קרדמות ובורות

ילדה בישראל השמיעה, עם שובה מבית הספר, תלונה באזני אביה. בכיתתנו, ספרה לו, בקר אורח. מתחילה לא ידענו מיהו. הוא ישב והקשיב שעה קלה לשיעור באנגלית. אחר קם ופנה אלינו, אל כל ילדי הכיתה, בדברים שמפיעים. הוא דבר אנגלית, אך הסביר, כי, הוא בא מגרמניה. יש לו בשבילנו, אמר, ברכות מילדי גרמניה והוא מציע לנו, שאנו נעמוד בקשר אתם ונשלח להם דרישות שלום. ובעיני הילדה רבה היתה התמיהה. מה פתאום, כפי שרגילים ילדינו לומר, גרמני בבית הספר שלנו? מה אנו צריכים לשלוח ברכות לילדים בגרמניה? ילדה מתאוננת בפני אביה. היש להתפלא על תלונתה? הצריך לרטון בגללה? האפשר לזלזל בה? המותר לעבור עליה, כאמור בבתי הנבחרים, לסדר היום? הילדה ילדה בת שתים עשרה, ואולי, כפי שילדינו לעולם לא ישכחו להדגיש בת שתים עשרה "וחצי". היא עדיין לא למדה אנגלית, בנוכחותו או בהיעדרו של האורח הגרמני, במידה מספקת, בדי לקרוא את ספרו של שיירער "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" ועוד שנים רבות תעבורנה, עד שתמצא ענין לקרוא בספר זה בעברית, בה הוא עומד להופיע, כפי שאני שומע, בזמן הקרוב.

שיירער נוצרי פרוטסטנטי, מי שהיה בשנות השלשים, וכן בשנות הארבעים הראשונות, שליחו וכתבו של הניו-יורק-טיימס בברלין מוכיח, ללא רגישות יהודית מופרזת, מגונה, חד-צדדית, שלוחת רסן, אי-רציונלית, אלא בעובדות הקרויות קרות ובמיסמכים כתובים בדיו, לאו דווקא אדומה, כי הנאציונאל-סוציאליזם, הגזעני, הדרסני, הטורף לא היה אלא צמחה הטבעי של מה שנקרא התרבות הגרמנית. המחבר, שהיה מש­קיף, מזכיר את עצתו של מרטין לותר, בעל המחאה, אבי הריפורמציה׳ הנחשבת לנושאת אור וקידמה כנגד האפילה והריאקציה הוותיקנית, לשלח אש בבתי הכנסת של היהודים, לקחת מהם את מעותיהם ואת כספם ואת זהבם ולהחזיקם בשבי ובדחקות ולראותם בוכים וממררים בנהי. הוא אך מוסיף, כאילו אגב אורחת עטו, כי הגרמנים עשו ביהודים, כעבור מאות בשנים, כפי שיעץ להם מורם הרוחני, לותר.שיירער מדגיש, כי על הרייך ה­שלישי ניתן לכתוב בדיוק היסטורי גדול יותר, מאשר על כל מדינה אחרת. כל כך למה? עוד לא קרה, הוא אומר במבוא לספרו האדיר, כי ספר כה רב של מיסמכים ממלכתיים סו­דיים ביותר, יישמרו ויתגלו וייקראו. והוא קרא בהם. אלפים ורבבות מיסמכים, אשר שום גרמני לא העלה על דעתו, כי הם יגיעו אי פעם לעינו של מי שהם לא נועדו לו, היו לנגד עיניו, בבואו להסביר, כיצד הנאציונאל־סוציאליזם עלה וקבל את תמיכתו של הרוב המכריע של העם הגרמני. בין השאר הוא מפרסם שלש תשובות של מפעלי תעשיה גרמניים למיכרז ה­ממלכתי של מיתקני הגאזים ואביזרי­הם למיניהם. התשובות הללו, אין עניניות, אין מחושבות מהן.

