ראש בית"ר חי וקיים

היה ראש בית"ר. הוא איננו. הוא קיים. אחר היה יהודי יהיה. את זאת נזכור ערב ובוקר בכל יום תמיד; את זאת עלינו לזכור במיוחד הערב, בו בית"רים החליטו להטיל על אחד מהם לשאת את התואר "מפקד בית"ר"

ועוד נזכור: המעין ממנה שאבה בית"ר את כוחה ההמוני, היה ביהדות, שאיננה עוד. היהדות ההיא, שתקעה אהליה בין חופי הים הבלטי וגדות הנהר דנובה. נטלה, לפי האסכולה הנודעת של ההיסטוריון דובנוב, את ההגמוניה בתפוצות ישראל, בתקופה, רבת המאורעות והרת האסונות, בין סיום מלחמת העולם הראשונה לבין התחלת מלחמת היבשות השניה. זו לא היתה הגמוניה של עושה: להפיך, הקבצנות היהודית המרה והממאירה, התערה בשטח ההוא, רצוף עיירות דלות. זו לא היתה הגמוניה בזכויות אזרחיות מוכרות; להפיך, זכויות האדם של היהודים באירופה המרכזית-מזרחית עמדו בסימן התקפה בלתי פוסקת, בסימן הגבלה מתמדת. זו לא היתה הגמוניה של אושר; להיפך, רב ועצום היה בקרב היהדות ההיא מספר האומללים, נטולי הווה, חסרי עתיד. איך איפוא הגיעה "ההגמוניה הנודדת" אל הגוש הגלותי הגדול שכלל את הארצות הבלטיות, את מדינות הסלווים, את ממלכת הבלקנים? במה התבטאה? היתה זו הגמוניה מיוחדת במינה, שקשה להגדירה במילה אחת. עוני והשפלה, דחקות ורדיפות, גאווה אמונה ונאמנות שמשו בה בערבוביה; ומעליהן ריחפה רוח ה"אף על פי כן", הרוח המיוחדת לעם קשה העורף, הרוח הנצחית והבלתי מנוצחת, אשר על כנפיה בא לו לעמנו, לדורותיו, סבל לא ידעונו גויים ואשר בסתר כנפיה הוא חונה, נודד נלחם, קיים, מחדש עלומיי. בקרב היהדות ההיא, הסובלת והנרדפת המאמינה והחולמת, הדליק זאב ז'בוטינסקי, לפני שלשים שנה, לפני שנות דור, את נר בית"ר. ויהיה הנר ללהבה גדולה, שחצתה גבולות, עברה מארץ לארץ, מכרך גדול לעיירה נידחת. הרוח של "אף על פי כן" נשאה את האש הגדושה הזאת. הלבבות הוצתו; ומחודשי אונים צעדו בני הנוער היהודי, תחת דגלה של בית"ר, בחלמם את שני חלומות הדור הגדולים, שגדולים מהם לא היו: את חלום המולדת העברית המשוחררת.

היהדות ההיא ירדה לטמיון בסערת דמים, שכמותה לא היתה מיום ברוא האלהים את האדמה והאדם. עם השואה, יבש מעין מילואים העיקרי לחיל בית"ר. אכן, בשנות הארבעים התיתמה בית"ר מאביה ושכלה את רוב בניה. ואלמלא היתה תורת ראש בית"ר תורת אמת; אלמלא היתה אמונת בית"ר אמונת נצח, היינו, בעמדנו מול האסון הכפול, לא רק מתכופפים מכאב האבל, אלא נשברים וחדלים. אך עובדא היסטורית היא, כי על אף שתי המהלומות הנוראות, ידעו תלמידיו של ראש בית"ר לעשות בשנות הארבעים, שנות השואה והיאוש, את המעש המכריע, הגואל, אשר למענו קמה בית"ר, עליו חלם ושר מהוללה, עליו שרו וחלמו בניה: - המרד. לפני עשר שנים הכרזנו על התקוממות מזויינת – ועשינוה. מהמסקנה הפילוסופית או ההיסטוריוסופית שאפשר להסיק מעובדא זו, המפליאה בעוצמתה הפנימית, הנושאת בוז למתלוצצים, אר למאמינים?המסקנה אחת היא: תנועה השרה על מרד ומאמינה בו – תעשהו, היא שתעשנו; תנועה החולמת את חלום החרות ומאמינה בה, תעשה את החלום מציאות, - היא שתגשימנו; תנועה החוזה את חזון הצדק ומאמינה בו, תקרב את שעת נצחונו – היא שתרבנה. זהו לקח העבר. וודאי, אין צורך, אף אסור לחיות בעבר; שאיפת האדם היא תמיד לפניו. אולם ללמוד מן העבר, ללמוד ממנו למען העתיד – חובה.

