קווים למדיניות הפנים העברית

שלשה הם החטאים הראשוניים שלמנהלי המדיניות הרשמית: החטא האחד צפון בהסכמה לתכנית הבתור. זו לא היתה הסכמה מוייגת; זו לא הסכמה מתוך הכרח צבאי; זו היתה הסכמה מלאה. למעלה מזה: זו היתה חתירה במוא הכח לקראת הקמת מדינה בחלק קטן מן המולדת. הגורמים הבין לאומיים ידעו את זאת. וכך נקבע קנה-המידה למדיניות ה"פרו יהודית" של המעצמות הגדולות או המדינות הקטנו. מי בעד "חלוקה" – ידיד הוא לעם ישראל. כאשר נפגשנו בימי המחתרת עם ראלף באנץ', הוא הציג את עצמו כידיד לעמנו הנרדף. באנץ' היה שלם בנפשו; הנציגות היהודית הרשמית דרשה לחלק את ארץ-ישראל. והוא, בנץ', היה, מתוך חשובים אמריקניים שונים, בעד הדרישה הזאת. הוא גם עשה רבות כדי שתתקבל. התכנית שהוצעה ע"י וועדת או"ם, היא במדה רבה, מעשה ידיו, כשם שהתכנית, אשר עליה הוחתם ברנדוט, היא במדה מכרעת, מעשה ידיו. אבל מה בין תכנית או"ם לבין תכנית הקרויה "תכנית ברנדוט"? כמובן, ישנם בין שתיהן הבדלים טריטוריאליים שונים, אך מבחינה עקרונית, זו ואף זו מבוססות על חלוקה ועל רעיון של מדינה עברית קטנה מאד. ביחס לירושלים לא נתשנה דבר. החלפת הנגב בגליל לא היתה כלל זרה לרוחם של שליטי הקריה, דבר זה ידוע לנו ממקור ראשון. ובאשר לעבדאללה, הרי בן גוריון בעצמו דיבר בשעתו ש"השליט הנבון הדורש טוב לעמו ולארצו "יקח" את "החלק הערבי" המזרחי של ארץ-ישראל המערבי." זאת ועוד: לו וועדת האו"ם היתה מציעה לחלק את ארץ-ישראל לפי הקווים של פיל-ברנדוט ולו וועדת האו"ם ב-29 לנובמבר היתה מקבלת תכנית זו, היש ספק בכך שהסוכנות היתה סומכת ידה גם על "פסק דין" זה של "בית הדין העליון" לאנושות? אנו רואים, איפא, כי ההסכמה, מתוך צהלה לתכנית הביתור היא מקור כל צרותינו ואם לכל הסרכנות, שנוצרו יד עם לידתה של מדינת ישראל המקוצצת, קיצוץ שהחל מפי הזמנה עברית עלול להמשך לפי יוזמה גויית.אפילו גרנדוס, שאף הוא תמך בכל חום לבו הדרומי בתכנית החלוקה מפני שאמרו לו כי זוהי תכנית הפשרה יהודית – אפילו גרנדוס מתקשה להבין משום מה אין קבל את תכנית ברנדוט כבסיס לדיון והסדר?

החטא השני, שחטאו כלפי עמנו "המדינאים" הרשמיים היה ברך, שלא הכינו במועד הנכון ובמדה מספקת כה צבאי עברי. כלל קדוש הוא במדיניות הבין-לאומית. מדיניות חוץ הראויה לשמה היא בלתי אפשרית, אם מאחוריה אין עומד כח. וכח אינו מושג מחלט: הוא מושג יחסי התלוי בגורמי הזמן ובתנאי המקום. מדת הכח הדרושה לארצות הברית או לברית המועצות למען השגת מטרותיהן במדיניות החוץ, היא אחרת ממדת הכח הדרושה למשל, לאפריקה הדרומית, הן זו של סמנטס והן זו של מלאן, בכדי לא לותר על ספוחה של אפריקה הדרומית-מערבית. השאלה היא תמיד שאלת המדה. אם מספקת היא, תהא מדיניות החוץ של אומה גדולה או קטנה, בריאה וראויה לשמה. אם בלתי מספקת היא, לא יעוליו שום תזכירים ושום השתדלויות – יומטו האסונות.

