קיצוניות מאונס

א.

לא אכחד, כי, אף בקחתי את העט לידי, עודני שואל את עצמי: הלצטט או לא לצטט? אילו פעמים הזהרנו את מושלינו, כי, במדיניותם, הם ממש מזמינים הצעות "פשרה" של המעצמות בין תבועיותיהם, בגלויות והנסתרות, של אוייבינו ובין קווי ההפוגה של שנת 1949? טעות היא לחשוב, כי הנתוח, שנעשה לפני חודש ימים, בשם תנועת החרות בכנסת, עליו חזר, כמעט מלה במלה, אך בדיעבד, ראש-הממשלה [ו]שר-הבטחון בתשובתו למר ברוך אזניה [מחוק] סיר אנטוני אידן, היה הראשון מעין זה. האמת היא, כי עוד לפני שנים התרענו על מה שאירע, כימים האלה, בלונדון ובוואשינגטון. כמובן, לא היינו בסוד המעצמות ולשכותיהן הדיפלומטיות. לא ניהלנו שום שיחות חשאיות עם היועצים, אשר ראש-ממשלת בריטניה או מזכיר המדינה האמריקאי, מטה אוזן ללחישותיהם. כמות הידעות, שעמדה לרשותנו, היתה, לפי טבע הדברים, פחותה מזו, שממנה נהנתה הממשלה, הנעזר בשגרירים ובצירים ובשרותי מודיעין. ובכל זאת, לא ידעה הממשלה על מגמת המעצמות אלא לאחר שמר אידן גילה לה את הסוד בדילגהאל ומר אייזנהאואר במדיסון סקוור גארדן.

הפתרון לחידה זו הוא בגילוי, הנחשב כרגיל למרעיש, כי החידה אינה חידה כלל. אנחנו למדנו את תורת הניתוח המדיני מזאב ז'בוטינסקי; יריבינו המושלים לא למדו. אין אני בא, חלילה, לטעון, כי הם לא למדו דבר. יש ביניהם אנשים, ששקדו על דקדוק עברי או יווני, והתמחו בעיסוקים שונים. כל לימוד מרבה השכלה; כל מקצוע ראוי שיכבדוהו. אפס, שום תושב של תל-אביב העיר, הזקוק לניתוח, לא יסכים, כי, במקום פרופ' מרכוס, יבוא אצלו, והאיזמל בידו, שכנו הטוב והמכובד, הקצב.

אלה, שלמדו באוניברסיטה המדינית של זאב ז'בוטינסקי, ידעו, בהסתייעם בתורתו, לקבוע מראש שתי עובדות יסודיות. אם, אמרו, ישראל היא המבקשת שלום ואוייביה ממאנים ותובעים ממנה וויתורים, מוכרח לבוא יום, בו המעצמות, המתבקשות על ידי ישראל להשפיע על אוייביה, תדרושנה ממנה לשלם את מחיר השלום, עליו היא מתחננת. שנית, אם הערבים מציגים בגלוי ובהתמדה תביעות על שטחה של ישראל, ואילו היא טוענת בעקשנות, שאין לה תביעות כלשהן על שטחי ארץ-ישראל הגזולים והכבושים, מוכרח לבוא יום, בו שטח ישראל יוכרז כ"תביעה" והמעצמות תצענה או תתבענה "פשרה" בין התביעות המנוגדות של הערבים ושל הישראלים.

את האזהרה הכפולה הזאת השמענו לא שלשה שבועות לפני נאומו של מר אידן, או שלשה שבועות לאחר נאומו, המוסווה יותר, של מר דאלס מן ה-26 באוגוסט 1955; השמענוה עוד זמן רב לפני נאומו הארצישראלי, או האנטי-ישראלי, של מזכיר המדינה האמריקאי מן הראשון ביוני 1953. מושלינו, אשר כושר הניתוח המדיני ניתן להם במנה קצובה מאוד, לא שעו, לא אבו להתבונן [או: להתכונן]. עתה אין הם יכולים לטעון, כי דברינו הם בבחינת חכמה לאחר מעשה. הדברים נאמרו, בהזדמנויות לאין ספור, באזני אלפים; הם נרשמו על ידי המזכירות החרוצות של הכנסת; הם הופיעו בטורי העתון הזה, לא רק בערבי שבתות אלא גם בימי חול.