ופרשת ההווה מהי? אם נלך בעקבות האסכולה של ה"הגמוניה הנודדת", נראה, כי, בדרך ההתפתחות ההיסטורית, האכזרית והמצילה כאחת, נפל כתרה בידי אותו חלק קטן של עמנו וניצוליו, ששב למולדת. אין זו, כידוע, הגמוניה מספרית. אף אין זו הגמוניה של עושר. הזוהי הגמוניה של יצירה מדעית? עוד לא הוכח הדבר. הזוהי הגמוניה בזכויות אזרחיות? למרבה הצער והכלימה אין, לעת תה, להשיב בחיים גם לשאלה זו. מכתביו הפרטיים של יהודי תושב ניו יורק או פאריס, אינם נקראים על ידי שום "צנזור" אמריקאי או צרפתי, ואילו מכתביו, לעתים האינטימיים ביותר, של תושב תל אביב או יושב ירושלים נבדקים ונקראים, מתוך הפרה גסה של אחת מזכויות היסוד של האדם החפשי, על ידי אדם שלישי, זר. הרבים היהודים, אזרחי הארצות מהן ממשלות מתחלפות לפי צוו הבוחר, הקושרים את הכרעתן המדינית בפרנסתם האישית? וכמה אלפי אזרחים במדינתנו – "השקפתם" היא פונקציה של פרנסתם, או להיפך? יודעני, כי השאלות האלו הן אכזריות כאותן התשובות. אבל רק צאצאיו הרוחניים של מסיה שובן יעלימו את פגעי המשטר השורר באצם שלהם, או ינסו להתעלם מפגמיו.

האם ה"הגמוניה" שלנו כלפי שאר חלקי עמנו היא בשטח המוסר? את התשובה לשאלה זו, האכזרית מרעותיה, הריני משאיר לאלה השומעים את דברי ולאלה שיקראום. מהי איפוא, בסופו של דבר, מהות ה"הגמוניה" המוכרת של האוכלוסיה העברית של מדינת ישראל ביחס לפזורי עמנו? אני סובר, כי מעיקרה מתבטאת הגמוניה זו בשני גורמים עובדתיים: בכברת אדמה ובחייל עברי. הבעלות הלאומית על כברת אדמה, אדמת מולדת, וחידוש הכוח העברי, המזויין, הגלוי – הם שהעניקו לנו כתר, המאיר למרחקים, על אף כל הצללים ובעוד הצללים.

אולם אל נשכח, כי האסכולה של דובנוב היא במהותה ההיסטורית האסכולה גלותית עברית בראשיתה ומראשיתה היתה לשים קץ לנדודי עמנו ועל ידי ריכוזו במולדת לבטל את עצם "המוסד" של "הגמוניה" או של "הגמוניה נודדת", זוהי המשמעות, הפשוטה והמהפכנית של המושג "נורמליזציה"; ה"הגמוניה", שניתנה בידנו, תכליתה היא – ביטולה.

ובבואנו לבחון את ההוה, חובתנו לשאול, אם הוא מובילנו לקראת המטרה הזאת. זוהי השאלה הגורלית כולנו יודעים, מה עשתה לו לעמנו הסיסמא: "ידאג העתיד לעתיד". כולנו חייבים להבין, כי העתיד נקבע, במידה מכרעת על ידי מה שנעשה או לא נעשה, בהווה.

אין עוד העלאה ואין כמעט עליה, זוהי תופעה, אשר, מבחינת העתיד, אי אפשר כלל להפריז בחומרתה. על כן טבעית תהיה הקריאה שתישמע ממועצה זו אל הנוער בתפוצות: עלו! אולם ישנה תופעה לא פחות, ואולי אף יותר חמורה. אין הכרת מולדת. באמרי זאת, אינני מתכוון רק לעקורים, או לעוקרים את עצמם ההולכים בעקבות הסיסמא אשר שונאי ישראל יחסוה לנע ונד חסר המולדת. הסיסמה הנודעת היא: מקום שם טוב לי, שם מולדתי, ואילו אלה, אשר המולדת בלבם, יאמרו תמיד: טוב לי במולדתי, גם אם רע לי בארצי. לא, אינני מתכוון רק ל"יורדים", כוונתי לחינוך הניתן לנוער שלנו בכל בתי הספר ובכל הארגונים הקוראים לעצמם "מחנכים". אולי יש בחינוך זה "הכרת מדינה", כפי שהיתה בו, בתקופה הטרום ממלכתית, "הכרת ישוב"; אי בו הכרת מולדת. כי הרי הכרה זו בלתי אפשרית היא בלי ההכרה בשלמות המולדת ובשלמות הזכות עליה.