מסתבר משורותיהן הספורות, כי בעלי המפ­עלים שבחו, כמו בכל מיכרז, את טיב תוצרתם; מזכירותיהן רשמון בקצ­רנות והעתיקון במכונת כתיבה מ­דייקת; מהנדסיהם תיכננו את המבנה ואת דרכי ההפעלה האוטומטית של המנופים היעילים; השרטטים הכינו את הדיאגרמות של הקרוניות המיו­חדות; והפועלים החרוצים עמדו ליד המכונות המשוכללות ויצרו את המיתקנים ואת המנופים ואת הכפות ואת כלי קיבול האפר. הם, באותו בית חרושת בארפורט, רבת התהילה התרבותית לא היו מפקדי גיסטאפו וקציני ס.ס. הם היו תעשיינים, מהנ­דסים, מזכירים, פועלים. הם היו העם הגרמני. והם. עשו את אשר עשו ב­התנדבות, ברצון, בתיאבון, מתוך תשבחת עצמית. והם, ודומיהם ל­עשרות מיליוניהם, נתנו לכנופית הדמים, שכמותה לא קמה בתולדות אנוש, רוב מכריע, ובשמחה נלהבת, במשאל הראשון והשני והשלישי ו­עוד.

שיירער מביא, או מזכיר לכל אלה ששכחו, את המספרים המדהי­מים. הגרמנים הטובים של היום רוגזים מאד על מר שיירער וספרו, הנקרא על ידי מיליונים אנשים ברחבי תבל. העתונות הגרמנית, מספר הניו־יורק־טיימס, מציינת, כי אם לאחרונה שב והתעורר בארצות הברית סקפטיציזם ביחס לגרמניה והתנהגותה בעתיד, אירע הדבר בעיקר בגלל "עלייתו ו­נפילתו שלי הרייך השלישי". נראה ש­המקום היחידי, בו אין, או עדיין לא התעוררה, מידה כלשהי של ספקנות ביחס לגרמניה, הלא היא מדינת ה­יהודים, או ביתר דיוק, חוג מסויים ב­ממשלת המעבר שלה. אבל את כל אלה אין ילדתנו יו­דעת. היא לא קראה את ספרו של שיירער ולא את הבקרת, החיובית ו­השלילית, שנכתבה עליו משני עברי האוקיאנוס האטלנטי. היא גם איננה יכולה לדעת מה זאת ממשלת מעבר ומי זה אותו חוג בה, המוכן להישבע, כי, אם יש בעולם כולו ידידת אמת לישראל, הלא היא גרמניה, כלומר זו המשלמת.

אפס, דבר אחד היא יודעת, הילדה היהודיה בת ה־12. היא יודעת, כי הגרמנים הרגו ששה מיליונים יהודים ובתוכם למעלה ממיליון ילדים כמוה, או קטנים ממנה, או גדולים הימנה. על כך היא שמעה שנים רבות בטרם תהיה לבת מצווה. ואף לפני חדשים מספר שבה ושמעה על מה שעשו הגרמנים ביהודים. בת מצווה ב­ישראל מקשיבה, כידוע לכל האמהות והאבות, לרדיו. גם היא שמעה, בוודאי, בקול ישראל, מי החניק ומי נחנק, מי חפר בורות ומי הטיל לתוכם את אחי החופרים ואותם עצמם ואיזוהי האשה שיצאה מאחד הבורות האלה לאחר שנקברה בין אביה הזקן וילדה הקטן. היא תמהה, אפוא, הילדה שלנו: מה לגרמני ולבית הספר שלנו? ו­מדוע, הוא מביא לנו ברכות משם, ומדוע מבקש, או אולי אני אצטרך, לשלוח ברכות שמה לגרמניה...?