הארגון הצבאי הלאומי העמיד מאחורי מדיניות החוץ שהוא נהל במשך שנות המלחמה מן המחתרת, את גורם הכח. כחו זה לא הספיק כדי להוציא במערכה גלויה את הגורם הביטי מארץ-ישראל; הוא גם לא הספיק בכדי להוציא את הגורם הריטי והערבי כאחת מכלל המשחק. אבל כחו של הארגון הצבאי הלאומי הספיק, בכדי להוציא מארץ-ישראל המערבית, במערכת מחתרת הממושכת, את הגורם הצבאי הבריטי. כך הושגה המטרה הראשונית והעקרית של מדיניות החוץ העברית בדורנו: שלטון הדכוי הבריטי חוסל וצבא הכבוש הבריטי הלך. עם השגת מטרה זו נוצרה שעת הכשר ההסטורית המיוחדת במינה, לקחת, בהסתערות כבוש ושחרור, את הארץ ולרשתה. אבל שעת הכשר החמצה, מפני שהמנהיגות הרשמית לא הכינה בזמן המתאים את הכח העברי, במדה מספקת. במובן "יחסי".היא יכלה  לעשות זאת; אבל היא לא עשתה זאת. ומאחר שלא היה לה הכח הממשי, היא האמינה בפאטא מורגנה של "צבא בין לאומי" וב"קדושת" ההחלטה של ארגון האומות המאוחדות ובבצוע ההחלטה ע"י ועדת הבצוע. אמנם במלחמה שתנהלה בימי מאי המזהירים ושהייתה במלוא מובן המלה, מלחמה לחיים ולמות, ולעתיד האומה כולה, הצלנו הודות לבורת הנוער העברי, את החיים. אך את העתיד לא הצלנו. צבאות הפלישה הסוגרים לעינו מכל עבר ו"תכנית ברנדוט" מוכיחים לא רק את אשר החמצנו בעבר, אלא גם את הצפוי לנו בעתיד.

את החטא השלישי של ההנהגה הרשמת אפשר לכנות בשם אחר כולל: עוורון פוליטי. מנהליה של מדיניות החוץ השמית האלה, לא ראו, לא את המציאות הבין לאומית הממשית, לא את מצבנו האסטרטגי, לא את מצב אויבינו – לא ראו את הנולד. אמנו לעיל כי מאחר שרחביה לא הכינה כח מספיק ו"70 אלף חיילי הגנה" הצטמקו במציאות ל-2,500 חברי פלמ"ח ו-6,000 "חיילי" חי"ש, האמינה רחביה זו בצבא בין לאומי ובכחו של האו"ם ובהחלטותיו. אפשר לומר, באותה מדה של צדק, גם את ההפך. אפשר לומר, כי מאחר שאנשים עוורים אלה האמינו באו"ם ובצבאו, ובהחלטותיו, הם לא הכינו בזמן את הכח העברי הצבאי.

מעוורון זה נובעת גם "האורינטציה על האו"ם, שנחשבה לאורינטציה על "עבדאללה", שהיא היא למעשה האורינטציה האמתית של שליטי הקריה. מר שרתון שוב אמר בפריס, כי ספוחו של ה"חלק הערבי" המזרחי של ארץ-ישראל המערבית, לממשלת עבדאללה הוא "דבר המתקבל על הדעת". במלים אחרות, בעיני שר החוץ שלנו "מתקבל על הדעת" שהגורם הבריטי אשר אנחנו הוצאנוהו בעל שנים ובדם גבורים, יחזור לעבר הירדן מערבה ויקיף את מדינתנו הקטנטונת (גם עם הנגב קטנה מאד היא מדינת ישראל) בטבעת פלדה של בסיסיו. המצב שיווצר אז מבחינה מדינית-צבאית יהיה פשוט מאד: בריטניה, שצבאותיה ישבו בהתאם ל"חוזה" קיקברייד-עבדאללה ממש על גבנו, תהיה מסוגלת ברגע שהיא תבחר לעצמה, להגיש לנו אולטימטום. וחזקה על אנשי ה-29 ביוני המגישים "אולטימטומים" לאחיהם, שהם ייכנסו מתוך "תבונה פוליטית" לאולטימטום של הגוי החזק.

