קרתנות ממשלתית

א.

שמות הפועל והתואר, הגזורים מן המלה שקר אסורים לשמוש בפרלמנט הבריטי. חבריו, המחולקים בין השאר, לנכבדים ולמאד נכבדים, אך כולם, כמובן, נכבדים, מבקשים, לתקופותיהם תחליפים נאים, או נאותים, לשמות הללו. אחד המפורסמים בהם בהם הוא זה, בו השתמש בנעוריו ווינסטון צ'רצ'יל. אינני זוכר עוד, האם הוא היה אז חבר המפלגה הליברלית אליה עבר מסיעת השמרנים, או חבר המפלגה השמרנית, אליה שב מסיעת הליברלים. אך ברור לי, כי הוא היה עדיין איש צעיר, משמע שהמאורע הפרלמנטרי התרחש לפני שנים רבות. באחד הימים ההם, קם צ'רצ'יל ממקומו ואמר בערך כך:

- סבורני, שלא אטעה אם אומר, כי החבר הנכבד (או אולי מאד) ממול חטא בדבריו ב-terminological inexactitude או בשפת עבר, באי-דיוק מונחי.

היש לנוד לתחליפיות תיאורית זו, או מוטב להתפעל ממנה. יתכן, כי כבר בימי נעוריו של צ'רצ'יל, אך בוודאי בימינו, נמצאו אנשים, המוכנים ללגלג על המשחק הזה במה שהם מכנים עדינות מלאכותית. מדוע, הם שואלים, לא לקרוא לאת קרדום, או, במלים אחרות, לא לומר לאדם, גם בשבתו בבית הנבחרים, כי, בכל הפשטות, שקר יצא מפיו?

הפשטות המהוללת הזאת. הייתי מציע דוקא ממנה לא להתפעל, אלא להשתדל לגבור עליה. כי אולי במידת הקירבה אליה, או התרחקות ממנה, צפון ההבדל, לאו דווקא החיצוני, בין בן תרבות לבין בן בפראות. ואם לא יהיה הבדל טרמינולוגי בין בית הנבחרים לבין בית מרזח, עלול העם כולו להתמרזח, לא רק בדיבורו, אלא גם בנוהגו ובמעשיו. עדינות, הנראית מעושה, עדיפות מגסות, הנחשבת לפשטות.

דור דור ותחליפיו המונחיים. לאחרונה היו בפרלמנט הבריטי חילופי דברים, – אופייניים לא לו, שבעקבותיהם נולד במקום – שקר חדש. ומעשה שהיה כך היה.

החבר הנכבד, מר מיכאל פוט, הזכור לנו, לאו דווקא לרעה, מימי בווין, אחיו של מר, או סר, היו פוט, מושלה האחרון של קפריסין, בטרם תהיה לרפובליקה עצמאית, קם ושאל את ראש הממשלה, האם הנאום, אשר המיניסטר בלי תיק (לא אלמוגי, מילס) נשא ביום ה-14 במרץ על עתידה של תעשיית הפלדה, משקף את עמדת הממשלה. קם מר הרולד מקמילן והשיב לקול צחוקם הרשום, כפי הנראה של תומכיו, כי המיניסטר בלי תיק לא נשא נאום ב-14 במרץ. בעבור הצחוק, שב וקם מר פוט והיקשה על ראש הממשלה, האם לא הובא לתשומת לבו דין וחשבון על עתונים רבים, מן ה"טיימס" למטה, או למעלה (צחוק) לפיו המיניסטר בלא תיק נשא נאום על תעשיית הפלדה בפגישה סודית של חברי הפרלמנט השמרניים?

בחלק הראשון של תשובתו השניה בקש ראש הממשלה את השואל להפנות שאילתא בכתב לשר האוצר או לשר הכוח, אבל בחלקה השני, אמר כהאי לישנא: זו היתה פגישה – אם החבר הנכבד יכול לשוב ולזכור את הימים בהם עדיין היה חבר מפלגה (רמז לכך כי מיכאל פוט גורש מסיעת הלייבור מחמת מרדנותו נגד הנהגתה) – שצורתה אינה בלתי שכיחה בבית הנבחרים ולמעשה היא חלק של החיים הפרלמנטריים.