מפי הילדה, על ידי אביה, נודע הדבר לסיעה הפרלמנטרית של תנועת החרות. החלטנו כמובן, להסב את תשומת לב הציבור לפרשה קטנה-גדולה זו. יש בה סמל ותוכחה והמשך להידרדרות המוסרית ביחסים בין עם משמידים לבין עם המושמדים שהחלה, בסימן הכסף. לפני עשר שנים. חובה אנושית ולאומית ואזרחית היא להתריע ולנסות לעצור. אין טעם בטענה, כי אם אותו הסכם-כופר-נפש נכנס לתקפו ובוצע במעט בשלמותו, מותרים, או בלתי נמנעים הם, כל שאר סימני ההתקרבות וההתידדות הישראלית-גרמנית. בכל חזיון, הידוע ב¬חיים, ישנו דירוג, כר בחום ובקור, באור ובחשך, בטוב וברע, בקדושה ולהבדיל בטומאה. וכך גם ביחסים בין עמו של גלובקה לבין העם שנגדו הוא ערך את חוקי נירנברג, כשלב לכליאת בניו בגיטאות והכנסתם לתאי אושוויץ. וודאי, ההסכם הבין-ממלכתי, שחיה לעיני כל, ובנגוד אף להצהרתו הדרמטית של הקטיגור במשפט ההשמדה, להסכם של סליחה וכפרה ושיכחה והשכחה, הוא השרש, ממנו הסתעפו ענפים רבים להתידדות ולהתרפסות ולהשפלה. אבל אין מעשה רע אחד מחפה על משנהו, או מצדיק את תולדתו. גם לסולם, שראשו מטה, שלבים מרובים. לו היו נקשרים יחסים דיפלומטיים בין מדינת היהודים ובין מדינת הגרמנים, היה זה דבר רע נוסף, חמור מאד. שליח דיפלומטי מוסמך מייצג את כל העם, ששלחהו למדינה אחרת. ציר, או שגריר גרמני היה מייצג בפני נשיא ישראל ועמו את מיליוני הגרמנים, שהיו חברים במפלגה הנאציונאל־סוציאליסטית ובס.א. ובס.ס. ובגיסטאפו ובכל שאר ארגוני הרצח וההשמדה. ואולי מספיק לשמוע באזני הרוח את הימנונם של הרייכים למיניהם "דויטשלאנד, דויטשלאנד איבעראללעס״, מנוגן, לפני בית הנשיא, בפיהם של בני ניצולי אושוויץ״ כדי לחוש, בשכל אשר בלב, את מוראו של מחזה כזה. ומה על עמים אחרים, שואל המיתמם.

