קיסינג'ר באש צולבת; יהדות אמריקה לימין ישראל

א.

ערב צאתי לארצות הברית, בפאריס, נמסר לי ממקור ,הקרוי יודע דבר, כי ד"ר קיסינגר עומד להתפטר בשבועות הקרובים. הידיעה, בזמן הנקוב, לא נתאמתה. בפגישתי עם מזכיר המדינה , לא מצאתי שום סימנים של רצון נטישה. הממונה עליו, הנשיא, הכריז פעמים מספר, כי הוא לא יפטר את ד"ר קיסינג'ר ממשרתו "בשום תנאי". אמנם, על אחד משאר המועמדים מוצא לנחוץ להודיע מראש, כי אם ייבחר, או עם היבחרו, יחליף את מזכיר המדינה, אבל עד נובמבר 1976, או עד ינואר 1977, יש עוד 8-10 חודשים, ואילו תוצאות הבחירות לבית הלבן עודן לוטות בערפל אביבי.

וואדי, אין לדעת, מה מתרחש, בימים מיוחדים אלה, בלבו של ד"ר קיסינגר. הוא עלול, כמו הרולד וילסון ,לקום בבוקר עבות, או שמשי, אחד, ולהודיע, כי שירותו נסתיים. נפש האדם היא העמוקה במחתרות. כפי שראש ממשלת בריטניה הפתיע, אף הדהים, את חברי מפלגתו, את בני עמו ואת באי עולם, כן מסוגל לעשות מזכיר המדינה של ארצות הברית, עם כל ההבדלים ביניהם, בין אופיים ומשרותיהם. אך, כאמור, הנבואות החוזרות על התפטרותו לא נתאמתו, וסימנים חיצוניים של געגועים להארוורד אינם נראים לעין.

אך אי אפשר שלא להתרשם, כי מצבו של ד"ר קיסינג'ר אינו קל. הוא מותקף בקונגרס, בעיתונות הגדולה, בכלי התקשורת, שני האגפים בדעת הקהל האמריקאית מותחים עליו ביקורת קשה. בימי ביקורי נתפרסמה במלואה הצהרתו בשבועה של הנשיא לשעבר, ריצ'ארד ניכסון, על פרשת האזנת הסתר לשיחותיהם הטלפוניות של עתונאים ופקידים בכירים, במיוחד במועצת הבטחון הלאומית, אשר בראשה עמד ד"ר קיסינג'ר. מר ניכסון טען, כי ד"ר קיסינגר מסר את שמותיהם של האנשים החשודים בהדלפות ביטחוניות לאדגר הובר, מנהלה של הבולשת הפדרלית. הנה הקטע המתאים ,מן המסמך המקורי: "אמרתי, כי הרגשתי היא ,שבמקרה זה ( הגילוי של תכנית ההפצצות על כוחות וויטנאם הצפונית התוך קמבודיה) הוא (ד"ר קיסינג'ר) צריך לבוא בדברים, במישורין עם מר הובר ולספק לו על פי הערכתו, את (שמות) האנשים, אשר ייתכן והיתה להם גישה אל המידע הזה. אינני יודע את תוכנן של השיחות הטלפוניות שהיו לד"ר קיסינג'ר עם מר הובר בתקופה ההיא, אולם לאחר מכן למדתי שהוא סיפק למר הובר את שמותיהם של אנשים מסויימים, אשר, לדעתו יכלו להיות המדליפים בכח של המידע הזה" הליברלים באמריקה קראו ונזעמו.