אין איפוא תימה, שאני חוזר ושואל, אף בטווח השמיעה של הקורא, אם לצטט או לא לצטט? הפתוי, הריני מודה, אינו קטן. כדי לעמוד בו, נזקקתי אפילו לעזרת זולתי. והזולת – ראש-מפא"י. שני הרגלים לו: לחזור על דברי אחרים, בלי להזכיר את שמם; ולצטט את עצמו. אך הרגליו לא מנהגי. דרכו לא דרכי. אין ציטטין.

ב.

מווטב שנתבונן במאורעות המדיניים האחרונים. לעתים, אין מנוס מאימרות, שנשחקו במרוצת העתים, הקרויות בנליות. אין לי ברירה אלא לומר, כי אחד המאורעות האלה היה מצחיק, כדי התפקעות, אלמלא היה עצוב, עד לטרגיות.

במשך שנות דור תיארו אותנו מושלינו דהיום כ"קיצוניים", כ"בלתי-פשרניים". את זאת ספר לי, בתקופת המחתרת, מי שמכהן היום כצירה של גווטימלה בישראל. ושר-הבטחון לשעבר, בהיותו עדיין רגיל בשחץ, עורר פעם את רוגזם אף של חלק מחבריו, בקראו לעומתי בכנסת, כי עמדתי דומה לזו של ...המופתי. מה הוא אינו מוכן לשום פשרה, אף אני אינני נוטה להתפשר. עד כדי כך הגיע הבטחון העצמי והנכונות לחלל שם ישראל ברבים של אלה, אשר התפארו ב"מתינותם" וב"פשרנותם".

אך מה קורה בימים אלה? שר-הבטחון, המכניס, אף בתשובתו ה"גאה" לאידן, את הר המוריה ואת עיר האבות, מתחת למכנה המשותף "אדמה זרה", שאין אנו "חומדים" (!) אותה (אני סובר, כי לא היה בישראל חלול שם נורא מזה מאז היותו לגוי) – אותו שר-בטחון מוכרז בבירות העולם כ"בלתי-פשרני". ואילו מר שרת – מה עוד אוסיף על שמו? – נחשב, הן בלונדון והן בוואשינגטון, כ"קיצוני", אשר מול תביעתו (על שטח ישראל) ניצבת התביעה הקיצונית הנגדית... של המופתי. הנותר בכם, בני עמי, עוד כוח לצחוק?

יורשה לי לומר, כי אין כלל לתמוה להתפתחות זו, על אף היותה דמיונית, לכאורה. מעולם לא היתה אמת בתואר "קיצוני", שהוענק לנו, לדורשי המולדת העברית, תמיד האמנו, כי ארץ-ישראל השלמה היא המינימום של עם ישראל, כפי שמולדתה של כל אומה היא המינימום שלה.

היינו ונשארנו אנשים מתונים. אין אנו רוצים לחרוג מן המינימום הלאומי, המולדת שלנו. בחריגה התפשטותית כזו עוזקים רק אנשים קיצוניים, כגון מולוטוב במסוקבה, או אידן בלונדון, או – בצורה מיוחדת במינה – דאלס בוואשינגטון. זוהי המתינות הלאומית וזה ניגודה – ואחר אין. אדם, המוותר על חלקי מולדת עמו, אינו מתון; הוא נותן לזרים. יש בשבילו שמות אחרים במילון, והם "קיצוניים" מאד.

מושלינו הפכו מינימום למכסימום, שאין להשיגו. שאסור אפלו לתבעו. עתה הם נענשו על הפיכת מתינות לקיצוניות. אם המינימון הלאומי הוא בעיניהם מכסימום דמיוני, אין פלא, אם בעיני זרים היתה חמשית המינימום ליותר מן המכסימום. ואם אין הם מוכנים לסגת, מוטחים בפניהם אותם תוארים עצמם, בהם הם ניסו לפסול אותנו. כך היו ה"מתונים" לקיצוניים, ושואפי ה"פשרות" לבלתי-פשרניים. וכל זה לא על רקע השאיפה ההיסטורית של עם ישראל, לא למען הסטטוס קוו אנטה חורבן וגלות, אלא מסביב לסטטוס פוסט חלוקה ומלחמה וכיבוש וסיפוח. קיצוניות מאונס. ושמא מכסל וכחש?

