קלפים, גחלים או מולדת
קלפים, גחלים או מולדת
(מעריב, 16.2.1973)
א.
בימים אלה, ערב צאתה של ראש הממשלה לוושינגטון, נערך בארץ ישראל מרוץ מיוחד במינו. שרי המדינה ומנהיגיה מתחרים איש ברעהו, מי מהם מוכן לוותר יותר לתובעי הכל. אפילו על ירושלים הורמה היד. לפי עדותם של עיתונאים, אמר להם מר יגאל אלון, כי בתנאים מסוימים, יהיה צורך לגלות נכונות למסור חלק מן העיר לגלות נכונות למסור חלק מן העיר העתיקה לשליטתו של חוסיין. סגן ראש הממשלה הכחיש, על ידי דוברו, את הידיעה שפורסמה. אין זה מתפקידנו האזרחי להיות לחוקרים ולקיים עימות בין השר וכבודו, לבין אנשי שיחו. אם מר אלון אמר את הדברים, אשר פורסמו בשמו, אולי אפשר לראות בהכחשתו הפומבית חרטה על השמעתם? לבעל התכניות פתרונים.
בינתיים, נתבונן במה שאמר מר אלון בפומבי, במפורש. על פי דבריו, הכלולים בהכחשתו, הוא מציע, כי במקומות הקדושים בירושלים, יינתן מעמד לממלכת ירדן כנציגת העולם הערבי. עלינו לפענח מיד את הצופן המשרדי. הכוונה היא, כי לחוסיין ושליחיו יימסר הפיקוח על בתי התפילה המוסלמיים אשר על הר הבית. הצעה כזו עומדת בסתירה מוחלטת לריבונות האומה על ירושלים, בעיר שחובה לה יחדיו. על מעמדם המעיוחד של המקומות הקדושים, לבני דתות שונות, דובר הרבה מאז תום מלחמת ששת הימים. תמיד צוין, כי הפיקוח הישיר עליהם יופקד, על פי החלטתנו, בידי נציגי דתות, לא בידי שליחי מדינות. זו גם היתה עמדתה המסורתית של הציונות, כפי שביטאוה, כל אחד בתקופתו, הרצל וז'בוטינסקי. ההבדל בין מה שסוכם, בשעתו, בממשלה לבין מה שמציע עתה סגן ראש הממשלה, הוא מהותי ומכריע. זהו הבדל בין פיקוחו של שלטון נכרי, בניגוד לריבונות הלאומית, לבין ניהול דתי, תחת הריבונות הזאת. לפיכך, יש לראות גם את הודעתו הרשמית של שר החינוך בחומרה רבה.
זכורני, לפני חמש שנים, קיימתי שיחה בהשתתפותו של שגרירנו בוושינגטון, עם מדינאי אמריקני. הוא עורר את בעיית ירושלים. הצעתו היתה, כי ניתן לחוסיין מעמד "דתי-מינהלי" בעיר. השיבותי לו, כמובן, כי ירושלים אוחדה בריבונותנו, וכזאת היא תהיה לעולמים. איש שיחנו הנכבד שאל, מדוע לא נראה בחוסיין, לצורך הסדר מוסכם בירושלים, את נציגם של המוסלמים. כיהודי השיבותי, בין השאר, בשאלה: האם חוסיין הוא כליף? מי מינה אותו לדוברם של כל המוסלמים? או אולי יהיה זה מלך ערב הסעודית; שאלני, בנימה פשרנית, מארחנו רם-המעלה, לא הסתרתי את פליאתי לעצם השאלה. פייסל הסעודי יפרוש שלטונו, בעקבות מלחמת ששת הימים, ממכה עד... לירושלים.
ספק, אם ז'ול ורן היה מסוגל להעלות על דמיונו המצאה שכזו.
מסתבר, כי אפילו דוברה של מעצמה גדולה לא היה בטוח, מי צריך לייצג את העולם המוסלמי בירושלים: האם נכדו של עבדאללה, או בנו של איבן-סעוד, הוא האיש? אבל מר אלון הוא היודע: הנציג המוסמך של העולם הערבי (!) הלוא הוא חוסיין, כי לכך מינהו סגן ראש ממשלת ישראל.