נתוח שלשת החטאים – אבות החטא – של מנהלי מדיניות החוץ הרשמית, מביאנו לידי מסקנות ברורות ביחס לדרך הנכונה שבה צריכה ללכת מדיניות חוץ העברית.

ראשית, יש לבטל לחלוטין וללא שיור את ההסכמה לבתור המולדת. היסוד החוקי ולא רק המעשי – לאקט פוליטי זה קיים. ארגון האומות המאוחדות לא עשה דבר בכדי לבצע את החלטת ה-29 בנובמבר. חברים חשובים של אותו ארגון טוענים עכשיו, שמוסדותיו עשו את הכל בכדי לקבור את ההחלטה. "מתווך" מטעם האו"ם – שליח רשמי של לייק-סאכסס הציע לבטל את ההחלטה הקודמת. אם ארגון האומות אינו רואה עצמו קשור בהחלטתו, משום מה נראה אננחו את עצמנו קשורים לה? זאת ועדו: תכנית החלוקה נחשבה לפשרה. ה"צד השני" דחה אותה ומוסיף לדחות אותה ואפילו הקים "ממשלה לכל פלשתינה" לפיכך הזכות החוקית בידינו. למעלה מזה: החובה היא – להכריז על ממשלת ישראל כעל ממשלת ארץ-ישראל.

שנית, מאחרי מדיניות עקרונית זו יש להעמיד כח. צבאות ערב פלשו לארצנו בנגוד לחוק הבין-לאומי וגם בנגוד להחלטות האו"ם למיניהן, הזכות בידינו להתבונן בצורה אקטיבית נגד הפלישה. לפולשים יש להציב דרישה אולטימטיבית: לעזוב תוך זמן מסוים וקצר את ארץ מולדתנו. עם דחיית הדרישה הזאת המבוססת על החוק הבין לאומי תכריז מדינת ישראל הריבונית באורח רשמי, כי היא נמצאת במצב של מלחמה עם ארצות התוקפנות הבריטית-הערבית והצבא העברי, יעבור בהתאם לחוק הבין לאומי, לאופנסיבה כוללת ולא יפסיקנה עד שיטהר את הארץ מאחרון הפולשים. הצבא העברי, חדור רוח הקרב הגבורה וההגרבה, והעומד מול צבאותיהן השכירים של ארצות ערב הנחשלות מסוגל לגרש את פולשים כפי שהוכיחו הקודמות. וכאשר יגרש בהסתערות שחרור, את כחות הפלישה, ממילא תחול מרות השלטון העברי על השטחים שישוחררו, כלומר, על המולדת כולה.

שלישית, שוום "אורינטציה על האו"ם", שום קבלה אוטומטית של החלטות מוסדותיו וצוויהם. נראה את האו"ם כמות שהוא: לא כבית דין עולמי, כי אם כזירה להתגוששות אינטרסים בין המעצמות הגדולות והקטנות. נראה את החלטות האו"ם כמות שהן: לא "כפסקי דין" כי אם כתוצאה של משחק הכחות הבין לאומיים. רק במידה שהחלטות האו"ם לא תפגענה באינטרסים החיוניים של עמנו – נקבלן. נגאל מן הפחד הבלתי רציונלי בפני החלטות האו"ם ורצון המעצמות העומדות מאחרויהן. המציאות הוכיחה כי כשם ששלטון פנימי במדינה אינו יכול לעשות כל מה שהוא רוצה לעשות, כן אין מדינות זרות ולו אפילו גדולות ואידרות, יכולות לעשות כלפי מדינה קטנה כל מה שהן היו רוצות לעשות לה, אם האומה הזאת יודעת ללא רתיעה להגן על האינטרסים האמתיים שלה

רביעית: שום "הסכם" עם עבדאללה, שמשמעותו, החזרת השלטון הבריטי העקיף לארץ-ישראל המערבית. "ממלכת" עבדאללה משתרעת היום על 4/5 של נחלתנו ההסטורית. תפקיד המדיניות העברית הוא להעביר מן העולם את ה"ממלכה" הזאת, העומדת על הגזל, האינ[מחוק במקור, ט.ק.] העבדות והשוד. המלחמה נגד עבדאללה היא גם מלחמה נגד בריטניה הנאצית, מלחמה החייבת להוסיף להתנהל, בצורות שונות, מאחר שבריטניה מוסיפה להלחם בדרכים שונות, בעמנו, ומתנכלת לעצם קיומו.