הנפגע הקשיב, כפי הנראה, היטיב ותפס את נקודת התורפה בתשובה. הוא קם ושאל את ראש הממשלה ב"פשטות", האם הוא לא אמר, בתשובתו הראשונה, כי המיניסטר בלי תיק לא נשא כלל נאום באותו תאריך? האם לא שקר לבית הנבחרים בתשובתו הראשונה?

לאחר הצגת השאלה, בנוסח בלתי מקובל זה, התגלגלו חילופי הדברים ככדור שלג. ראש הממשלה, בהוסיפו לכנות את מי שהאשימו, הפעם במפורש, בשקר, החבר הנכבד, טען, כי לו חבר נכבד אחר היה משתמש בבטוים כאלה, הוא לא היה משיב לו כלל, אבל לגבי חבר נכבד זה אין צריך לנקוט עמדה כזו, משום כך הוא מוסיף להבהיר, כי לורד מילס (זהו האלמוגי הבריטי) השתתף באסיפה פרטית או סגורה. אסיפות כאלה מתקיימות לעתים תכופות משני צדי הבית. והחבר הנכבד בוודאי השתתף ברבות מהן, כאשר מפלגת הלייבור היתה בשלטון.

מר פוט: למה אדוני שקר בענין זה?

מר מק-מילן: לורד מילס לא נשא שום נאום. הוא השתתף באסיפה פרטית, בה בוודאי נמסרה הודעה, הוא לא השמיע שום נאום פומבי באותה הזדמנות.

אז קם חבר נכבד אחר, ששמו הוא ארוך כדי להעתיקו, והיפנה את תשומת לבו של היושב ראש, הקרוי דובר, כי החבר הנכבד השתמש במלה "שקר". האם אין לקרוא לו לחזור בו מביטוי זה? היושב ראש התעורר מיד מתרדמתו, או יצא משלוותו, ואמר, כי מחובתו לדרוש מאת החבר הנכבד לחזור בו והוא (הספיקר) עושה כן. רק אז התעוררו תומכיו של ראש הממשלה וקראו במקהלה את אשר היושב ראש אמר בכל מתינות כבוד הכס.

אך מיכאל פוט הוא עקשן, כידוע גם ללא אנגלים, העוקבים אחר פעולתו הציבורית. הוא אמר בתחילה, כי מצבו קשה. הנה אמר ראש הממשלה, בתשובתו הראשונה, כי המיניסטר בלי תיק לא נשא נאום על תעשיית הפלדה, ואילו לאחר מכן הוא אישר בפני הבית, כי לורד מילס כן נשא נאום. גער בו היושב ראש, בלי, יש לשער, הרמת קול, לאמור: זה באמת לא בסדר. חובתי דורשת ממני לדרוש מאת החבר הנכבד לחזור בו, עשיתי כן. חוששני, כי זוהי בעיה של לקיחת בטוי בחזרה, לא של התדיינות. ויקם החבר הנכבד ויאמר, הפעם בלי התדיינות, אך בכל זאת... כי גם חובתו שלו דורשת ממנו לחזור בו והוא מצטער על שעליו לעשות כן. הוא מצדו חושש, כי הבית צריך לדון בפרשה מבחינת מהותה.

אחר הדברים האלה, עוד הוסיף ראש הממשלה להסביר, במידה של קושי, אם לא של עיקשות, את הבדל בין נאום פומבי לבין הודעה באסיפה סגורה, ואילו חברים נכבדים עוררו, איש ביחס ליריבו, שאלות לסדר ובעיות מהותיות. עד שקם אחד מתומכיו של מר פוט, אף הוא ממגורשי הלייבור, הידוע בלשונו החריפה ושאל את היושב ראש: לאור הוראתו של אדוני ביחס למלה "שקר", האם היה זה בסר, לו מר פוט היה אומר, כי זוהי סתירה שאין לישבה? ויהי צחוק בבית. החברים הנכבדים, ואולי אף הנכבדים מאד, שמחו על מציאת תחליף חדש למלה האסורה.

