קצף מדאיג

 דברים נרגזים מאוד, ומבולבלים עוד יותר, השמיע מנהיגה של מפא"י בסעודת סוף-נובמבר השנתית של העיתונאים. העובדא, שראשה של מפלגה זו, הממלא עדיין תפקידים ממלכתיים מרכזיים, אינו יכול או אינו מסוגל עוד, לבנות משפט שלם, בתכנו ובבנינו, מן הדין שתדאיג כל אזרח נאמן, בין אם הוא מתנגד לממשלה דהיום, ובין אם הוא תומך בה. בלבול במוח וקצף בפה, בוודאי אינן התכונות הנדרשות מראש ממשלה של מדינה מוקפת אויבים.

[...]

נשוב לנושא הגרמני, כי לו, מעיקרה, תהא מוקדשת תגובת היום שך העיתון הזה. כך אמר ראש הממשלה: "מה הדבר הזה"? מפני שהעם הזה (הגרמני) עשה לפני עשרים שנה דבר נבלה וזוועה, ולא מרגיש ולא ישכח לעולם הדבר הזה..." ברור, משטף המילים, כי כוונתו, של מי שהשמיען, הייתה לומר שאין יהודי אשר ישכח את דבר הנבלה והזוועה (הפעם של העם הגרמני). אבל הוא אמר בדיוק את ההיפך.

מן הצורה, החייבת להדאיג, נעבור לתוכן – והוא, כמובן, העיקר – שאינו יכול אלא לזעזע. סופרת "דבר" שאלה את ראש הממשלה, הידוע לו, מה הצעדים שממשלת גרמניה נקטה, כדי להשפיע על אזרחיה שלא לסייע בידי המצרים בייצור נשק השמד (קרי טילים) נגד ישראל. לשאלה פשוטה, טבעית זו, המעניינת כל יהודי, ניתנה תשובה ארוכה ונזעמת מאוד. המילה "גזענות" נזרקה לחלל האוויר – כלפי בני העם המושמד, המתנגדים להתיידדות עם בני העם, שעה את "דבר הנבלה והזוועה", כלומר השמיד שישה מיליונים יהודים. זוהי מילה שיש בה סילוף של כל הנורא שאירע בחיינו וסילוף כל הקדוש בחיינו. אבל לא נתקררה דעתו של בן גוריון עד אשר זרק בפני הואלת – עלינו להזכיר: סופרת "דבר" – את רעות הרוח לאמור: "ריח הגזענות הזו, מריח גם משאלה זו". וכל כך למה? יש במצרים מומחים מארץ אחרת, מרוסיה; עליהם צריך לשאול; ואם מישהו שואל על המומחים הגרמניים ועל נשק ההכחדה ההמונית, שהם נותנים בידי אויבינו, הריהו מתחייב בגזענות!

האופייני, המסוכן והמזיק ביותר הוא סוף הפסוק. כך אמר, לסיכום השאלה, מנהיגה של מפא"י: "לכן אינני מקבל הזעם הזה, שנמצאים נאצים גרמניים במצרים ולהטיל אחריות על העם הגרמני של עכשיו והמדינה הגרמנית של עכשיו".

נאצים? ב26 בספטמבר כתב ש.ז. כתב עיתון "דבר", בהודיעו על אפשרות של פנייה ישראלית ישירה לממשלת בון בעניין המומחים הגרמניים הנמצאים במצרים, כי "מומחים אלה לא פנו למצרים, כדי להימלט מיד הצדק... בוני הטילים הגרמניים נסעו לקהיר על מנת לנצל את הידע שלהם ובידיעה ברורה, כי הנשק ישמש לצרכיו הצבאיים של נאצר בתוכניותיו נגד ישראל". אבל מר בן גוריון אינו מקבל את "הזעם הזה" והוא דוחה את הניסיון (הגזעני) להטיל את האחריות על מה שגילה עיתון מפלגתו של העם והמדינה הגרמניים. במילים אחרות: היי שלווה גרמניה, "דעכשיו". המומחים שלך יכולים בשקט ובשיטתיות לעזור לנאצר בהקמת מפעל טילים ובהצבתם נגד ישראל. לא את אחראית להם. את הפטור המוסרי נתן לך לא אחר אלא ראש ממשלתה של המדינה, נגדה הטילים הללו הומצאו, נוצרים ויוצבו.

אנו יודעים כי יש גם בקרב מפא"י אנשים הדואבים על דברי הקצף הללו, שאין בהם לא תבונה מדינית, לא הגיון פשוט, לא אחריות לאומית. אבל אפילו אלה, המקבלים את "מדיניות" ההתרפסות, המשולמת, בפני הגרמנים, אולי יקבלו מאת "עמיתיהם", חברי המפלגה השלטת בגרמניה, כיצד לעוץ לאיש זקן וזועם לומר לעצמו די, ולצאת למנוחה. ככל שימהרו אנשי מפא"י לעוץ כך למנהיגם, כן ייטיבו עם האומה והמדינה.