חמישית: שום משא ומתן עם מדינות ערב האחרות. משא ומתן אתן להשגת שלום בר קיימא יתכן אך ורק לאחר הוצאת צבאותיהן מארץ מולדתנו.

חמשית [ששית? ט.ק.] ה"אורינטציה:" היחידה שלנו תהא האורינטציה על שחרור המולדת. אם זוהי נקודת המוצא לא יקשה עלינו למצוא בעלי ברית אמתיים וממשיים שיסיעו לנו, מבחינת האינטרס שלנו, בהשגת מטרותינו אנו. אין זו שאלת הגושים. בשאלת המזרח התכון ובארצות אין אחדות דעות בקרב הגושים. אין ספק שברית המועצות מעוניינת בהחלשת העבד הבריטי עבדאללה, או בהחרבתו המחלטת. במשימה זו נוכל להשיג את עזרתה. ואנו מצווים ללא חשש לבקש את עזרתה. מאידך גיסא, ידוע כי צרפת, אף על פי שהיא הולכת יד ביד עם אנגליה במדיניות האירופאית (הברית הצבאית של אירופה המערבית) הרי מדיניותה במזרח התכון ומסדותיה מנוגדות באזור זה. באותה מידה שהמדיניות האמריקאית הרשמית תומכת ב"סדר בריטי" תהיה אף היא נוגדת לאינטרס הצרפתי.

ששית, לא נראה כל ניגוד בין מלחמתנו, שאינה יודעת פשרה, נגד הפולשים הבריטים – הרבים ולמען החזרת שלמות המולדת, לבין מדיניות השלום הבין לאומי שהיא מדיניותנו. נהפוך הוא. גרוש הפולשים בסערת המלחמה שאינה אלא התגוננות חוקית נגד תקפנות, יהווה תרומה רצינית לבסוס השלום בין העמים, שאינו סובל בתקופתנו, כל חלוקה. אם ישראל אינו נלחם בכדי לגזור משהו ממישהו, אלא בכדי להחזיר לעצמו את אשר נגזל הימנו במים עברו ובימים הללו. מלחמה כזאת, מלחמה נגד תוקפנות וגזל, היא מלחמה צודקת, היא מלחמה למען השלום והקדמה. וכאשר עם ישראל ישכון לבטח בארצו שתשוחרר מגייסות הפולשים, הוא יתרום את תרומתו המלאה למניעת טבח עולמי חדש, שבו יכחדו עמים שלמים לבסוס שלום בר קיימא ברחבי התבל

קווים למדיניות הפנים העברית. (מלא)

בתקופתנו אין להפריד בין מדיניות החוץ לבין מדיניות הפנים. השפעת גומלין קיימת בין שתיהן, על כן בעוד הדיון בבעיה הסוציאלית-כלכלית, בבעית התחוקה ובבעית הארץ יתקיים בישבות הבאות של המועצה, עלינו לטפל הערב בבעיות היסוד של מדיניות הפנים. עלינו להתריע על הסכנות הצפויות למדינה בשטח זה, סכנות, שהן לא פחות, ואולי אף יותר חמורות, מאלו הנשקפות לנו מבחוץ.