אבל ראש הממשלה עצמו התייחס ברצינות, הראויה למשרתו, לתקרת הזאת. וממקום מושבו נמסרה בשעות הלילה הסברה דחופה, לפיה הוא לא הספיק, או נמנע ממנו, לומר לבית, כי לורד מילס לא נשא נאום באסיפה הסגורה של החברים, אלא אך השיב לשאלותיהם. בהודעה רשמית זו היתה התנצלות עקיפה, אך ברורה לחלוטין, על אשר היתה, בתשובתו הראשונה ובהסברים שבאו בעקבותיה, מידה כלשהי של אי-דיוק. כזהו היחס, במדינה דימוקרטית, של נושא המשרה לבית הנבחרים, ואפילו לחבר בודד בו, המציג שאלות מציקות. ומשקראתי על כך, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, אף מתוך הסתכנות באי-קבלת תשובה, כמה התנצלויות, ישירות או עקיפות, יומיות או ליליות. היו צריכות לבוא ממקום מושבו של ראש ממשלה אחר, לו הוא חש, מתוך יחס כבוד לבית הנבחרים, את הצרך לתקן את רישומם של כל אי הדיוקים המונחיים, או הסתירו שאין ליישבן, אשר הוא הספיק להשמיע, לעתים בלווי גידופים, מעל במתו.

בינתיים נתנה לנו מדינה דימוקרטית אחרת, בעלת משטר לא פרלמנטרי אלא נשיאותי, דוגמא מה הוא היחס בה של הרשות המבצעת או נציגיה אל הרשות המחוקקת. חבר בית הנציגים של ארצות הברית, יושב ראש וועדת משנה מטעמו, בקר במדינתנו ויצא ממנה נעלב, אך לא על המארחים מטעמה, אלא על שגריר ארצו. השגריר, כמסתבר, לא יצא בעצמו משדה התעופה, כדי להקביל את פניו של חבר הקונגרס, שהביא את דבר ההיעדרות הפוגעת בפני הנשיא ומזכיר המדינה. התוצאה היתה, כי שניהם התנצלו בפניו על הפגיעה בכבודו, או במעמדו של בית הנבחרים.

כך בין המתוקנים שבהם. ואילו אצלנו?

ב.

בקורי אורחים זרים, חשובים ונכבדים, במדינת ישראל רבים והולכים בתקופה האחרונה. בדרך כלל, יש לברך על תופעה זו. הכנסת אורחים היא תמיד מלבבת בשביל מי שנותנה לא פחות מאשר בשביל מי שהיא ניתנת. ולכולנו בוודאי זכורים עדיין דבריו, מעוררי הכיסופים לעצמאות, של פינסקר על אחד ההבדלים בינינו לבין העמים, לאמור, אנו אורחים אצלם, ולארחם אצלנו איננו יכולים... אולי משום כך נוטים אנו לאחרונה לקפוץ מן הקיצוניות האחת של היעדר היכולת לקיצוניות השניה של הפרזה בשמוש בה, וכמעט שאינו עובר יום, בוודאי אינו עוב שבוע, מבלי שנפעיל את הפרוטוקול ואת נציגיו המהודרים בשדה התעופה דלוד. אין הפרזה שתהא טובה. אבל לרוחה של זו אולי ניתן להבין, גם אם אין סיבה להשלים עמה. המושג של הכנסת אורחים קשור, כידוע, במידה טובה.

אולם מוזר הדבר, כי עם רבוי האורחים, מן העולם הגדול והרחוק, גדלה מידת הפרובינציאליות המופגנת כלפיהם, ועל ידם, לגבי בית הנבחרים בישראל. לאחרונה שמעתי הגדרה מסויימת, חוזרת ונשנית, בעיקר בתחנת השידור הממשלתית, על הקבלת פני האורחים הזרים. מדי פעם בפעם נאמר לנו, כי אורח פלוני אלמוני נתקבל בנמל התעופה המרכזי על ידי חברי ממשלה אלה או אחרים ו... נציגי מפא"י. פרוטוקול חדש הולך ונוצר בישראל.

