קמה מדינת ישראל

קמה מדינת ישראל

אזרחי המולדת העברית, חיילי ישראל, נוער עברי, אחיותי ואחי בציון,

מקץ שנים רבות של מלחמה במחתרת, של רדיפות ועינויים, עינויי גוף ונפש, מתיצבים לפניכם המורדים במלכות הרשע כשברכת הודייה בפיהם ותפלה למרום בלבם. הברכה היא זו שאבותינו ברכו ביום חג ומועד; הברכה היא זו ששפתותיהם דובבו על פרי חדש. והן חג במשכנותינו; ופרי חדש ורך עולה לנגד עינינו. המרד העברי של השנים תש''ד-תש''ח הוכתר בהצלחה, המרד העברי הראשון אחרי התקוממות החשמונאים שנסתיים בנצחון. שלטון השעבוד של בריטניה בארץ מולדתנו הוכה, עורער, פורר וסולק. קמה, תוך מלחמת דמים, תוך מלחמת כבוש, מדינת ישראל. נסללה הדרך לשיבת ציון המונית. הונח היסוד - רק היסוד הונח - לעצמאות עברית ממשית. נסתיים שלב אחד - רק שלב אחד - של מלחמת השחרור העברית, שמטרתה הנצחית להחזיר את עם ישראל - את עם ישראל כולו - לארץ מכורתו, ולהחזיר את ארץ-ישראל - את ארץ-ישראל כולה - לעמה-בעליה. ואם נזכור, כי הדבר קם והיה בעצם תקופת ההשמדה הטוטאלית של היהודי באשר הוא יהודי; אם נזכור כי המעטים שוב נצחו את הרבים שקמו על ישראל לכלותו והוא יכול להם - אזי, אף על פי שעדיין לא תם כוס היסורים של אמהותינו וילדינו, הזכות בידינו והחובה עלינו להודות, מתוך הכנעת לב, לצור ישראל וגואלו על הנסים והנפלאות שעשה עמנו בזמן הזה, כמו בימים ההם. ועל-כן, בכל לבנו ובכל נפשנו נאמר היום - היום הראשון להשתחררותנו מעול השעבוד הבריטי - ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

קמה מדינת ישראל. והיא קמה "רק כך": בדם, באש, ביד חזקה ובזרוע נטויה, ביסורים ובקרבנות. אחרת לא יכלה לקום. והנה, בטרם הספיקה המדינה להקים את מוסדותיה התקינים, היא נאלצת להלחם - או להוסיף להלחם - בתקפנות האויב השטני ושכיריו צמאי הדם מן היבשה, מן הים והאויר. בתנאים אלה של הקמת העצמאות הלאומית ניתן משנה תוקף לאזהרה. אשר הנשיא-הפילוסוף, טומאס גריק מאסאריק, השמיע באזני עמו, העם הצ'כוסלובקי, בעלות שחר חרותו, אחרי שלש מאות שנה של שעבוד. ברדתו, בשנת 1918, בתחנת חוצבת על שם וילסון בפראג, אמר מאסאריק לבני עמו הצוהלים: "קשה להקים מדינה; אך זכרו, כי עוד יותר קשה לקיים מדינה". ואכן, אחים בציון, לנו קשה, הוי מה קשה" היה להקים את מדינתנו. היו דרושים עשרות דורות של נידודים מארץ שחיטות אחת למדינת פוגרומים שניה; היו דרושים גרושים ומוקדות ומרתפי עינויים: היו דרושות מהלומות איומות המרסקות אשליות מסנוורות; היו דרושות אזהרות - שלא נשמעו - של נביאים וחוזים; היה דרוש עמל של דורות חלוצים ובונים; והיתה דרושה התקוממות מורדים, מוחצי אויב, עולי גרדום ונודדי ימים ומדבריות - כדי שנגיע עד הלום, עד קבוץ ששים רבוא עברים במולדת, עד סלוק שלטון הדכוי הישיר, עד הכרזת העצמאות בחלקה של המולדת, שהיא כולה שלנו, כולה שלנו.

