קידוש זכרם של ניספי השואה
קידוש זכרם ניספי השואה
שמות. אלף אלפים וחמש מאות אלף שמות, נשמות עולמות – רבע מן העם האדיר, מששת מיליוני השמות, הנשמות שיצאו העולמות שנחרבו. ריבון כל העולמים, יוצר האדם, נתת לנו, כמותר שפה לבטא בה מחשבות אנוש ורגשות ותיו. אך באולם הזה, שכמוהו לא קם עלי אדמות, מהי השפה בה נביע את אשר במוחנו ועם לבנו? אי המלים, בהן נתאר את שבר בה עמנו כמותו לא אירע מאז היותו לעם, אף על פי שתולדותיו רוויות דם, דיכוי, שעבוד הגלייה רדיפה וטבח?
אפילו דברי הנביא שחזה חורבן וראהו – ואדירים מהם עדיין לא נאמרו לנהי ולמספד – לא יכללו את כל הדם ואת כל הדמע שנשפך וזלג בימינו. הוא אמר: גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה היא יששבה בגויים לא מצאה מנוח כל רודפיה השיגוה בין המצרים. דרכי ציון הבלות מבלי באי מועד.. ויצא מן בת ציון כל הדרה... כל עמי נאמנים מבקשים לחם. לוא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאב כמכאובי. ירמיהו הרים כפיו כלפי שמיא וזעק: הרגת לא חמלת. הוא לא לן: השמדת לא רחמת. בני ציון ובנותיה נהרגו הוגלו הורעבו – לא הובלו כולם אלי טבח.
גם דברי הפיטן בימי הביניים בשרור האפלה עם כל הצער העמוק מני ים, הבוקע מהם, אין בהם, כדי לתת ביטוי לאסוננו בימי הציוויליזציה הממוכנת. כתועים ואין לבקש, כרעבים ואין להאכיל, כצמאים ואין להשקות, כעייפים ואין להשיב ככפופים ואין לזקוף, כהומים ואין להם מנוחה כאנוסים ואין מנוס.
כזאת היתה מנת חלקם של בני ישראל בימים ובלילות ההם. אך היהודים לא הועמדו, לאלפי אלפיהם, שורות שורות המולכות אלי חנק. ובאין קיימת לשון עילאית, שתתאים למקום הנורא הזה, נשתדל לברור למענו מלים פשוטות דווקא, בידענו, כי כל מה שנאמר, או מה שאנו מסוגלים לומר, על נושאי השמות – יישכח, ואילו מה שנעשה בהם ייזכר עד דור אחרון.
**
נשמור בלבותינו אהבת עולמים לאבותינו המוטבעים, לאמנהותינו הטבוחות, לאחינו השחוטים, לאחיותינו החנוקות, לידלינו ותינוקותינו המורעלים. אנחנו בארצנו, במולדתנו, אשר שבה ועשתה את עמה בעלה לעם לוחם – עם שונא מלחמות ושפיכות דמים, אך עם לוחם, כפי שהיה מימי קדם, כל עוד חי על אדמתו – אנחנו היודעים מרד מהו והי התקוממותם של מעטים נגד הרבים, אנחנו אשר ממסדה למדנו כיצד לא להגיע אליה וממודיעין איך לעשותה אנחנו לא נשאל אותם, בשום אופן, למה לא נלחמתם מן היום הראשון לכליאתכם בגיטאות הנידונים, למה לא מרדתם לפני הקמת טרבלינקה, או מיד אחריה. עדיין לא נולד האדם – זאת דעתנו – אשר, אם לא היה שם, בגיהינום, שדמיונו של דנטה לא תיארו, הזכות לו להציג שאלה זו. לא נציג אותה. נאהב אותם, את היהודים הקדושים שהומתו משום רק משום שיהודים המה. השנאה שרצחה אותם, שנאת עולם היא. אהבתנו אהבת עולם תהיה. אך זאת נאמר, למען ילמד את הלקח לא רק הדור הזה, אלא כל דור שיבוא במקומו: מסירת נפשות מישראל, אפילו למען נסיון של הצלת נפשות – אסורה, ומחלט הוא האיסור, ללא תנאי, או בכל התנאים כפי שלמדונו רבותינו: אמרו להם תנו אחד מכם נהרוג אותו – אפילו כולם נהרגין, אין מוסרים נפש אחת מישראל.
יחד עם האהבה, שהיא נצח, יבקע מן הקירות האלה, מן הפנקסים האלה, מן השמות-הנשמות הללו "אני מאשים". מקורו האמת; תכליתו שמירתה; מהותו – לקח.
ה"אני מאשים" יופנה, לפני הכל כלפי העם הגרמני. העם הזה, בשנות השלושים והארבעים, לא רק חי תחת משטר של רודנות דמים; מבלי להתקומם נגדו, הוא בחר בו, רובו ככולו – מלבד מעטים – תמך בו, כמעט עד סופו המר עמים חטאו ופשעו, בעיקר בימי מלחמה; אך עובדה היסטורית היא, כי על שום עם אחר אינו רובץ הפשע של תאי החנק ההם, של המשרפות המתוכננות ההן, של הרכבות האצות ההן.