ב.
במרוץ הוותרנות הכמו-מרתוני, אין, כמובן, שר החוץ יכול להישאר מאחורי מר אלון, או כל שר אחר. מה שר הביטחון, מר דיין, אמר, כי יש לאפשר לבני ישראל להתנחל בכל חלקי ארץ ישראל, קם נגדו מר אבן ומסביר לציונים מארצות חוץ, כי זוהי דרך קיצונית, לא סבירה, ואילו המתינות הנבונה מחייבת התיישבות סלקטיבית. במלים אחרות, יש לסגור אזורים מסוימים של הארץ בפני יישובם על ידי יהודים. כזה צריך להיות הפירוש, הקרוי מוסמך, של הציונות בשנות ה-70.
שר החוץ רגיל לציין, כי הוא מייצג את המדיניות המוסמכת של הממשלה. אזרחי ישראל מניחים, בוודאי, כי קווי היסוד לתכנית הממשלה קובעים מדיניות זו. אם כך, הם עשויים להתבונן במסמך הידוע ולמצוא בו סעיף, לפיו יש להחיש את הקמתן של היאחזויות ביטחוניות והתנחלויות קבע, כפריות ועירוניות, על אדמת המולדת. יכול אני להעיד לפניהם, כי כאשר נכתבו מלים אלו, בדצמבר 1969, הכוונה היתה לאו דווקא לגוש דן. אחת ההוכחות הבולטות לכוונתו, או לכיוונו, של אותו סעיף, היתה הסתייגותה של מפ"ם ממנו... כל שאר הסיעות, המיוצגות בממשלה, אשר הגדולה בהן היא סיעתו של שר החוץ, סמכו ידיהן עליו. מהי, אפוא, המדיניות המוסמכת בשטח ההתנחלות.
שר החוץ מפרש אותה בעזרת התיבה: סלקטיבית. היא מעוררת הד מימים עברו. עלייה סלקטיבית היתה הסיסמא. חלחלה תאחז בנו, בזוכרנו את אשר היא עוללה לנו. הסיסמא האת דחתה לא רק את הגאולה לעם, אלא גם את ההצלה לרבים מבניו. היום אין עוד סלקציה בעלייה לארץ ציון וירושלים; אך את מקומה יורשת ההתיישבות הסלקטיבית, על אדמת המולדת. מצוות יישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות. כך לימדונו רבותינו. אך שר החוץ מציע, באורח מוסמך, למנוע את קיומה של הגדולה במצוות. זו סלקציה; וזה חטאה.
מר אבן תקף גם את מר דיין על הצעתו, שלפיה ייקבע בהסכם עם חוסיין, כי ליחידות צבאנו יותר להיכנס לשכם, או לג'נין, כדי, בשעת הצורך, להשליט בהן סדר. שום מדינה, טען ש החוץ, לא תסכים כך להגביל את ריבונותה. זוהי דאגתו; ריבונותו של שליט זר בערי ארץ ישראל צריכה להיות מוחלטת. אחרת לגמרי היא דאגתנו. אם שר הביטחון הגיש הצעה כזו – לנו לא נודע עליה אלא מפיו של עמיתו – יש למחות בידו. מה פירושה של רשות מוסמכת להיכנס לשכם ולג'נין? אנו עומדים בהן; ערי ארץ ישראל הן, כיפו או כעפולה. את המחלוקת הזאת יש לפתור על פי הזכות והתבונה כאחת. לא נצא מערי ארצנו; ממילא, לא יהיה צורך לשוב ולהיכנס אליהן.
ג.
מה אומרים, בעצם הימים האלה, אויבינו? נמסור את רשות הדיבור, לפני כולם, למלך המתינות הערבית. לפני שבועיים פרסם חוסיין מאמר על מחצית העמוד של ה"טיימס" הלונדוני. לורד קאראדון, המבקר, כאורח, גם בשכם, נתן למאמר זה כינויי התפעלות, שאינם ראויים כלל למסורת ההתאפקות האנגלית: גדול, היסטורי. יורשה לי לומר, כי החיבור המלכותי הוא ארוך; בינו לבין עשיית היסטוריה, אין אלא דמיונו של מנסח ההחלטה, הידועה במספרה 242.