ל"ניצים" יש סיבה אחרת לכעוס על מזכיר המדינה, ולבקרו. הוא אמנם שב והכריז, בנאום מנוסח היטב, כי ארצות הברית תתנגד בתוקף להרפתקנות סובייטית בחלקי עולם שונים, אבל יריביו הזכירו לו, כי שלש ארצות באסיה, וייטנאם הדרומית, קמבודיה ולאוס, הוכנסו תחת שלטון קומוניסטי, על אף הסכם פאריס המפורט ועליהן נוספה במשך שנה אחת בלבד ,אנגולה האפריקנית. על אף אזהרותיה החוזרות ונשנות של וושינגטון. לאזהרה החדשה היה כח שכנוע רב יותר , אלמלא נראתה בעליל התקדמות סובייטית, בהתפשטות הקומוניזם, ביבשות שונות, לרבות אירופה. ד"ר קיסינגר אינו פוסק מלהזהיר את פאריס ואת רומא בפני השתתפותן של המפלגות הקומוניסטיות בממשלותיהן, אך אפילו אין ביטחון, אם אזהרות אלו אינן מביאות את ההיפך מן המבוקש ,מבחינת השפעתו של האירו –קומוניזם.

ב.

בין ביקורת על עניני העבר לבין ההתקפות על המדיניות דהיום, נתפרסם, ברבעון "מדיניות החוץ " מאמרו של מר שיהאן. במאמר הזה משמשים בערבוביה דברי שבח ושלילה על השיטה הדיפלומטית של ד"ר קיסינג'ר : יש הו ביטויים ואיפיונים חריפים על אנשים שניהלו עמו משא ומתן סודי : מופיעות בו מבואות מתוך פרוטוקולים המסומנים כחשאיים ביותר. אם לשפוט על פי הגילוים של "מדיניות החוץ" ,הרי דעתו של מזכיר המדינה על הצוות בישראלי , אשר ניהל עמו משא ומתן, היא שלילית בתכלית. ואת דעתו זו על שלישייתנו הוא מביע, בלי היסוס, באזני הנציגויות בקהיר ובדמשק. ד"ר קיסינג'ר גם מחבב סיפורים המעוררים חיוך וניתנים לפירושים שונים. את סעודת הצהריים עם נציגיהן של מדינות ערב, הוא החל בסיפור הבא :

מתקיימת הפגנת קומוניסטים. המשטרה מפזרת אותה באלות. אחד המפגינים צועק : אני אנטי קומוניסט. השוטר משיב לו : לא אכפת לי, איזה סוג של קומוניסט אתה ומוסיף להלום בו. זה המשל המעורר צחוק כללי, והנמשל המרומז ? אתם, הערבים חושדים במזכיר המדינה בגלל מוצאו, והנה ... שיהאן מעיד, כי מחצית שומעיו של ד"ר קיסינגר כלל לא הבינוהו, ואילו המחצית השניה תפסה את הרמז. הזעקה ברחבי אמריקה , שקמה עם פרסום המאמר הזה, לא היתה קשורה בתוכנו. הבריות אמרו, כי הגילויים בו אינם רבים. אבל ד"ר קיסינגר הותקף בחשד, כי הוא הדליף את הפיסקאות הסודיות. זמן קצר לפני כן התאונן הוא עצמו על הדלפות מן הדין וחשבון של וועדת הקונגרס לענין המודיעין , שבו מוטחות האשמות כבדות על ד"ר קיסינגר. התופעה הזאת של התקופה, אם באמריקה ואם בארץ ישראל – אולי ניתן לומר עליה בשינוי גירסת אבות : על דהידלפת, הדליפיך, וסוף מדליפייך ידולפון.

עובדה היא, כי מתוך הדו"ח של ועדת פייק "הסודי ביותר", פורסמו קטעים קשים הנוגעים ליחסו של ד"ר קיסינג'ר לקונגרס, לרבות האשמה בביזויו. ד"ר קיסינג'ר עצמו השתמש בחוש ההומור המריר שלו, כדי לדחות האשמה זו, שנעשתה לפתע לנחלת הכלל. הוא אמר ,לקול צחוקם הרם של שומעיו. שבע שנים הנני משרת בוושינגטון, ואיך הצלחתי במשך זמן כה רב , להסתיר את יחס הבוז שיש לי לקונגרס? אבל הסאנטור ריביקוף, היושב בראש ועדת סאנט אחרת, אשר לפניה העיד מזכיר המדינה, לא הניח להומור להד-הד זמן רב. משאיחר ד"ר קיסינגר לישיבת הוועדה, פתח היושב ראש בנזיפה כזו : איחרת, אולי אתה באמת מתייחס בבוז לקונגרס? אין לומר ,כי חיבה רבה שוררת בין השניים.