על שני יסודות בנתה הרוח האנושית החפשית את משפט המדינה ואת חדוות האזח. היסוד האחד הוא עתיק יומין; חכמי ישראל הגדירוהו במילים פשוטות ובהירות מאד: אין עונשין אלא אם כן מזהירין. חכמי החוק ברומי העתיקה הגדירוהו במלים אחרות "לכס רטרו נון אגיט". החוק אינו חל על העבר. תהא ההגדרה אשר תהיה, התוכן אחד הוא. החוק, החוק החדש הבא לשנות את פני הדברים, חל על העתיד ורק על העתיד. שאם א כן חדל החוק להיות חוק והואפך לשוט. אין זה מקרה, שכל אנשי הריאקציה, שהתנכלו לחופש האם,] החלו את מלאכתם בבטול העקרון הזה. נציגי האשיזם והטוטליטריות ונציגי בווין בארצנו לעגו "לתמימות" הקדמונים ו"החוקים" שנחקקו על ידם בעזרת אוטומטים ורובוטים שנקראו לשם הסואה "נציגי העם". "החוקים" הללו בין אם נגעו בעניני המשק, וכספים, ובין אם נגעו במערכת חוק העונשין, תקפם היה חל גם על העבר.

ברך הרת אסונות זו הולכת הממשלה הבלתי נבחרת. היא לא רק ירשה את חוקי המשעבד הבריטי ומנהגיו; היא גם קבלה ממנו – וממוריו הטוטאליטריים, - את הלגלגנות ליסוד היסודות של החוק. מה להם ולצוו "אין עונשין אלא אם כן מזהירין"? מה להם ולכלל "לכס רטרו נון אגיט"? גם שררה בידיהם ובעזרת הכח הגשמי יהפכו סדרי עולם ויחזירונו לתקופת לא קם אף אחד מנציגי העם שנתמנו ע"י הממשלה שמינתה את עצמה, - אותה חוקת חרום, שתקפה חל אפילו על ה-15 במאי, משקפת את התהום שלתוכה מתדרדר "המשטר הישן" שלתוכה עלולה להתדרדר המדינה כולה.

וישנו יסוד שני בחוקת המדינה, הרוצה להיות מדינת חוק ומדינת חופש. אבותיה הרוחניים של המהפכה הצרפתית הגדולה נסחוהו, ושאר העמים שוחרי החופש, קבלוהו. היסוד הוא: הפרדה. הפרדה בין שלש הרשויות הקיימות במידנה, בין הרשות המחוקקת, בין הרשות המול"פ [המוציאה לפועל, ט.ק] ובין הרשות המשפטית. מונטסקיה ושאר חכמי המדינה הבינו כי רכוז השלטון בכל שלשת השטחים : החקיקה, הבצוע, והמשפט, כמוהו כהפקרת האדם והאזרח לחסד או לשבט בידי הכת השלטת או היחיד השליט.

בדרך הרת אסונות זו הולכת הממשלה הבלתי נבחרת. לפי חוקת הבחירות האומללה ההיא, היה ראש הממשלה ושר הבטחון גם למחוקק עליון וגם לשופט. הוא הוא שחוקק "בעצת הממשל" את החוק שלפיו ישפטו שלשה קציני צבא הדיוטות בעיני החוק, אזרחים, שאין להם כל קשר עם הצבא. והוא הוא, הממנה או דוחה את השופטים ההם לפי ראות עיניו, זכאי לאשר, או לשנות פסק דין, לעשרים שנות מאסר. אכן, מימי פרעה מלך מצרים ומימי האבסולוטיזם הצאריסטי והמלוכני ומימי הפאשיזם המודרני לא היה רכוז שלטון ביד אחת, או בידי הכת השולטת – כרכוז הזה. אמנם, פרעה והצר היו לא רק שליטים, מחוקקים ושופט ים, אלא גם כהנים גדולים וראשי כנסיה, אולם נדמה שראש הממשלה בלתי נבחרת אף מן הכהונה אינו מדיר את ידו. הן הוא הספיק כבר לפסוק הלכה ביחס לבית הקדש והציע להקציב בחצרו מקום לתותח מסויים. אולם אם מר בן-גוריון עומד באמת להתמיד ללכת בדרך פרעה, בדרך הרכוז האוזר[לא ברור במקור, ט.ק.] של כל שטחי השליטה במדינה, אזי חובה עלינו להזכיר לו, כי חרות ישראל מתחילה, עם דמדומי השחר של עמנו, מהשתחררות מעול שלטונו של פרעה.