קשה היה להקים את מדינתנו. אבל בוודאי יהיה עוד יותר קשה לקיים את מדינתנו. סבונו גויים גם סבבונו, והם רוצים להכחידנו מגוי. ואותו משעבד, שהוא גם מורו של היטלר וגם תלמידו, אותו משעבד-נוכל, שהוכה על ידינו במישרין, מנסה עדיין להכיתנו עקיפין; להכותנו ולהכניענו בעזרת שכיריו, מדרום, מצפון וממזרח. על כן עומדת מדינתנו בת-היום בלהבות-מלחמה. על כן יסוד ראשון לקיום חרותנו הוא הנצחון, הנצחון המלא, במלחמה, המשתוללת עתה בכל רחבי הארץ.

למען הנצחון הזה, אשר בלעדיו לא יהיו לנו לא חרות ולא חיים, דרוש לנו נשק, נשק תרתי משמע, נשק צבאי, נשק חדיש, נשק כבד, כדי להכות את האויב, כדי להבריח את הפולש, כדי לשחרר את הארץ לארכה ולרחבה ממשמיה ומחריביה. וגם דרוש לנו, לכל אחד ואחת מאתנו, נשק אחר, נשק נפשי, נשק העמידה ללא רתיעה בפני הפצצות אימתניות מן האויר, נשק העמידה ללא היסוס מול פני אבידות קשות, נשק העמידה ללא זעזוע מפני מפלות מקומיות וכשלונות ארעיים, נשק העמידה ללא נסיגה מול פני איומים ומול פני פתויים. הא בהא תליא. אם נעמוד בימים הקרובים; אם נעמוד בשבועות הקרובים, מצויידים בפלדת הנפש של אומה נצחית הקמה לתחיה - קבל נקבל בינתיים את הנשק המבורך, שבו נמחץ אויב ונביא דרור ושלום לעמנו ולארצנו.

אולם, גם לאחר שננצח במערכה הזאת - ואנו ננצח בה - יהיו דרושים מאמצים עליונים, כדי לקיים את עצמאותנו, כדי לשחרר את מולדתנו. קודם כל יהיה צורך לגדל, להאדיר ולטפח את הזרוע המזויינת של ישראל, אשר בלעדיה לא יהיו לנו לא מולדת, לא חרות ואף לא קיום. הצבא העברי יכול להיות, ומוכרח להיות, מן המאומנים והמשובחים בין צבאות העולם. במלחמה החדישה לא המספרים קובעים; קובעת הרוח, קובע המח. והרוח של לוחמינו מהי? את זאת הוכיח הנוער העברי כולו, הנוער של ההגנה, הנוער של לה"י, הנוער של אצ"ל, הנוער העברי המופלא והמפליא, אשר שום אומה לא זכתה לשכמותו, אשר שום דור מדורות ישראל, מבר-כוכבא ועד הבילויים, לא ראה כמוהו. באשר למוח, הרי מוחו של עם שראל הוא תמצית המחשבה של 120 דורות - 120 דורות - של הוגי דעות, של מחפשי אלהים ומוצאיו. כח ההמצאה של המוח הזה, גדול "האוצרות הטבעיים" שלנו, הוא בלתי מוגבל. המדע הצבאי, שיהיה מבוסס על המוח העברי, יהיה מן המפותחים בעולם. כוח יהיה לנו, כוח רב, באשר מוח לנו, מוח חושב, מוח ממציא.

לקיום מדינתנו ולשחרור מולדתנו תהא דרושה לנו גם מדיניות חוץ נבונה. עלינו להפוך את עצמאותנו המוכרזת לעצמאות ממש. וזאת לדעת: כל עוד חייל בריטי אחד - או חייל נכרי אחר - רומס במגפו את אדמת ארצנו, אין רבונותנו הממלכתית אלא שאיפה, שאיפה, אשר למען הגשמתה המלאה יהיה עלינו להלחם לא רק בשדה-הקרב, אלא גם בזירה הבין-לאומית. ושנית, שומה עלינו לקבוע ולקיים את עקרון ההדדיות ביחסינו עם אומות העולם. אין התבטלות. אין הכנעה. אין משוא-פנים. הדדיות. איבה עבור איבה. עזרה עבור עזרה. ידידות תמורת ידידות.