נשוב לוועדה, אשר בראשה עומד חבר הקונגרס פייק. מחמת כעסו של קיסינג'ר על הדלפה ממנה, היא החליטה לערוך חקירה ודרישה כיצד קרה הדבר, ומי הוא האשם בו. החלטה זו הביאה , או נועדה להביא, סיפוק מסויים למזכיר המדינה. אך עם פרסום מאמרו של שיהאן, תקפו עיתונאים רמי מעמד את ד"ר קיסינגר בהדגשה : הייתכן ,כי מי שהתאונן על הדלפות , יהיה , הוא עצמו מדליף של סודות ממלכתיים? הביטויים היו חריפים ביותר : "אסור לסלוח לו את הכפילות הזאת"—היה אחד מהם.

על פי כל הסימנים, פגעו דברי החשדה אלה קשות בד"ר קיסינגר. כדי להסיר מעצמו צל של חשד ,הוא ציווה על חקירה בתוך מחלקת המדינה והורה לרשום נזיפה קשה לשניים מעוזריו, אשר אחד מהם מר אטרטון, עוזרו הראשי לעניני המזרח התיכון .ולא זו בלבד , אלא שמר אתרטון שיגר מכתב אל הממונה עליו, שבו ציין ,כי ד"ר קיסינגר לא ידע כלל על החומר התיעודי שנמסר לידיו של מר שיהאן. אך כל אלו לא עמדו לו למזכיר המדינה. החשד לא הוסר והוא מוצא ביטויים שונים, מלווים בדברי ביקורת על יחסו אל עוזריו.

ג.

גם באמריקה ניכרים סימנים של מבוכה ודאגה. כרוח רפאים מוסיפה להופיע פרשת ווטרגייט מן המשפטים המרובים הקשורים בה. הטראומה של מלחמת וייאטנם עדיין לא חלפה , הסכסוך בין הרשות המחוקקת והמפקחת ,ובין הרשות המבצעת ,נעשה לחם חוקו של כל קורא עתון או צופה טלוויזיה בארץ האדירה.והקומוניזם – עובדה היא – מתקדם ומפחיד.

בימים עברו היתה המלה הצרפתית דיטאנט שפירושה, לגבי היחסים הבינלאומיים,הרפיה ,מקובלת בכל חוגי האינטליגנציה האמריקאית. לא עוד. רבים טוענים, כי המושג הוא ריק מתוכן : אחרים אומרים ,כי הוא סייע לרוסים בהרחבת השפעתם ושליטתם.הנשיא פורד , הנלחם, בבחירות המוקדמות של שובו, בהסכמת הבוחרים, לכס הנשיאות, החליט לפתע לנטוש לחלוטין את המלה דיטאנט. אין להניח, כי הוא עשה כן על פי הצעתו של מזכיר המדינה, או אפילו בהסכמתו . לא היה איש בימינו שכה דבק הן במדיניות והן בשם של דיטאנט. אבל האכזבה מהם כמעט כללית. "הדיטאנט הרוס", כך שמעתי מפי אנשים רבי השפעה בארצות הברית. אין פלא ,אם אפילו ד"ר קיסינגר טוען, כי מוסקווה היא המנהלת את המערכה נגד הנוצרים בלבנון... ומה ילד יום בדרומה של אפריקה ,אחרי אנגולה, או בתאילנד ובדרומה של אסיה ? התהייה והדאגה הם מנת חלקם של אמריקאנים רבים.

בתנאים מיוחדים אלה, ניצבת קהילת היהודים האדירה באמריקה לימין ישראל. יכולני להעיד, כי מעולם לא היתה יהדות ארצות הברית כה מוכנה לעזור לנו, כמו בימים אלה. נעלם כמעט כליל הטיעון האווילי הפחדני של "נאמנות כפולה". היהודים באמריקה גאים על סיועם, בשטחים שונים ,למדינת היהודים. התופעה ה"אתנית" הזאת אינה מיוחדת להם. אמנם, לא לכולם ברורה משמעות המלה הזאת. לימים נשאלה גברת אחת בברוקלין, האם היא מצביעה ההחירות על פי שיקולים "אתניים". תשובתה : אתניק שמתניק, אם המועמד הוא יהודי, אני מצביע בעדו.