זהו אחד החזיונות החמורים ביותר והמוזרים ביותר, לא רק בתולדות עמנו, אלא אף בתולדות האנושות כולה. איננו העם היחידי שאבדו לו חלקי ארצו, אם בגלל חטאי מנהיגים ואם מחמת לחץ אוייבים. אבל עוד לא היה עם, גדול או קטן, חזק או חלש, שיחנך את בניו לא ברוח השלמות, אלא ברוח ההשלמה. עוד לא קם עם, אשר בקרבו תקנה לו זכות אזרחות. הדעה, כי השאיפה להחזיר לו את אדמת אבותיו היא בחינת "טירוף". אנחנו מאמינים כי הוויתור על ירושלים כהכרזה על הוויתור הם טירוף. הטורף לא רק את האמת ההיסטורית אלא גם את יסוד קיומנו, את בסיס זכותנו. אולם עובדא היא, כי מושלים ומחנכים ומעצבי דעת קהל אומרים לעם, ובייחוד לנוער, כי הכרת המולדת בשלמותה היא היא בבחינת "טירוף".

באין הכרת מולדת, אין רצון שחרור. באין רצון שחרור, אין עוד אידאל לאומי, ובין אידאל לאומי גדול, יתפסו מקומו, בלב הנוער, אידאלים זרים או חוסר כל אידאל. לפיכך עומד חלק של הנוער בישראל בסימן האודם הזר, אודם הכחש וההתכחשות, וחלק אחר - הוא, כנראה הרוב המכריע – עומד בסימן הדימורליזציה ההרסנית.

הדמורליזציה הזאת, המתבטאת בלעג לכל ובלגלוג על הכל, מחדירה בלבנו חרדה רבה, שאין להסתירה, שאסור להעלימה. אנו יודעים היטיב, מה היה גורל העם כולו, אלמלא רוח מסירות הנפש ונכונות ההקרבה שהוכדרו על ידי חינוך ובעיקר על ידי דוגמא אישית בלבם של בני דור השואה, המרד והתחיה. החנוך הזה מקורו היה באידיאל לאומי גדול ורק אידיאל גדול יכול להקימו ולקיימו. ואם נכון הדבר, שבדור הזה יצא החנוך האידיאליסטי מאתנו מלבו ומרוחו של ראש בית"ר, מלבם ומדם לבם של תלמידיו, הרי עובדה היא שהוא צדק, בתקופה הגורלית ההיא, גם בהמוני נוער אחרים, גם כאלה שהתכחשו למקורו וקללוהו.

במדינת ישראל גדל לנגד עינינו דור, המתחנך לא לאור האידאל הלאומי הגדול, אלא באפלת הדמורליזציה, שפשתה. בעקבות הדוגמא הרעה, בכל חלקי הציבור. אך לא נחרד לעתיד, בראותנו את הנוער הולך, או מובל, לקראתו בלי רוח ה"אף על פי כן", בלי נכונות ההקרבה – את כל מעשים הגדולים של האדם והאומה, רק על רקע דמורליזציה כללית כזו יכולנו להגיע למעשי ריגול, עליהם רמז אחד השרים, מעשי בגד, המעמידים בסכנה נוראה את עצם כושר הלחימה של עם מוקף אוייבים.

יש אומרים כי הצבא לא רק מלמד את הנוער תורת קרב, אלא גם מחנכו. וודאי הצבא ממלא גם תפקיד חנוכי רב ערך, אולם טעות היא, טעות הרת סכנות היא לחשוב כי בכך מותר או אפשר להסתפק. יש לזכור, כי שום צבא, העומד על שרות חובה, על גיוס כפייה, אינו יכול, להנחיל את כל הערכים החינוכיים, הרוחניים, האימפודרבליים, אשר בלעדיהם הטכניקה הקרבית מאבדת, לעתים במדה מכרת, את חכה. טיבו של כל צבא נאמד על ידי טיב האדם. הנקרא לשרת בו. והאדם הזה, בייחוד הצעיר, מתחנך – או אינו מתחנך - רוב ימי חייו מחוץ לצבא.