זוהי באמת השאלה הגדולה: האם יחסנו אל הגרמנים, ש¬הוציאו על כולנו פסק דין מוות, יכול להיות ביחסים אליהם של עמים, עליהם אסרו מלחמה, או כבשו ארצותיהם או שעבדו את בניהם. ואף זו השאלה: האם יחסנו אל הגרמנים יכול להיות כיחסנו אל כל שאר העמים. לרבות אלה, שאסרו עלינו מלחמה, או שנגדם קמנו ללחום, לשחרר או להגן. במלים אחרות, כוללות: היכולים היחסים בינינו ובין הגרמנים להיות נורמליים, כאילו לא היתה ההשמדה? תקינות היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ובין גרמניה איננה, לא משום שממשלת היהודים אינה רוצה בה, אלא משום שממשלת הגרמנים מסרבת להקימה. לכך הגענו. דוברי ישראל הרשמיים, או דוברה הראשי, מבקשים הלוך ובקש, הקמת יחסים דיפלומטיים תקינים בין שתי המדינות, ואילו הגרמנים אינם נאותים "להכיר" דה יורה במדינת ישראל. להתרפסות זו קוראים מדיניות, גם היא שייכת ל"סגנון היחסים" עם גרמניה, עליו דבר, בשפתו המלוטשת׳ הממונה על מוריה. של ילדתנו התמהה. מכירת נשק ייהודי לגרמנים היא שלב נוסף, אולי אף גבוה יותר, בטיפוס אל הרע, לעיסקא אומללה זו אין שום אספקט בטחוני לטובת ישראל; אבל כרוך בה גורם מדיני, ש¬הוא כולו לרעת ישראל. כאמריקה מתחיל להתעורר, בהשפעת ספר או שכל, סקפטיציזם לגבי גרמניה, אבל באירופה המזרחית קיים לא ספק לגביה, אלא פחד מפניה. והוא מוצדק. אם ההיסטוריה מלמדת משהו והן ממנה נשאב הנסיון, הרי היא באה להוכיח את אמיתות החשש של שכני גרמניה מפני עצמתה הגוברת ושאיפותיה הגלויות והכמוסות. אף בהתיצבו מול תביעותיה של רוסיה בברלין, לא היסס הנשיא קנדי להודות בצדקת החשש הזה. ביחסי העמים בכל העולם אין רקמה רגישה יותר או מסוכנת יותר, ודווקא לתוכה הטלנו את עוזינו ופגזינו. וגם להפקרות זו קוראים מדיניות. אולם בהאמיני, כי מעל לכל הגורמים, היצואיים או היבואיים או המדיניים, עומד הגורם המוסרי – ודווקא בימינו ובארצנו הוכח, כי זהו הגורם הממשי ביותר, המציל והמכריע – חובה עלי לשוב ולשאול, באילו ידים עלול להימצא תת המיקלע המשובח מתוצרת ישראל, בהישלחו לגרמניה? מי לכפנו יתקע, כי הוא לא נמצא בידי מי שהחזיק את השמייסער במבואות הגיטו העשן? עוד דרגה בעשיית הרע. אך יורשה לי להביע את דעתי כי אחד משיאי הרע הוא במה שנקרא יחסי תרבות בין מדינת היהודים ובין מדינת הגרמנים. מי מכריח אותנו לקשור אותם? לשם מה ולמי הם דרושים? מה בין רוחו של ישראל לבין רוחה של גרמניה בדור ההשמדה? מדוע צריכים מורינו ללמוד שם איך ללמד את ילדינו? מדוע צריך להרשות לפתות תינוקות דבית רבן לראות בגרמניה ארץ ככל שאר ארצות. מדינה ככל שאר המדינות, אומה ככל שאר האומות ולקבל ממנה ולשלוח אליה ברכות? נשער בנפשותינו כי מספר ילדים בבית הספר היסודי שלד הגמנסיה ברחביה נענים להזמנת אורח כיתתם הגרמני ושולחים מכתבי ברכה לבני גילם בגרמניה. הללו לא נולדו ברייך השלישי, אלא על חורבותיו, או מתחתן, אבל הוריהם? מנין לו לשר החנוך, או למחבר "המלצה החמה" במשרד החוץ, כי מכתבי פעוטינו לא יגיעו לבתים, בהם עדיין מדברים, לאו דווקא בלחש, כי חבל שלא כל היהודים, עד האחרון בהם, הוכנסו לתאי הגזים? אם נמצא כהן דת גרמני, שניסה להציל יהודים, יש להכיר בכך אך הן הכל יודעים, כי הוא לא היה טיפוסי לבני דורו; הוא היה מן היוצאים הספורים מן הכלל הגדול, המאחד בסיועו, הפעיל והסביל, לכנופית הדמים, עדי הדברתה ונפילתה. בתי האבות המרצחים מונים גם היום מיליונים בארפורט ובהמבורג ובכל עיר ובכל כפר דגרמניה. מדוע צריכים ילדי ישראל לכתוב, או להיות מוזמנים, בהמלצה חמה של משרדי החוץ והחנוך, לשלוח ברכות לבתים כאלה? על שאלות אלו, ורבות אחרות שעדיין לא נשאלו, אפשר להוסיף שאלה מיוחדת. מי, ומתי, החליט על קשרי תרבות ושרותי רוח הדדיים בין ישראל ובין גרמניה? מתי היה דיון על בעיה מיוחדת זו בכנסת? אין להכחיש, כי על בעיות אחרות, הקשורות במדיניות הגרמנופילית של ממשלת היהודים, התקיימו דיונים ואף נתקבלו החלטות. אין הן הופכות את הרע לטוב, אבל לפחות, יש בפי סנגוריהן טענה פורמלית: הרוב בכנסת החליט. מתי החליט על קשרי תרבות עם גרמניה? שר החנוך והתרבות דבר על איזה סגנון יחסים, אך לשאלה זו, שהוצגה לו עלי ידי אסתר רזיאל-נאור, לא השיב כלל.