**
ששת מיליונים היהודים שהושמדו – רובם ככולם על אדמת פולין הושמדו. היום מנסים מנהיגיה של פולין הקומוניסטית לטעון כי העם הפולני עזר לליהודים הנרדפים, שחיו עמו ובתוכו כשמונה מאות שנה, להימלט מידי המשמיד הגרמני. ואנחנו את האמת נאמר להם, כיהודים, כיתומים מהורינו, כשכולים מתינוקותינו: שוא היא טענתכם זו, כולה סלף. אמנם כן, היו פולנים מעטים – אוי מה מעטים – שעזרו והצילו. ונזכרם לטובה. ונכיר להם תודה. תמיד, אך רובו המכריע של העם הפולני ידע ועמד מנגד, לא הציל ולא ניסה להציל. נהפוך הוא. לו העם הפולני היה נוהג, לפחות בחלקו הרב, כפי שנהגו דנים או צרפתים או הולנדים או בלגים, מאות אלפי יהודים, אם אל מיליונים, היו נצלים ברים, בכפרים הנידחים, ביערות העד ובכרכים הגדולים. לפיכך חייבים קומוניסטים פולניים, שאינם קתוליים וקתוליים שאינם קומוניסטים, בשם עמם, בכריעה נפשית, בבקשת סליחה, מחילה וכפרה משארית הפליטה של עמנו המושמד באשרהוא שם. אנטישמיות רשמית, על אדמת פולין רוויית הדם היהודי, מן הדין שתעורר התקוממות מוסרית בלבו של כל בן-חורין. של כל בעל רצון טוב.
אולם ה"אני מאשים" שלנו יבקע ויגיע גם למרחקים, במזרח ובמערב גם יחד. עמים רבים, גדולים, חזקים, מזויינים, לוחמים ומנצחים. יכלו להציל ולא הצילו.
שני מסמכים, מני רבים, רבים מני ספור, אביא היום, כדי להוכיח עובדה זו.
**
נציג של ארצות-הברית, אשר שלוש פעמים מנעה מאירופה ומן העולם כולו את השתלטותה של רודנות רומסת, קיבל בינואר 1943 הודעה מוסמכת לפיה כל יום משמידים הגרמנים ששת אלפים יהודים בפולין. הוא העביר את הידיעה במברק 482 ביום ה-21 בינואר לוואשינגטון. ומבירה עולמית זו הגיעתהו תשובה כעבור שלושה שבועות לאמור: "מציעים, כי בעתיד דינים וחשובונת המוגשים לך להעברה לאנשים פרטיים לא יתבלו על ידך אלא אם כן תנאים בלתי רבילים יעשו פעולה זו לרצוייה". השמדתם היום-יומית של ששת אלפים עולמות לא נראו ל"תנאים בלתי רגילים" המצדיקים העברת מברק על-ידי ממשלתה של מעצמה כבירה.
בימים ההם נתכנסה באי ברמודה ועידה בדיעבד קרא לה אחד המשתתפים בה: הסוואה לאי עשייה. ובעוד הסוואה זו מבוצעת וועידת ברמודה מקיימת בניחותא את דיוניה המשתקים כל הצלה – ציוד חדש נשלח לאושוויץ אשר בפולין, הלא הן ארבעים ושש משרפות שאיפשרו למרצחים הגרמנים לעשות לאפר חמש מאות גופות כל שעה ושעה. כך חיו אחינו בין המצרים. וכך הם מתו – בבדידות איומה. עפר נרמס בחייהם; אפר מפוזר במותם, מעטים מהם גם מרדו בכוח הדורסני, בשארית כוחם הנפשי, אשר לא ידוע מניין הוא בא להם בתנאים ההם. נזכור את גבורתם, לא רק את הלוחמים הבודדים, מכל המחנות, היא מקדשת אלא את בית ישראל כולו.
מהותן של גבורה וקדושה אלו – מהי? לעולם אל תהא עוד השמדת יהודים. אם אוייב יקום עליהם – יקומו הם עליו, אם יצא ללחום בהם – ישיבו לו מלחמה שערה. יקיימו כוחם, כי בו תוחלתם, כי בלעדיו לא תהיה להם חרות ואף קיום לא יהי להם. ישמרו על מולדתם על נחלת אבותיהם, כי היא מקור התחדשותם וערובת קיומם. מסירות נפש – הן, תמיד: מסירת נפשות – לא, לעולם לא. ויוארו חיינו באהבת ישראל ובאחדות בניו מול כל צר וזד ויהיה עמנו אלקי אבותינו בכל מערכה על נצח המובטח, והמקויים על אף כל היסורים, של עם סגותו.
**
כך נקיים, לדורי דורות, את צוואתם החרישית במותם הנורא, של יקירי נפשותינו, של קדושינו, אשר זכרם הוא נצח.
(דברים בטקס קידוש אולם השמות, בהר הזכרון בירושלים בכ"ד בניסן תשכ"ה)