אל נסתפק בבחינת ה"הווה" שלנו. נשים נא מבטנו לעבר אוייבינו. הם צועדים בבטחה לקראת קבלת יתרון כוח עלינו; הם מחנכים את הדור הצעיר שלהם ברוח השנאה הנקם ושאיפת ההשמדה. ואם מכה התפתחות כזו במחנה, הרוצה בכל לבו ברע ובכל מאודו הרב להכחידנו מגוי, אנו רואים את הנוער שלנו מתחנך לא לאור האידאל, אלא בצל הנהיליזם – חרד הלב, חרד מאוד למה שעלול לקרות לאחר שבני דור השאיפה לא יהיו עוד אפילו במילואים, אלא במעין "מילואי מילואים". אם את זאת לא נשנה; אם לא נחדש בקרב הנוער את שלטון האידיאל, את רוח האידיאליזם עלולה ה"הגמוניה" שלנו, במקום להתבטל על ידי רכוז העם במולדתו המשוחררת, להתחסל – יחד עמנו.

במצב כזה, מול פני סכנות כאלו ומול פני חובות כאלו, עולה בכל הדרה וגדולתה, השליחות המחנכת, ההיסטורית של בית"ר. היא, תנועת הנוער היחידה, אשר לה אידיאל לאומי גדול, גם אחרי קום המדינה, היא היכולה והיא החייבת להחדיר בקרב הנוער את שני הערכים המכריעים: את הכרת המולדת ואת רצון הכבוש המשחרר. בית"ר, היא החייבת והיא המסוגלת לשחרר חלק אחד של הנוער מאודם ההתכחשות ולהציל חלק אחר מן השחור הניהיליסטי. לפיכך הרינו קוראים להורי ישראל לשלוח ילדיהם לשורות בית"ר. אמהות ואבות בנסיון אל תאמרו: ידאג העתיד לעתיד, בנפשכם הוא. דאגו לעתיד! דאגו לעתידכם ושילחו את ילדיכם לתנועה אשר תתן בלבד את השאיפה הגדולה ואת רצון ההגשמה ואת נכונות ההקרבה, כי בהם יחיו וינצחו, ובלעדיהם – נינגף וניפול.

כדי לחנך את בני הנעורים שלנו באלפיהם; כדי לפתוח מעינות מתבגרים חדשים לבית"ר; כדי שנר בית"ר, שלא כבה יהיה שוב ללהבה גדולה – דרושה לבית"ר הפעילה, הצעירה, המתחדשת, עזרתו של חיל המילואים שלה שהוא קיים רוב הנהו. לפיכך הריני קורא לכל בוגרי בית"ר, ללא הבדל גיל, להתנדב ולהתיצב בעתיד לפקידי שרות, כפי שיוטלו עליהם למען האידיאל שלהם, למען הנוער שלנו, למען קדש את זכרו של ראש בית"ר בקרב תלמידי תלמידיו.

זוהי פרשת ההוה, ובאשר לעתיד, אין לנו אלא לזכור את תורת מורנו, את צוואת אבינו, הוא למדנו וציווה עלינו לאהוב את עם ישראל, את כל בניו את כל שבטיו, את כל עדותיו. הוא לימדנו וציוונו להתיצב לימין הצדק לישראל למען קיים את חזון הנביאים. הוא למדנו וציוונו לראות ביחיד החפשי – החפשי מאימת מחסור ומפחד עריצים – את תכליתה של כל חברה אנושית, את מטרתו של כל יחידה מדינית; הוא למדנו וציווה עלינו לשחרר ולכבוש את המולדת כולה ימה קדמה, צפונה ונגבה. כי לנו היא, כולה, מימי קדם ועוד דור אחרון. הוא למדנו וציווה עלינו לעמוד, בשעת ההכרח, מעטים נגד רבים, ולעולם לא להתיאש, אלא תמיד להאמין בצדק ובנצחונו. בימים עברו קיימנו את תורתו, ועשינו כמצוותו; לעיני העולם כולו קיימנוה לא במדרש אלא מעשה, עשינוה בדם, בעינויים, בסבל, באמונה, בנאמנות, יהיה עלינו לקיים את תורתו, לעשות כמצוותו בימים באים. כי ראש בית"ר חי וקיים. הוא חי בלבותינו; הוא קיים בנפשותינו. ונישא תפילה לאלהי ישראל כי יתן בנו את הכוח לעשות כן, וכי נהיה ראויים לשאת את תואר התוארים בישראל: תלמידיו הנאמנים של זאב ז'בוטינסקי.

וזו התפילה, הנישאת מעמקי לבי לאחר שקיבלתי, בית"רים, בחרדת קודש את החלטתכם.