קצב

קצב

אין אנו יכולים לעבור בשתיקה על העובדה, שניסוח התשובה היהודית דרש חודש ימים! זוהי עובדה מדאיגה מאד. לא מפני ערכה המעשי של ההודעה; הוא לא יעלה על ערכן של כל יתר הצהרותינו. אבל אם התשובה, שאפשר וצריך לנסחה, על פרטיה ומסקנותיה המעשיות, במשך 24 שעות, גוזלת מאת עסקנינו שלושים יום, הרי בא המקרה ללמד על הקצב של מלחמתנו בכללותה. קצב של צב הוא; קצב, שהוא סתירה מחרידה לתקופת האטום המפוצל; קצב, העומד בניגוד מוחלט למהירות ההתפתחות של המאורעות הבין-לאומיים ולזריזותו של מלאך-המות, הקוצר - ביד בריטית - את קצירו בקרב אחינו.

השאלה היא חמורה מאד. אמנם יש לשמוח על כל צעד מלחמתי שנעשה בידי לוחמים עברים לזרמיהם. אם נזכור. שעיני העולם כולו מופנות תמיד לפינה זו, נבין, כי לכל מעשה שלנו - אך רק למעשה - נודע ערך פוליטי עצום. אבל גם בזמן, שעמדנו בודדים במערכה וערכנו התקפות תכופות על השלטון, אמרנו בכנות מוחלטת, הן לעצמנו והן לציבור, כי, עם כל חשיבותן של פעולות אלו, לא הן בלבד תביאנה את הפתרון הסופי. אמרנו וחזרנו, כי רק התקוממות כללית של הישוב, התקוממות שתשתק באופן מתמיד את השלטון על מוסדותיו: התקוממות שתקיף את כל שטחי החיים היא שתביאנו, עם כל הקרבנות הכרוכים בה, אל הנצחון. עתה, כאשר אותם המעשים, או מעשים דומים, נעשים לא על ידינו בלבד, כי אם גם ע"י כוחות אחרים, כוחות עברים גדולים, שנכנסו, לשמחתנו, למערכה, שוב לא נוכל לשנות את דעתנו, המסתמכת על חוקי הברזל של ההיסטוריה. פעולות ספורדיות, אשר חודשים מפרידים בין אחת לרעותה, לא תביאנה במהרה אל המטרה הנכספת, דרוש לנו קצב אחר במלחמתנו, שיהלום את התקופה הכללית, את מצב עמנו ואת פעולות החיסול של שלטון-הדיכוי.