הציבור שלנו צריך לשים לב לעיקר. הוא נמצא בפיסקה הבאה של המאמר האנטי-היסטורי:
"במרץ 1972 הצעתי להקים את הממלכה הערבית המאוחדת, מורכבת מפלשתין וג'ורדן. ביסודה, כוונת תכניתי לפדרציה של שתי מדינות, שוות מבחינה פוליטית, במסגרת ממשל מרכזי. המדינה הפלשתינית היתה מורכבת ממה שמקובל לקרוא הגדה המערבית, והמדינה של ג'ורדן, ממה שידוע כגדה המזרחית. נוסף על אלה, קבעה הפדרציה כלל המאפשר לצרף אליה שטחי פלשתין, אשר ייתכן שישובו אל פיקוחה המדיני. אף על פי שלא ניתנה הגדרה נוספת לשטחים אלה, הרי במיוחד התכוונתי לגאזה".
יוצא, מעבר לכל פירוש מפוקפק, כי המהולל ברודפי השלום הערבים, תובע מישראל, תמורת הכרתו רבת החשיבות בזכות קיומה "מאחורי גבולות בטוחים", את ירושלים המזרחית, את יהודה, את שומרון, את עזה, והוא משאיר לעצמו אופציה פתוחה לשטחים נוספים "שישובו" אל הפדרציה דו-הגדרתית שלו. בינתיים, הוא מתכוון "במיוחד", אך לא בלבד, לחבל עזה.
אין להכחיש, כי על אף גילויי ההתפשטות של תוקפן מובס, של פולש מגורש, הצליח חוסיין להטעות אפילו תומכים יהודיים של מדינת ישראל, כפי שלורד גודמן, סיר מרכוס זיף וסיר זיגמונט וורבורג, הציגו את עצמם, באיגרתם המשותפת, לפני עורך ה"טיימס". ב-8 בפברואר, הגיבו נכבדינו על תכניות השלום החוסייניות בזו הלשון:
"היינו רוצים לציין את הרושם העמוק, אשר עשה עלינו מאמרו של המלך חוסיין בגיליון מיום ה-3 בפברואר. במונחיםה פשוטים ביותר, הודעתו של המלך, כי גם מצרים וגם ירדן מקבלות לא רק את נוכחותה של ישראל אלא של ישראל מותחמת או סגורה, מאחורי (enclosed behind) גבולות בטוחים ומוכרים, נראית כמבטיחה לחלוטין את כל הדרוש להשכנת שלום במזרח התיכון".
האם תומכינו הנכבדים קראו את כל מאמרו "ההיסטורי" של חוסיין; או אולי הם חיים תחת הרושם, כי זהו כל הדרוש לישראל? אל להם להתפלא, אם, למחרת היום, פנה אליהם מיופה-הכוח המצרי, שוב מעל עמוד ה"טיימס", בקריאה חזקה, כי יפעילו את השפעתם על ממשלת ישראל, יניעוה לסגת לקווי ה-4 ביוני 1967, ושלום על המזרח התיכון.
עתה נטה אוזן קשבת למה שאומרים המצרים. ביום, ששלושת היהודים הנכבדים מלונדון, הביעו את התפעלותם מן הנכונות הירדנית-מצרית לעשות שלום עם ישראל, פירסם ה"טיימס" בניו-יורק הערכת כתבו על העמדה הננקטת בקהיר. אלה דבריו: "תביעתה של מצרים להחזרת כל שטחה אינה חדשה; החידוש הוא בכך שיותר משקיפים מערביים שוכנעו, כי זו אינה עמדה למשא ומתן בלבד אלא תביעה שאין להמעיטה irreducible) demand).
