלב, אלי סף בתינו.
לשם איזו מטרה באו עלינו כל הכניעות, או הנסיגות המדיניות הללו? הממונים על המדיניות של ישראל טענו, כי בדרך זו נקרב, או בלשונם, נקדם הסכם (שלום) עם אויבינו. ונזכה להבנתם ותמיכתם של העמים. האם התאמתה השערתם. הקוימה הבטחתם? העובדות ישיבו. בדרך הזאת, באה עלינו הנוראה במלחמות מאז שחרורה של ארץ ישראל. מדינות ערב הגיעו מחרטום עד ראבאט. 105 מדינות, ובתוכן מן הידידותיות, הרימו ידן בעד הכרה בין-לאומית באלה הקובעים, כי הקמת המדינה היהודית בטלה מעיקרה, ומבטיחים, לאחר תום הפסגה, לעלות על ירושלים.
ג.
נוכח תוצאות אלו, היה כל חבר אנשים נבון שואל ובודק, אם היתה הדרך נכונה, או שמא יש לחשוב היטב על שינויה. עדיין אין סימנים, כי ממשלת הנסיגות מוכנה להתבונן בהתפתחות השלילית. היא אמנם טוענת לגמישות ומאשימה את זולתה בדוגמטיות. אבל האמת היא, כי התאבנות המחשבה המדינית היא דווקא מנת חלקה. להנהגה הנוכחית יש דוגמה אחת קבועה; צריך לשוב ולהודיע על נכונות לנסיגות, מדיניות וממשיות. המציאות הוכיחה, כי ההודעות החוזרות האלו אינן מביאות אלא לחץ גובר לוויתורים נוספים; אבל הדוגמטי סטים הממשלתיים בשלהם: הנסיגה היא ההתקדמות.
הם עודם מדברים, בלשון המבוכה, על מדינה ירדנית-פלשתינית, שתורכב מעבר הירדן מזרחה ומשטחי יהודה ושומרון, תחת שרביטו המלכותי של חוסיין. הם לא יתבוננו ולא יראו, כי היסוד לתכנים זו היא – בלימה. אם חוסיין ינהל משא ומתן עם נציגי ישראל, בערבה או בז'נבה, על קבלת יהודה ושומרון מידי ישראל, הוא לא יהיה אלא סוכן, מעביר נכסים, לידי ארגוני המרצחים. אפילו יבטיח, כי הוא יקים פדרציה מרבת עמון עד שכם, ייאלץ על ידי כ ל מדינות ערב, על פי החלטות ראבאט המחייבות, למסור את יהודה ושומרון ל"שלטון העצמאי בהנהגת פת"ח", כלשונן המדויקת של החלטות אלו. ההנחה, כי הבעיה, או הישות, או הזהות, הקרויה בפי המביכים, פלשתינית, תמצא פתרונה על ידי מסירת יהודה ושומרון לידיו של חוסיין, התנפצה לרסיסי שברים; אין זה אלא פטפוט חסר אחריות של אנשים, המנסים להחזיק בקרני הדוגמות שלהם, הנוגעות עובדות נחרצות, הסותרות התפתחות גלויה לעין כל.
כמובן, הוויכוח, מי עדיף לקבל את יהודה ושומרון, הלגיון של חוסיין או המרצחים של עראפאת, יש בו עצמו זוועה מוסרית, היסטורית, מדינית וביטחונית. מיד עולה השאלה, המחברת, לשמות מוחלטת, את אמת העבר, את צורכי ההווה ואת הבטחת העתיד: והיכן העם היהודי? אין זה מקרה, אפוא, כי עצומת האזרחים לכנסת קוראת לה להבטיח, כי יהודה ושומרון לא יימסר ל ש ו ם שלטון זר. אבל כל אלה, אשר טענו, כי על ידי מסירת שטחי מולדתנו הגאולים לחוסיין, ישיגו, אם לא שלום, הסדר ביניים, אולי שוב "לשנתיים-שלוש", חייבים להודות, כי חישוביהם הושמו לאל. הברירה היחידה היא: או שלטון ישראל ביהודה ושומרון, או שלטונם של ארגוני המרצחים. מי שיוסיף להתכחש לעובדה זו, עלול להמיט אסונות בלתי משוערים על עמנו, על איש, אשה וילד בישראל.
יש גם לשים לב למשמעותה, בעתיד, של החלטת ראבאט העיקרית. נאמר בה, כי כ ל שטח של ארץ ישראל, אשר "ישוחרר" מידי היהודים, יימסר לשליטתם של המחבלים. הכוונה הישירה היא ליהודה, שומרון וחבל עזה. אבל מן הנוסח הכוללני, שאינו מקרי, ברור, כי שאיפת "השחרור" היא מעבר לשטחי ארץ אלה. הן המדובר הוא "באדמת פלשתין הכבושה" על ידי הציונים. אלה בתוכנו, אשר הוכו עד כה בסנוורים, חייבים במאמץ התפכחות, בטרם יוסיפו "לקדם" את האומה לעברי פי פחת.
עלינו גם לעמוד על משמעות המושג, בחידושו הראבאטי, של החזית המזרחית. מבחינתנו, מוטב, למען הדיוק, לקרוא לה "החזית המזרחית-צפונית". מעולם לא היו היחסים בין רבת עמון ובין דמשק, כפי שהם גובשו לאחרונה. מהתפרצויות של איבה, ואפילו ניסיונות כבוש, עברו אסאד וחוסיין לשיתוף פעולה הדוק נגד ישראל. מאחורי המדבר ניצבת עיראק. ישנן עוד תוספות ערביות, ואחרות, למיניהן, מבחינת כוח השריון המשולב, אשר אפשר יהיה להטילו נגדנו מחזית לו, אנו סופרים כבר היום למעלה מאלפיים טנקים. לו, חס וחלילה, היו טנקים אלה יכולים להימצא, ביום פקודה, בתוך ארץ ישראל המערבית, שה לתאר את הסכנה הצפויה לירושלים, ולכל ערינו, מן החזית המזרחית-צפונית. אין, אפוא, פלא כי לאחרונה אמר אחד מבעלי התפקיד והדרגה הצבאיים הגבוהים, כי רק כדי שצבאנו יוכל להתפרס להגנה נגד מתקפת האויבים, הכרחית היא שליטה צבאית מוחלטת שלנו בכל שטחי יהודה ושומרון. אנשים, אשר עיניהם טחו לראות מציאות בהתפתחותה, נקראים לתת דעתם לחוות דעת מקצועית זו, להתראה הכלול בה, בטרם הם שבים ומביעים נכונותם למסור לסוכן המעביר, חוסיין, את יהודה ושומרון.
נוכח כל ההתפתחויות האלו, ברור, כי אנו עומדים בעיצומה של מערכה מדינית, אשר אופיה יכול להיות, במלוא משמעות המושג, גורלי. מסתבר, שלא שווא דיברנו, בהסבירנו בהתמדה, כי קמו עלינו, כדי לגזול מעמנו את פרי ניחוננו, ומילדינו את ארץ חייהם וחרותם. יש לנו סיכוי אמיתי, על יסוד זכויותינו לארץ ישראל, לביטחון ולשלום, לגבור על מזימת אויבינו המוצהרת "להיפגש בירושלים". אולם, כדי לחסום בפניהם את הדרך ללב האומה, תרתי משמע, על כולנו להשתחרר, במהרה, מן הדוגמטיזם של כניעה ונסיגה.