עלינו לטפח יחסי הבנה וידידות עם העם האמריקאי הגדול. אמנם, הממשלה האמריקאית הנוכחית - ממשלת פורסטאל - שכחה את אשר הורו ג'פרסון, וושינגטון, לי וטום פיין. אבל יש ויש בקרב העם האמריקאי כוחות אחרים. הם זוכרים ויזכרו. הם יזכרו גם את קורנווליס הבריטי וגם את לפייט הצרפתי. עלינו לקיים ולטפח יחסי הבנה וידידות עם עמי ברית המועצות. בל נסתיר את האמת. היה היו בעבר - בעבר - יחסי איבה בין מדינת המהפכה לבין תנועת השחרור העברית. היחסים הללו עלו לעמנו בדם ובדמע. אך הנה חל, בעקבות מלחמת הגבורה של המחתרת העברית, השנוי המהפכני ביחסים אלה. ברית המועצות הכירה בזכותנו לרבונות ועצמאות במולדתנו. ואנחנו לעולם לא נשכח, כי הצבא הרוסי המנצח הציל מאות אלפי יהודים מצפרניהן של חיות הטרף הנאציות. אנחנו לעולם לא נשכח, כי בעמוד עמנו מול פרשת הדרכים ההיסטורית הושיטה לו ברית המועצות יד עוזרת וסייעה לו לעלות על דרך העצמאות. עלינו לטפח יחסי הבנה וידידות עם עמי אירופה, אשר מאחוריהן מסורת ממושכת של מלחמות שחרור ואשר מהן יבואו, בחדשים הקרובים ובשנים הקרובות, המוני שבי ציון. עלינו לטפח יחסי ידידות עם העם הצרפתי הגדול, מאור העמים ונושא דגל החופש מימי הבסטיליה. עלינו לטפח יחסי הבנה וידידות עם כל אומה גדולה וקטנה, חזקה וחלשה, קרובה ורחוקה, שתכיר בעצמאותנו, שתסייע לעמנו, שתהא מעונינת, כפי שאנו מעונינים, בשלטון הצדק הבין-לאומי ובשמירת השלום בין העמים.

לא פחות חשובה ממדיניות חוץ, היא מדיניות הפנים שלנו. וראשית חכמה של מדיניות זו היא: שיבת-ציון, שיבת-ציון. אניות, למען השם, הבו אניות עולים. אל שיגרא. אל דבורי סרק על כושר קליטה, על הגבלות למען הסדר כביכול. מחר, מחר. לעמנו אין זמן. הכניסו רבבות. הכניסו מאות אלפים. ומיד, מיד. אם לא יהיו עבור כולם בתים, יימצאו אהלים. ואם אהלים לא יהיו - אין דבר - יש שמים במרום, שמי התכלת של ארצנו. אין מתים מתנאי קיום קשים. מי שראה, כיצד חי העם הרוסי בזמן שעמד במלחמת החיים והעצמאות, זה יודע, כי אין גבול, ממש אין גבול, לקרבנות אשר אומה לוחמת מוכנה לקבל על עצמה למען מולדתה, למען עתידה. והן אנחנו, במלחמת הקיום הננו עומדים, וברכוז המהיר של המוני גולי עמנו תלוי יום המחרת שלהם ושלנו כאחד.

ובמדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט העליון, השליט גם על שליטיה. בל תהיה רודנות. יהיו נושאי המשרה משרתי החברה ולא רודיה. בל תהיה טפילות. בל יהיה ניצול. בל יהיה בביתנו איש, אזרח או גר, רעב ללחם, חסר קורת-גג, חשוך בגד או נטול השכלה ראשונית. זכור כי גר היית בארץ מצרים - צוו עילאי זה יקבע את יחסנו אל שכנינו. וצדק צדק תרדוף - צוו עליון זה יקבע את יחסינו בין איש לחברו.