אולם אף אם יש את נפשך, או בכוחך, לצחוק, אל נא כעליזותך, הקורא. הענין הוא רציני מאד. מצבה של האומה היה בלאו-הכי חמור: והוא החמיר עוד יותר לאחר שראש-ממשלץ בריטניה קרא את נאומו בסעודת הצהרים של הלורד-מאיור בלונדון וכן לאחר איגרתו של נשיא ארצות-הברית, אשר ד"ר אבא הלל סילבר היה נאלץ להתפלמס עמה, מיד אחר הקראתה, בפני יהודיניו-יורק.

אמנם אין להבהל מדברי שליטים. האמריקאים אינם שולטים בנו והאדמירלאל רדפורד לא ישלח את אניותיו או את אווירוניו, כדי לאלצנו למוסר לנאצר, או לחוסיין, או לשניהם (או לשלישי?) את הנגב הדרומי. באשר לבריטים, המותר להזכיר, כי הם אינם שולטים בנו עוד? אם מאן דהוא יאבה, מתוך הרגל, לקרוא לנאומו של אידן ספר לבן מספר... אפשר לומר, כי גם "ספר" זה יקרע, כפי שנקרעו קודמיו, אף בימים, בהם בריטניה החזיקה בשרונה שריון ורוכביו. אין לשכוח, כמובן, כי הספרים הלבנים עלו, עד קריעתם ומחייתם, במחיר איום של דם יהודי; יש יסוד להניח, כי גם "הספר הלבן" מספר... יעלה בדם, עד שיביא להתקדמות במקום לגרום לנסיגה. אך אם נרצה, גם ממנו לא יישאר זכר, זולת זכרם בל יימחה של קרבנותיו.

כל זה נכון הוא, ואף על פי כן, אין להתעלם מחומרת ההתפתחות במצבה המדיני וביחסיה הבין-לאומיים של מדינת ישראל. מן הדברים המפורשים שנאמרו בלונדון, ומן הרמזים השקופים, שהושמעו בוואשינגטון, מסתבר, כי שתי המעצמות המערביות הכריזו על ישראל כעל מדינה תקפנית, לא בגלל במצע-צבאי, אלא מחמת קיומה. שתי המעצמות דורשות מישראל לסגת לנקודה, הנמצאת, לעת עתה "אי-שם", בין קווי החלוקה משנת 1947 ובין קווי שביתת-הנשק משנת 1949. שתי המעצמות הודיעו, כי נסיגה זו היא גם צודקת וגם הכרחית למען השלום (שישראל בקשתהו). שתיהן איפוא הצהירו, כי מדינת ישראל, כמות שהיא, הנה בבחינת פולשת לשטחים לא לה. כי היא מבצעת מבחינה מוסרית, מדינית תקפנות מתמדת. לא חיל נאצר ולא לגיון הזרים הוכרו כפולשים ותקפנים (ממשלותינו ה"מתונות" מעולם לא דרשו דרישה "קיצונית" כזו), אלא לישראל הוענקו שני התוארים האלה. בקיצור, שתי המעצמות, המחזיקות שגריריהן בתל-אביב, ביטלו את הכרתן די-פקטו במדינת ישראל. לאו מילתא זוטרתא היא.

ג.

בפרק הקודם עמדנו על שני הגורמים, במדיניות האומללה של ממשלותינו, שדחפו את ישראל לתוך מבוי פתוח לחיסול. בשנה האחרונה הן הוסיפו גורם שלישי: בקשת ערובה.

אנחנו מתנגדים ל"ערובות בטחון" לא מן הטעמים, הנגלים והנסתרים, המניעים את שתי המפלגות, אשר מר בן-גוריון קרא להן קומינפורמיות עד היותן, לפי טעמו, קונפורמיות. אחדות העבודה ומפ"ם טוענות לנויטראליות, ברצותן למעשה לקשור את ישראל למחנה, ש"בראשו עומדת ברית-המועצות". גם צורה זו של "נויטראליות" אינה חדשה לגמרי. בימי מלחמת העולם הראשונה, היו השוודים רגילים לומר: חשוב מאד להיות נויטרלי, אך העיקר הוא לדעת לאיזה צד להיות נויטרלי...