בניגוד לפרוטוקול הלזה, ובהתאם למידה האמיתית של הכנסת אורחים ממלכתית ולאומית, אין איש חייב לשאול, או זכאי לטעון, להשקפתו הפוליטית, או להשתייכותו המפלגתית של אורח זה או אחר. בבואו בצל קורתנו, או באור שמינו, אורחנו הוא, אורחה של המדינה, כלומר של האומה כולה. נניח שמוזמן מסויים הוא סוציאליסט, אם בימינו ניתן עוד לדעת מהו, ונניח כי הסוציאליזם שלו דומה, אם הדבר אפשרי, למה שאנשי מפא"י נדרשים לקרוא, באורח מקורי וברור לחלוטין, חזון המשיחיות. כלום על ידי קירבה זו, אם בהשקפה ואם במונח, נעשה אורחנו אורחה? כלום אורחה של המדינה יהיה לאורחה של מפלגת מיעוט אחת?

בוודאי, במדינה בה המפלגה, הממשלה ובית הנבחרים הם כולם מעור אחד, אין טעם להציג שאלה זאת. אם מתקבל אורח על ידי נציגי המפלגה והממשלה, ובזה הסדר, אם אישיותם אינה זהה. אבל למדינת המפלגה קוראים בשם מסויים. לועזי הוא. עדיין לא מצאנו במקומו מונח עברי. אבל אופייני הוא, כי על הנטייה לטוטאליטאריות אצל שליטי ישראל דהיום מדברים בשבועות האחרונים במקומות, בהם המושג אינו זקוק לתרגום. ודווקא הדיבור הלועזי הזה, כפי שהוא הושמע בוושינגטון ובלונדון ובמנצ'סטר ואפילו – מה נורא הדבר – בניו-סטייטמנט הסוציאליסטי, עושה רושם על אלה הדורשים באיצטדיון להתחשב רק במה שהיהודים עושים ולא במה שהוגיים אומרים, בלשונם כי רעה היא.

אמנם כן, במדינה טוטאליטארית מתקבל אורח על ידי נציגי הממשלה והמפלגה או להיפך. אבל לא כן במדינה דימוקרטית. אם שליטיה אינם מגלים, בשטחים שונים ובדרכים שונות, נטייה לטוטאליטאריות. נשער בנפשותינו, כי אורח ישראלי מוזמן ובא ללונדון, וחברת השידור הבריטית מפרסמת הודעה, לפיה את פניו קבלו חברי הממשלה (השמרנית) ונציגי המפלגה הקונסרבטיבית. כל מי שמתענין באנגליה בפוליטיקה וביחיסים עם עמים זרים היה מרים, לשמע הודעה מפתיעה זו, את עפעפיו בתמיהה גלוייה, היה ממלמל לתוך טיימסו: "האמנם? יוצא מן הרגיל" והיה אפילו מרשה לעצמו לחשוב, כי הבי-בי-סי אולי חטא באי דיוק מונחי, או בסתירה שאין לישבה. רדיו לונדון מדייק, בדרך כלל, בידיעות המשודרות הימנו ולא רבים המקרים, בהם הוא נותן סיבה ממשית לתלונה על הטעייה. מכל מקום, האנגלים עצמם מתיחסים באמון רב לתחנת השדור הלאומית שלהם, שאינה ממשלתית. אף על פי כן, הם היו, ללא ספק, תמהים על ההודעה המשוערת שנוסחה לעיל, על פי המדגם דבית ישראל. הכיצד? אורח כה חשוב הוזמן אלינו ובא לארצנו, והוא נתקבל רק על ידי נציגי הממשלה? והיכן האופוזיציה? מדוע לא נתקבל להקביל את פניו וללחוץ את ידו של אורחנו החשוב ראש האופוזיציה ונציגיה? ומה פתאום – זה אמנם בטוי צברי, אך יתכן כי האנגלים, מרוב תמיהה, היו מאמצים אף אותו – הופיעו שם, בטכס הממלכתי, הרשמי, נציגי המפלגה השמרנית? הן, על פי המסרת הפרלמנטרית שלנו, ראש הממשלה הוא מנהיגה המוכר של המפלגה, ממנה מורכבת הממשלה, לשם מה בא, או הובא, גם לורד וולטון? ואם הוא הוזמן, מדוע השאירו בבית התחבורה את מזכירה הכללי של מפלגת הלייבור? מה קרה? האם אנגליה שייכת למפלגה? האם באנו להפגין בפני האורח הישראלי, כי גם אצלנו, בלונדון, קיימת נטייה לטוטאליטאריות? יש יסוד להניח, כי שאלות מעין אלו היו מוצגות לא רק בפי אנשי האופוזיציה הלייבוריסטית, אלא גם על ידי שמרנים רבים. כי שם אין הרוב, יהיה אשר יהיה, מוכן לוותר על מעמדו של בית הנבחרים בתור שכזה, כלומר על כל חלקיו. שם אין מתביישים בכך, כי ישנה אופוזיציה, היכולה להאשים את ראש הממשלה בסתירה בדבריו שאין לישבה, גם אם אין היא זכאית, להשמיע את המלה, אשר גם באנגלית היא תלת-אותית; שם אין מנסים להסתיר מעיני אורח את העובדא, כי ישנה אופוזיציה השואפת להמיר את הממשלה בטובה ממנה לפי דעתה, של האופוזיציה, לא של הממשלה. נהפוך הוא. שם מתגאים בעובדא הזאת ומתפארים במוסד הזה. אין פלא. אם ישנה הוכחה, לא מוצהרת אלא ממשית, כי במדינה מסוייימת יש חרות מדינית ושלטון עם, הנובע ממנה והנשען עליה; כי אין בה לא טוטאליטאריות ולא נטייה להשליטה – זוהי ההוכחה, אם לא היחידה, הרי המכרעת. לכן, כל מה שנכתב על האורח הישראלי הבא לאנגליה על פי הזמנת ממשלתה, אינו אלא בבחינת השערה לשם הדגמה. טכס ממשלתי-מפלגתי, חד-צדדי מעין זה לא יתכן שם כלל בי-בי-סי היה מודיע, כי הישראלי רם המעלה נתקבל על ידי נציגי הממשלה והאופוזיציה. התמיהה לא היתה. השאלות לא היו מוצגות. כי כזהו פרוטוקול הדימוקרטיה, באנגליה, באמריקה, ובכל מדינה אחרת, שיש לה ממשלה ולא בעלים.