מאז התפשט המושג והעמיק בתודעתם של כל המיעוטים בארצות הברית. מבחינה זו חלה, בעשור האחרון תמורה אדירה בארץ האפשריות הבלתי מוגבלות. כור ההיתוך המפורסם, שבתוכו התבוללו, מרצונם יוצאי הארצות ובני הלאומים השונים, הוא עצמו נמס. מוצא אתני היה למקור גאווה ולחובת טיפוח. כך האירים, האיטלקים, הכושים, הפורטוריקנים ,הפולנים, המכסיקנים – והיהודים. לא זו בלבד שהעמידה על הייחוד אינה נחשבת לשאיפת פירוד אלא ,להיפך, היא ,מקובלת כאזרחות טובה. כל אחד יקיים את מורשתו, ויחד נשמיע את הסימפוניה האמריקנית – זהו היום כיוון ההתפתחות הרוחנית והתרבותית באמריקה. לא מקרה הוא, כי האמריקנים ,שמוצאם ביוון, מתגאים בהשפעתם על הקונגרס בהחליטו , בניגוד לרצון הממשל, למנוע נשק מטורקיה ,בגלל פעולתה בקפריסין. האירים תומכים בגלוי בבני עמם מעבר לאוקיינוס. ואילו סנאטור צעיר מפלורידה קם ואומר בשעת קבלת פנים : יהודי אנוכי, אוייבי ישראל רוצים להשמיד את בני עמי, לא ניתן להם. בעבר לא הושמעה אקדמה כזו לנאום סנאטורי על גבעת הקפיטול.

ד.

אסור להתעלם מן השלילה. גם היא ישנה. פגשתי ,מלבד אמיצי הלב, גם יהודים נפחדים.מה יהיה שאלו. ישראל מבודדת. האינטראס האמריקני הוא להתקרב למצרים, איך אתם יכולים להביע התנגדות לכך ? ומדוע יצא לכם שם של עיקשים ? ועוד קושיות כאלו, המעידות על פיק ברכיים. אך אין ספק, כי אין זה אלא מיעוט שולי , אשר לא למד עדיין, כי אין היהודי נושע אלא באומץ לב, ואילו הפחדנות מורידתו שאולה. הרוב המכריע של יהודי ארצות הברית מוכן לעזור לנו בכל מערכה על זכויותינו.

גוברת בתוכם התמיכה בקיום שכותנו לארץ ישראל. מאחר שביקורי בארצות הברית הם, באופן יחסי, תכופים, יכול אני להעיד מתוך השוואת התקופות , על הגברת התמיכה הזאת, בקהילות רבות.קיבלתי גם אישור לכך מפיו של יריב מדיני מובהק. הוא אמר לי , כי גם הוא נוכח לדעת בעת ביקוריו שלו. שרוב היהודים תומכים בעמדתנו לגבי ארץ ישראל. יש משקל לעדותו של מי ששולל את העמדה מעיקרה.

היהודים, כמובן, אינם מסתירים את דאגתם. הם רואים את הלחצים מחוץ, את הצלחת התעמולה העויינת, והם קוראים את הידיעות מן הארץ .. קשה לתאר את התוגה היורדת עליהם נוכח הרשימות בעיתונים הגדולים, הנפוצים, על מה שמתרחש, במיוחד ,בחוגי השלטון. הם רוצים להתגרות בישראל : והנה מספקים להם, מדי שבוע בשבוע, לעתים מדי יום ביומו, ידיעות המורידות את תפארתה, המעוררות חיוורון של השפלה, או סומק של בושה. ולהווי ידוע, כי כל עובדה שלילית, מרחוק , נראית עוד יותר שלילית. זה נסיונו גם של מבקר ארעי : קל וחומר ,מי שהתמצאותו בפרטים אינה יכולה להיות, לפי טבע המרחק בקבוע, אלא מוגבלת.