בו ירווה לו משפע ואושר

בן ערב, בן נצרת ובני,

כי דגלי דגל טוהר ויושר

יטהר שתי גדות ירדני.

ועוד נזכור: מדינת ישראל היא זו שהקימונו. נשמור על המדינה; נשמור על ישראל. ומבחינה זו אולי יקופל כל הרעיון החברתי והממלכתי בפסוק אחד שהובא בכתבי אחד-העם: יותר משישראל שמרה על השבת, השבת שמרה על ישראל.

למען העקרונות הללו תלחם, במסגרת החוק העברי, במסגרת הדימוקרטיה העברית. תנועת החרות שתעלה ממעמקי המחתרת העברית, שתוקם על-ידי המשפחה הלוחמת הגדולה, שהתקבצה מכל החוגים, מכל הגלויות, מכל הזרמים סביב דגלו של הארגון הצבאי הלאומי. הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית. אנחנו ירדנו למחתרת, אנחנו עלינו למחתרת, תחת שלטון דכוי נכרי כדי להכותו ולסלקו. ואכן הכינו, היטב הכינו, וסלקנוהו. לעולמים סלקנוהו. עתה קם, לפי שעה בחלק של המולדת, שלטון עברי. ובחלק זה של המולדת, בחלק המשוחרר, בחלק שבו ישלוט החוק העברי - והוא החוק היחידי החוקי בארץ זו - אין צורך במחתרת עברית. במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא. רק תיזהר נא הממשלה העברית, הממשלה הזמנית וכל ממשלה אחרת שתקום במקומה, שהיא, היא עצמה, לא תיצור, על-ידי וויתורים כלפי חוץ, או על-ידי רודנות כלפי פנים, מחתרת חדשה. תשמור נא הממשלה העברית על העצמאות שנקנתה בדם גבורים וקדושים ובל תפקיעה מתוך כניעה לעריצים ואימתנים. ותשמור נא הממשלה על זכויות האדם והאזרח, ללא אפליה, ללא משוא-פנים; תשמור נא על עקרונות הצדק והחופש, ויהיה ביתנו מואר באור אהבת אחים ואחוות ישראל.

מדינת ישראל קמה. אך זכור נזכור, כי המולדת עדיין לא שוחררה. נמשכת המלחמה. ועיניכם הרואות, כי לא שווא דברו לוחמיכם: הנשק העברי הוא שיקבע את גבולות השיפוט של השלטון העברי. כן הוא במערכה זו; כן יהיה בעתיד. המולדת היא שלמות. הנסיון לבתרה לגזרים הוא לא רק נסיון נפשע; הוא גם נסיון נפל. המולדת היא שלמות היסטורית וגיאוגרפית. מי שלא מכיר בזכותנו למולדת כולה, אינו מכיר גם בזכותנו לשטח משטחיה. ואנחנו על זכותנו הטבעית והנצחית לא נוותר. נישא את חזון השחרור המלא. נישא את חזון הגאולה השלמה. ונגשימו. בבוא היום נגשימו. כי חוק עולם הוא: אם עובר, או אם מישהו מעביר, קוו מפריד בין מדינת הלאום לבין מולדתו, אחת דתו של הקוו המלאכותי: להיעלם, המדינה תכסה את המולדת. המולדת תהיה מדינתנו. ואל נשתמש במלים לועזיות, אל נדבר על אירידנטה. לא בעיר שנגזלה המדובר הוא. המדובר הוא בחמש ששיות של אדמת המולדת, שאנו יכולים ומוכרחים להפרותם למעננו ולמען הבאים אחרינו, למען בטחוננו ובטחון אחינו ובנינו, ולמען השלום. על כן נשא נישא בגאון את חזון הגאולה השלמה, את חזון המולדת המשוחררת תחת הדגל העברי, דגל החופש, דגל השלום, דגל הקידמה. עוד הנף יניפו חיילי ישראל את דגלנו על מגדל דוד; עוד חרוש תחרוש מחרשתנו את שדות הגלעד.