ג.

אמנם, לאופוזיציה במדינת ישראל לא ניתן עדיין המעמד הרשמי, המסרתי או החרות, שהוענק למוסד ממלכתי זה על ידי בית הנבחרים הבריטי, או על ידי הפרלמנטים שהוקמו על פיו. אין תימה. בראשית קום המדינה הושמעה תיאוריה רשמית, מן המענינות ביותר בתקופתנו המשיחית. נאמר לנו אז, כי בבית המחוקקים בישראל אינה דרושה כלל אופוזיציה, ואם יהיה צרך (אם!) בקרת על פעולותיה של הממשלה, תעשנה העתונות, זו שנואת הנפש בעלת הנטייה הטוטאליטארית.

התיאוריה האנטי-אופוזיציונית, הנושאת סם המוות לא רק לחרות, אלא לתקוות קיומה, התנפצה אל רצונו של עם, שהוכיח את אהבת החפש שלו, גם בלי עצותיהם של עתונים זרים. קמה אופוזיציה בבית הנבחרים שלנו. וכוחה גובר. רק מי שעיניו סנוור בברק החולף של השררה, יכול שלא לראות, כי לא רחוק עוד היום, בו היא עצמה תחלוף, בו המתיימרים להיות הבעלים יוחלפו, בהכרעת העם החפשי, בממשלה, לה הם יעשו אופוזיציה, ואיש לא יאמר אז, כי אין צורך בה, או בם. יש יסוד להניח, כי התמורה הגדולה הזאת, בה צפון המבחן האמיתי של הדימוקרטיה בישראל תחול אם ירצה השם לנגד עינינו, כלומר בשנות הששים.