גם ממוסקבה הגיע, ב-11 בפברואר, קולה של התביעה, שאינה ניתנת להמעטה. מי שמכונה הקיסינג'ר המצרי, חאפז איסמעיל, שוחח עם גרומיקו ונתקבל על ידי ברז'נייב. שני הצדדים הדגישו, בהודעה עיתונאית משותפת, "את ההכרח שבנסיגת הכוחות הישראליים מכל האדמות שנכבשו בשנת 1967 ובהבטחת הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני, כשני תנאים יסודיים להשכנת שלום קבוע וצודק במזרח התיכון.
מול תביעות אלו של האויבים ותומכיהם, עולה מישראל, ומגיע לכל בירה בעולם, במערב ובמזרח, קול רשמי מישראל. על זאת וכזאת כבר ויתרנו; נגזור, נגזור; אנו רוצים בנסיגה; אנו מצפים לחלוקה מחדש של ארץ ישראל. כך הם משרטטים, ראש הממשלה וחבריה, את מפת הוויתורים, מתוך התחרות גליה, מי מוכן להוסיף עליה כהנה וכהנה.
לתוך מרוץ הוותרנות קפץ מזכירה הכללי של ההסתדרות, ומיד הקדים את חבריו למפלגה, במספר אמות. מר בן-אהרן מציע, כי נהיה נכונים לנטישה חד-צדדית, ריבונית לחלוטין, של שטחי ארץ ישראל. נימוקיו משולבים הם, ביטחוני, מוסרי וחברתי. הראשון עדיין לא יצא מן הכוח אל הפועל. הגחלים לוחשות; להבה אין. אבל – בבוא היום... כך מתנבא בפומבי, בתבונה ובאחריות, גם באוזני הערבים, המזכ"ל של הסתדרות העובדים הערבים, המזכ"ל של הסתדרות העובדים בארץ ישראל.
מסתבר, כי נימוקו המכריע הוא דווקא החברתי. מי שקרא, או שמע, את דבריו של מר בן-אהרן, מקבל רושם, כי שנתו נודדת בלילות מנקיפת מצפונו המרכסיסטי. הציונות, אמר, נבנית מניצולה של עבודה ערבית, ואילו הציונות העובדת תמיד פסלה דרך בנייה זו.
הגיעה השעה להשיב גם לטענה זו של יוזמי החלוקה מחדש של ארץ ישראל המערבית. צר לי, אך חובתי לומר, כי מקורה היא הצביעות, האופיינית לסוציאליזם בימינו.
יריבות אידיאת, או מדינית, לעולם לא תניענו להתעלם מאמת היסטורית. התנועה הסוציאליסטית עשתה רבות, בקרב עמים שונים, כדי להרים אביון, להעלות דל. אין אדם צריך להיות סוציאליסט, כדי להכיר בכך; מספיק, אם ינהג ביושר. אבל בתקופתנו היתה הצביעות מנת חלקו של המחנה הסוציאליסטי: כדי להודות בכך, יכול אדם להיות סוציאליסט, אם ינהג ביושר.
היהודים, אומר לנו המטיף המרכסיסטי, בורחים מעבודת כפיים. המושג על בריחה, בהקשר זה, מטעה בתכלית. יש בו מן הקטרוג העצמי, שאין לו כל הצדקה. האמת החברתית היא, כי בעידן הטכנולוגיה, המתפתחת בלא הרף, קיימת נטייה בקרב האנושות כולה להשתחרר מן העבודה, שהיתה בעבר מפרכת, אך לא מפרנסת, כדי להגיע לעבודה מפרנסת, שאינה מפרכת. תנועה, המנסה לעצור בעד התפתחות זו, היא, במלוא משמעות המושג, ריאקציונית: גם לא יהיה בכוחה לחסום את הזרם הכלל-אנושי האדיר. יחד עם זה יש משהו דוחה בעובדה, כי לעבודת כפיים בזיעת אפיים, מטיפים אלה, אשר נטשוה לפני עשרות בשנים; יש גם רושם חזק, כי אין הם מרגישים שום צורך נפשי לשוב אליה. הטפה זו מזכירה את השיר המפורסם על עם עבדים ומזי רעב, המושר בפי עתירי נכסים, בהתלהבות נעורים, הבאה לחפות על כפילות הזיקנה.