אזרחי המולדת העברית, חיילי ישראל,

אנו עומדים בעיצומו של הקרב. עוד נכונו לנו ימים קשים ואולי קשים ביותר. דם - דם יקר מכל יקר - נשפך ויישפך. חשלו את רצונכם, אחים. שריינו את לבכם. כי זוהי הדרך - דרך היסורים והקרבנות - ואחרת אין. לא נקנה את השלום מידי אויבינו במחיר הויתור על עצמאותנו, על ארצנו. רק "שלום" מסוג אחד נקנה במחיר הוויתור הזה: "שלום" של בית-הקברות, "שלום" של טרבלינקה חדשה. על כן דרכו עוז והכונו למבחנים מכריעים. עמוד נעמוד.. אלהי צבאות יהיה בעזרנו, וגבורת הנוער העברי וגבורת האם העבריה, האם הגיבורה, הנותנת את בנה, כחנה, על מזבח ה' - הגבורה העילאית הזאת היא שתצילנו מכף אויבינו ותוציאנו מעבדות לחרות, מסכנת השמדה לחוף מבטחים.

ואתם, אחי, בני המשפחה הלוחמת, הזוכרים אתם כיצד התחלנו, במה התחלנו? והנה עיניכם הרואות, כי הזורעים בדם, בחרות יקצורו. בודדים ונרדפים. גלמודים ומעונים הייתם. אבל מתוך אמונה כבירה נלחמתם ולא נרתעתם. עוניתם ולא נכנעתם. הושלכתם לבתי-כלא ולא נסוגותם. גורשתם מן המולדת ולא נשברתם. הועליתם לגרדום ושרתם. כך כתבתם, במו ידיכם כתבתם, דף מפואר בתולדות עמנו. ועוד תוסיפו לכתוב, לא בדיו, בדם ויזע, לא בעט, בחרב ובאת. לא תזכרו עוול ולא תדרשו פרס. הפרס היחיד שלנו הוא בזה, שהנה זכינו לראות את אומתנו משתחררת באמת ולוחמת כולה על חרותה. הפרס האמיתי שלנו, והיה כשנזכה - אם נשוב חיים מן החזית - לפשוט בערי ארצנו, הריה ועמקיה, ולראות ילדים עברים משחקים ואין מחריד, ומעל ראשיהם הפעוטים, החביבים מכל חביב, חג אווירון והוא אווירון עברי, ומולם בא חייל והוא חייל עברי, ומרחוק משקשקת רכבת והיא רכבת עברית. אה" אחים, היש אושר גדול מאושר זה?

אך לפי שעה נחשוב על הקרב, רק על הקרב, כי הוא שיכריע את גורלנו, הוא שיקבע את עתידנו. ולקרב הזה תלוונו רוחם של גבורינו הקדמונים, מכובשי כנען ועד מורדי יהודה. לקרב הזה תלוונו רוחם של מחדשי האומה, זאב בנימין הרצל, מכס נורדאו, יוסף הגלילי תרומפלדור ואבי הגבורה העברית המחודשת, אבינו מורנו ורבנו זאב ז'בוטינסקי. לקרב הזה תלוונו רוחם של דוד רזיאל, גדול המפקדים בדורנו, ודב גרונר, גדול החיילים והמקריבים. לקרב הזה תלוונו רוחם של גבורי הגרדום, מנצחי המוות. לקרב הזה תלוונו רוחם של מיליוני קדושינו, של אבותינו ההרוגים, של אמהותינו השחוטות, של אחינו הטבוחים, של תינוקותינו החנקים. בקרב הזה נמחץ אויב ונביא פדות לעם שבע רדיפות וכמה חרות.

אל אלהי ישראל שמור על חייליך, ותן ברכה לחרבם, המחשלת מחדש את הברית שכרתת עם עם סגולתך ועם ארץ בחירתך. גור אריה יהודה. למען עמנו, למען ארצנו, קדימה לקרב, קדימה לנצחון.

(קול ציון הלוחמת)

מוצאי שבת, ו' באייר תש"ח, 15 במאי 1948.