אולם טעות היא לחשוב, כי אפילו היום, לאחר השלילה הרשמית "העקרונית" של האופוזיציה, אין לה כל מעמד חוקי. האמת היא, כי היא כבשה אותו לא רק בכח המסרת, פרי יוזמתה ופעולתה, של י"ג שנים, אלא גם במשפט החרות. חוק יסוד: הכנסת מסדיר בסעיפו ה-22 את הקמתן של וועדות חקירה פרלמנטריות והוא אומר בסיפתו, כי "בכל וועדת חקירה יהיו גם נציגים של סיעות שאינן משתתפות בממשלה". החוק מכיר איפוא במפורש ומלכתחילה, כי למוסד מסויים לא יהיה כלל תקף, אם לא ישתתפו בו נציגי האופוזיציה. תקנון הכנסת אף מעניק מעמד מיוחד לסיעה הראשית של האופוזיציה, המעמד הניתן באורח כולל לסיעה כזו בכל פרלמנט הבנוי במתכנתו של בית הנבחרים האנגלי. סעיף 46 של התקנון מסדיר את דרכי הדיון הסיעתי. בעוד היושב ראש הוסמך לקבוע את תור הנואמים בין הסיעות בזו אחר זו בהתחשב בגודלן, הרי במחזור הראשון של הנואמים "תיקרא הסיעה הגדולה שבסיעות האופוזיציה לנאום ראשונה". יוצא מן המציאות הידועה ומן הדוגמאות הידועות פחות, כי האופוזיציה היתה לחלק בלתי נפרד של חיינו הממלכתיים ולמוסד קבוע בדינים, החלים על בית הנבחרים.

אף על פי כן, עושה הממשלה, בעלת תסביך הבעלות הקרתני, ככל שמשגת ידה, כדי להסתיר את קיומה, או לשלול מעמדה, של האופוזיציה מעיניהם, או בעיניהם, של מוזמני המדינה ואורחי האומה. בין אם מבקרנו ראש ממשלת בורמה "לשעבר" ובין אם בא אלינו ראש ממשלת דניה, ובין אם אורחנו הוא ראש הממשלה השוודית, אחד הוא הפרוטוקל של קבלת הפנים: האופוזיציה אינה קיימת. מקבלים אותם נציגי הממשלה, כלומר אנשי מפא"י (מצטרף אליהם שר התחבורה, שאיננו חבר מפא"י, כפי הנראה משום שהוא חולש, בתקף תפקידו, על שדה התעופה, אליו מגיעים אורחנו הממלכתיים) ונוסף עליהם יוצאים לקראת הבאים נציגי מפא"י, שאינם בממשלה. והיכן האופוזיציה? צריך שאורח ממלכתי כזה יובא לכנסת, לעשר, חמש עשרה דקות, כדי שהוא, או מלוויו, בעוד עליהם להקשיב לנאום הברכה של היושב ראש, ישאלו במבט עיניהם, או לעתים, כידוע לי במקרה, בלחישת שפתותיהם, היכן יושבים באולם הזה אנשי האופוזיציה? ואז צריך איש האופוזיציה ללחוש לשכנו האורח, או לכתוב בשבילו פתק, לאמור, כמו אצלכם, כן גם אצלנו, ישנה אופוזיציה לממשלה; בינינו לבין הממשלה ישנם חילוקי דעות יסודיים ורבים, אבל ביחס לארצכם אין בינינו שום חילוקי דעות: כולנו ידידים לה וכולנו רוצים בידידותה וכדומה.

אבל הקרתנים הרשמיים, הנושאים את שם הדימוקרטיה בקולניות מרקיעה, עושים מצדם ככל שיכולים, ואין זה מעט, כדי שבא כוחה של מדינה חפשית, היודע מנסיונה, כי בלי אופוזיציה אין דימוקרטיה, יהיה מוקף נציגי הממשלה בלבד, מן הרגע, בו כף רגלו דורכת על אדמתנו ועד לשניה בה אווירונו, המחזירו למולדתו, ממריא אל על. האופוזיציה לא תיזכר בפניו אלא אולי מכלי שני, לאו דווקא נקי מפנייה נגדה; היא לא תיראה אלא במבטי סקרנות נודדת.

פרדוכס בחיינו: כל מה שרבים והולכים ביוקרי אורחינו במדינתנו וביקורי שליחיה בעולם, נעשים שליטיה יותר ויותר פרובינצייאליים.