הערבים "מן השטחים" עושים את המלאכה הקשה; אם לא נחלק את ארץ ישראל, הם יהיו לנו כשואבי מים וחוטבי עצים. כך מזהירנו המרכסיסט האורתודוכסי, בעל הרגיש במצפונים. יסלח נא לנו: אף זו צביעות. מדוע יהודי, העומד על הפיגום, אינו מוכרז על ידך כחוטב עצים; ואילו ערבי, העוסק בבנייה, נקרא בפיך שואב מים? שניהם עובדים, בונים, מדוע הנך מפלה ביניהם, מן הבחינה הקשה ביותר, המוסרית? כל בוקר הננו רואים יהודים, עובדים בניקוי הרחובות של ערינו. שכרם, לכל הדעות, אינו רב. האם בשם הגבעוני נקרא להם?
תושבי ארץ ישראל הערבים עובדים, משתכרים, מעלים את רמת מחייתן של משפחותיהם. במה סותרת התפתחות זו את הקידמה החברתית, את המצפון האנושי? נהפוך הוא. רע היה, אילו הערבים, היושבים בערי ארצנו, היו מחוסרי עבודה, רעבים ללחם: מדינת היהודים, צריכה לעשות צדק עם כל תושביה. אבל אם הם מועסקים בעבודה מפרנסת, על מה נזדעק המצפון הסוציאליסטי? גם מר בן-אהרן חייב לזכור, כי הטפה, שאין בה כנות, מכה במטיף.
ה.
בבואו להבהיר את דבריו, הוסיף מר בן-אהרן ואמר: "שינויים במצע המערך משום עמדת גח"ל. לא תהיה ברירה אלא להכניס שינויים במצע המערך לבחירות. המצע הקודם שלנו נכתב כאשר גח"ל היתה בממשלה"...
אני מודה באשמה. גח"ל תרם למדיניות ישראל, בין השאר, את ההצעה, כי את מלחמת ששת הימים יש לסיים בחוזה שלום, ובאין חוזה כזה, תקיים ישראל, במלואו, את המצב, כפי שנוצר עם הפסקת האש. הרעיון הזה מצא ביטויו בניסוחים שונים, בממשלה ובכנסת. עשינו בהם תיקונים, עד אשר הגענו, בדצמבר 1969, לנוסח העובדתי, הטוב, בקווי היסוד של תכנית הממשלה. בוודאי, איש לא התעלם מן העובדה, כי ביחס למה שצריך להיות כתוב בחוזי השלום, יש, ויהיו, חילוקי דעות: אבל, לכל הדעות, באין החוזים כתובים וחתומים, לא יהיה שינוי כלשהו במצב הטריטוריאלי הקיים. אפשר לציין בסיפוק, כי כללים אלה נתקבלו לא רק על דעת הממשלה כולה, ורובה המכריע של הכנסת. אלא גם זכו בתמיכתן של מדינות הים. כך הקימונו, לפני חמש שנים ומעלה, חומת מגן מדינית מסביב לעמנו; היא עודנה מגנה עליו.
קם מזכירה הכללי של ההסתדרות ואץ רץ אל ותרנות עוד יותר קיצונית. הוא מניף את קלפיו ומציע, באוזני כל, לבטל את הכללים המוכרים, המיטיבים. אמנם כן, הכללים האלה נתקבלו, כאשר נציגי גח"ל השתתפו בדיוני הממשלה וועדותיה; הזוהי סיבה מספקת, כדי להרוס עמדת מגן ישראלית? היכן התבונה הפשוטה?
כך נוהגים שרינו ומנהיגינו בראשית שנת 1973, אשר הכל, מוסיפים לומר עליה, כי היא תהיה שנת פעילות רבה במזרח התיכון. הם מושיבים את עצמם על גחלים שאינן לוחשות אלא לדמיונם; ולעיני כל, הם משחקים קלפים – על נחלת אבות ובנים.
יש צורך לאומי, חיוני, להפסיק את השעשוע המסוכן הזה. בעוד שמונה חודשים, תינתן לכל אחד ואחת מאתנו הזכות היכולת, להפסיקו לתמיד.