אנו שוללים, ביחס לישראל, את עצם המושג נויטרליות. כבר הסברנו לא פעם, כי רק מדינה שאין לה אוייבים, או החושבת לפחות, שאין לה אוייבים, יכולה להכריז על נויטרליותה. מדינת ישראל אוייבים לה, הרוצים להשמידה. מדינה כזו, בידודה הוא תקלה הגובלת באסון, ומדיניות בריתות הוא צורך חיוני לה. ועוד יש לנו, כפי ששבוודאי היו, בעלי-ברית בכוח. התנאי לרכישתם הוא, שנבין, כי בזמננו לאו דווקא זהו בעל-ברית, החותם על חוזה פורמלי או המבטיח אהבה נצחית (כמו למשל, טורקיה ויוון), אלא זהו בעל-הברית, המוכן למען האינטרס שלו, ללכת עם מבקשו כברת-דרך.

מדיניות בריתות כזו דרושה לאומה, אולי לא פחות מכלי נשק; היא אפשרית, עם גורמים שונים, ובכוונים שונים. אבל ברית וערובה אינן היינו הך. להיפך, הן סותרות אחת את רעותה. ערובת בטחון, גם אם מישהו קורא לה, בלשון סגי נהור, חוזה בטחון "הדדי", אינה אלא פרישת חסות חד-צדדית של מעצמה גדולה על מדינה קטנה. ערובת-חסות כזו היא לא רק עלבון צורב; היא גם אשליה נוראה, וסכנה חמורה.

אפילו היתה אמריקה חותמת עמנו על חוזה בטחון משולש, אין איש יכול להעלות על הדעת, כי איזה שהוא נשיא אמריקאי ירצה, או יוכל, או יעיז, לשלוח את חיילי ארצו לשדה-הקטל, כדי להגן עלינו נגד מדינות, שהן אוייבותינו, אך אינן אוייבותיה של אמריקה. באשר לחוזה הכתוב הוא "יכובד", גם אם לא יקויים. לכך ידאג המלאך הגואל, העומד לימינם ל כל חותמי החוזים: הפירוש. מי שאינו מבין זאת, או מי שלא למד זאת, לא יבין דבר, ולא ילמד עוד דבר. אך לו ערובת-החסות היתה ניתנת, היה חלק רב, ואולי הרוב בעם, סומך עליה והיה מתפרק מן הדאגה ומן החרדה ומן הנכונות. ביום פקודה היא לא היתה עומדת לנו, אלא דוחפת אותנו – הימה.

אולם בינתיים עשתה עצם בקשת הערובה שמות במעמדה הבין-לאומי של מדינת ישראל. גויים רבים פירשו את בקשתנו, כפי שגויים מוכרחים לפרש עצומות מעין זו: היהודים מפחדים. פירוש זה, שלא היה מנוס ממנו, בוודאי לא יכול היה להרים את קרננו בעולם, הרגיל לחבב פחדנות יהודית ולבוז לה. אך העיקר הוא, כי זעקותינו הבלתי-פוסקות ל"חוזה בטחון" לא יכלו אלא להחיש את התהליך החסלני בלונדון ובוואשינגטון.

צריך היה להיות ברור, כי, אם בימים, בהם משתוללת ההתחרות הבין-מעצמתית על חסדי הערבים, אנו נבקש מאריקה ערובת-בטחון, תאמר לנו וואשינגטון בערך בזו הלשון: ערובה, בבקשה, אבל לא לקווים, שידידינו הערבים אינם מוכנים, בשום פנים ואופן, להשלים עמם. בבקשנו ערובה אמריקאית, או אנגלו-אמריקאית, הזמנו, במו ידינו, רביזיה אנגלו-אמריקאית של קווי שביתת-הנשק.

היו ידיעות, שלפיהן יודיע ראש הממשלה, בתשובה לשאילתת-ההתחכמות המפא"יית קרתנית, כי ישראל לא תבקש עוד ערובת-בטחון ממעצמה המתנכלת למה שקרוי בקריה "שלמותה הטריטוריאלית של המדינה" אך אפילו הודעה זו לא הוכללה בתשובה ה"גאה". את היעדרה, אחרי הידיעות הקודמות, אין לפרש אלא שהממשלה, לאחר שיקול נוסף, החליטה לא לוותר על התקווה לערובת-בטחון בריטית. בעוד דוברה הראשון של אנגליה מבטיח את ה"ערובה" רק לאחר שישראל תסכים לוותר על הסודיטים, סליחה, על הנגב.