ישנה באמריקה תופעה מדאיגה אחרת. נקרא לה : היעלמות. אין זו התבוללות. כפי שהסברתי בפרק הקודם, האתניות היא היום האופנה הקובעת בין כל אזרחי ארצות הברית, לרבות היהודים. ההתבוללות היתה, באירופה ,במאה ה19 ,או בין שתי המלחמות העולמיות, בבחינת אידיאולוגיה, שאיפה, אף תעמולה. המתבוללים הוציאו עיתונים וגם פירסמו ספרים , כדי להוכיח שיהודי צריך להסתגל לחלוטין לנהגים של הסובבים אותו. באמריקה אין , או אין עוד, התבוללות והטפה כזו. גם ה"אבל" הנודע עבר מן העולם. פעם היו אומרים : אני יהודי, אבל אמריקני . או להיפך : אני אמריקני ,אבל יהודי. לא עוד. אני יהודי , אומר הסנאטור האמריקני סטון באזני חבריו ואורחיו מישראל. אין "אבל".

אין תיאוריה של התבוללות, אך יש פרקטיקה של העלמות. טרגדיה נוראה היא. בדורנו הושמד שליש מן העם היהודי , והנה מוסיפים ליפול ממנו, בלי כפיה , בלי אלימות , אלפים, אולי רבבות ,מדי שנה בשנה. הם בפשטות ,נעלמים , אם על ידי נישואי תערובת ואם "סתם ככה". זוהי הקזת דם בלתי נראית לעין, אך קבועה, מעוררת דאגה עמוקה בלב לגבי העתיד.

חוגים שונים מנסים לפעול נגדה. יש יהודים, העונדים בהפגנתיות רבה ,מגן דוד על צווארם. נוהג הענידה הוא, כידוע, מעיקרו שאול, אבל כך אומרים נושאי הסמל עתיק היומין, גם למי שאינו רוצה לדעת : יהודי אנוכי, באחת הקהילות, לאו דווקא הגדולות, התבוננתי, בלא משים, בסמל אחר, על דש בגדו של אחד מבני עמנו. קראתי את האותיות המקוריות : "רעדט צו מיר אידיש" (דבר אלי אידיש). רציתי לומר לו : שלום עליכם. אבל נזכרתי, כי עברית היא.

לא יעזור . איש לא יוכל עוד להחזיר את האידיש להיות שפת הדיבור, או שפת החיים, של המוני בית ישראל. בכל חייבים לראות עובדה זו בעיניים פקוחות. האידיש באמריקה, או בכל ארץ גולה אחרת , אין עוד בכוחה לעמוד מול היעלמות של יהודים. התקופה ההיא חלפה לבלי שוב. ההתרפקות עליה עליה לא תחיה אותה.

העברית , גם באמריקה ובכל תפוצות הגולה, יכולה להציל , מסוגלת להחדיר את הכרת הייחוד הגאה ולהקים את הגשר אלי ארץ ישראל. כל אדם אינטליגנטי הוא ,בימינו לפחות ,דו לשוני. וכלום בארץ ,אחר שפתה , אין האנגלית למעשה בבחינת השפה השנייה, כמו ברוב ארצות תבל ? כך צריך להיות גם בתפוצות, עדי ישוב עמנו לארץ אבות. האנגלית האמריקה היא, לפי טבע ההתפתחות, השפה הראשונה גם בקרב יהודים, שפתם השנייה גם בדיבור, צריכה להיות העברית. משום כך הצעתי לפני הדור הצעיר ,בית"רים, "בני יהודה" ואחרים, כי ילמדו וידברו עברית ויעדנו תו, לא "דבר אלי עברית" – זוהי הטפה לזולת – אלא : " אני מדבר עברית" , וישמשו מופת חיובי לחבריהם.

מי יתן וההסתדרות הציונית ושליחיה ימלאו תפקידם בשטח זה , כי בנפש עמנו הוא.