ומה בנוגע לאמריקה: מן הבחינה הזאת, אין הבדל, אלא אולי כמותי, בינה לבין בריטניה. אם נשיא ארצות-הברית, באשרו את הודעתו הקודמת של דוברו השני, מזכיר המדינה, מכריז, כי וואשינגטון תהיה מוכנה לתת ערובות לגבולות ישראל, שיוסכם עליהם עם שכניה הערביים, פירוש הדבר, שאין ממשלת ארצות-הברית מכירה בקווים הקיימים. ואם וואשינגטון טוענת, כי יתכן הסכם גבולין בין ישראל ואוייביה, פירוש הדבר, שהיא דורשת מישראל לסגת. ומממשלה כזו, ה"מתנכלת לשלמותה הטריטוריאלית של ישראל", כדברי רעות הרוח הקרייתיים, בקשנו ערובה גם לאחר נאומו של דאלס, בו ההתנכלות דקרה את העינים, אם יראון.

על בקשה זו, רבת ההשפלה והרת האסון, חתם לא רק שר-החוץ בנאום הפתיחה שלו לדיון המדיני בכנסת; חזר עליה, ובהדגשת יתר, ("בניגוד לדעתו של "מנהיג חרות") שר-הבטחון בנאום הסיכום שלו בדיון של הרכב הממשלה, בעלת האוריינטציה הסינטטית, המערבית-מזרחית. אין פלא, שהם "הרוויחו" את סטירת הלחי המצלצלת במדיסון, למראה עיניהם ולמשמע אזניהם של שתי רבבות יהודים טובים בניו-יורק. כסומא בארובה נהג ראש הממשלה דאז וראש-הממשלה דהיום בבואו לבקש את ה"ערובה". ותוצאת התהייה לא איחרה לבוא. בעקבות בריטניה השיבה אמריקה, באורח הרשמי ביותר, כי הרוצה בגרנטיה, יסכים נא לרביזיה.

ד.

המסקנה הראשונה, המתבקשת מן המאורעות האחרונים, היא, כי מושלינו חייבים לבטל, ללא דחוי, את בקשותיהם לערובות-בטחון. כל חזרה עליהן אינה אלא מחישה את לחץ המעצמות להטלת "מינכן" מזרח-תיכונית, אשר ערובת-חיסול-הבטחון היא לה בת-לוויה. אנו חייבים להודיע לכל אומות העולם, כי אין אנו רוצים כלל שבניהן ישפכו דמם בהתמודדות בינינו ובין אוייבינו. לברית נביט; לערובה לא נפנה.

בענין זה אסור לה לממשלה להתחשב בטעמי פרסטיג'ה כביכול. אל לה לומר: לא נאה לי לוותר על מדיניות-הערובות, בה התחלתי, בה ראיתי ישועה. נאה אף נאה לממשלה להודות במשגה ולסגת ממנו, כל עוד ניתן, על ידי הנסיגה, להציל לא רק את הפרסטיג'ה, אלא את האינטרס החיוני של המדינה.

אולם המסקנה העיקרית נובעת משני הגורמים הראשוניים במדיניות הרשמית האומללה. כל עוד רוח באפם, חייבים מושלינו לשוב למקור, ולהסמיך את מדיניותם לא על מה שכבשנו בכוח הנשק, אלא על זכותנו על מה שנגזל מעמנו בכוח הרשע. העולם חייב ללמוד כי לא מדינת ישראל היא "תביעה" (קיצונית רחמנא ליצלן), אלא שלעם ישראל ישנה תביעה, נצחית ומתונה בהחלט, על מולדתו השלמה, הקטנה. אם בכוון זה נלך, ונדע לכלכל את מעשינו, באיסטרטגיה המדינית והצבאית, נפרוץ מן המבוי למרחב, לקראת שחרור, בטחון ושלום.

להיקרא "קיצוני" או "בלתי-פשרני" למען מתינות אמת, למען המולדת השלמה – כדאי. אבל לוותר על ירושלים העתיקה ועל עזה המבעירה ולהיות, בכל זאת, בלתי-פשרני, קיצוני, פולש ותקפן – היש טעם בכך?