לא יתכן רכוז של השלטון על כל שטחיו המיוחדים במדינה חפשית, או שהמדינה חדלה להיות חפשית. ועוד לא יתכן, שהממשלה שאינה אלא הרשות המוציאה לפועל של החוקים הנחקקים בבית הנבחרים, לא יתכן שהממשלה תעמוד מעל לחוק, מעל למשפט.בחוקת החרום המבישה כתוב לאמור: אם הממשלה תכריז על ארגון כל שהוא כעל ארגון בלתי חוקי תשמש ההודעה הוכחה בפני בית דין אלא אם כן יוכח ההפך... להוכיח אחרת? הדבר הזה מזכירני את היהודי המבוהל מאודיסה שפקפק מאד האם יוכל להוכיח שהוא אינו נפל... ובאמת, לך והכיח שאתה ליגאלי...

בעקבות בטול שני יסודות החוק והמפשט, הושלחו לבתי כלא ולמחנות רכוז קרוב לחמש מאות אזרחים עברים וביניהם לוחמים וותיקים, לוחמים נכים וביניהם נוער בגיל רך. טעות גסה היא בידי שליטי הקריה, אם הם חושבים שמאסרים המוניים אלה ושאר תנועות היד של תקיפות הסטרית מרימים את הפרסטיז'ה שלה. קצרי ראות הם חיו וקצרי ראות נשארו. ליום או ליומיים מתקבל הרושם בעולם כי "זוהי ממשלה חזקה" אולם רק ליום או ליומיים. ואילו לאורך ימים התוצאה היא הפוכה מן המבוקשת. מדינה שבה יושבים כלא אנשים ללא דין ומשפט; מדינה שבה קיים חוק המבטל את זכויות היסוד של האדם והאזרח; מדינה שבה בתי דין צבאיים הופקדו לשפוט אזרחים; מדינה כזו מחלה מכרסמת בה. ומדינה חולה, או ממשלה שאינה מסוגלת לרפא את המדינה ממחלתה – מעולם לא יראו כחזקות. ואל יספרו לנו כי שעת מלחמה היא, ועל כן אין כביכול ברירה בידי הממשלה, אלא להפוך את עכו, שהיתה סמל השעבוד הבריטי, לסמל הרודנות העברית. לא אף על פי שישנה מלחמה, אלא דוקא משום כך לא צריך להקים ולא צריך לקיים מחנות רכוז. הצבא העברי עומד בקרב. תחזקנה ידי חייליו ויבורך נשקו הגואל. אולם בטוחני, כי הצבא העברי הלוחם המורכב מחיילים ומפקדים מכל החוקים ומכל הארגונים – רוצה מדינה חפשית ולא מדינת-משטרה. הצבא העברי – יעודו מלחמה לשחרור המולדת והגנה עליה. תפקידו אינו "בצר" ואינו הקמת גדרי תיל סביב אזרחים עברים. לא רק הנשק קובע במלחמה. לנו דרושה אחוות אחים ולא שנאת אחים. לנו דרוש לכוד ולא פרוד. על יעכרו את רוחנו ואת רוח חיילנו ע"י קיום מחנות רכוז בארץ-ישראל. אם חטא האזרח – יובא לדין, אבל לדין צדק, לדין אזרחי, ולא בפני בית דין צבאי, המרכב משלשה שופטים שהם אחד: שר הבטחון או שר אי-הבטחון. והשאר – ישוחררו.

וכאן אני רוצה לומר כמה דברים, שאומר אותם על אחריותי, ועל אחריותי האישית בלבד. קרא קראתי את חוקת החום ואני יודע את כל סעיפיה. ואף על פי כן, או הודות לזה, אומר ללא הסוס, כי שום איומים ושום "חוקים" טוטאליטריים לא ימחו את העובדה כי בעכו יושבים היום אנשים שסכנו את חייהם במלחמת הגבורה נגד המשעבד הבריטי. והושיבו אותם אנשים, ששתפו פעולה עם המשעבד הבריטי והיו מנצחים את שלטונו אלמלא קמו הפורשים מעבדות והוציאום לחרות. ועוד אומר אשר אמרתי בקשר עם חמשת חברינו שהתכבדו בישיבה במחנה הרכוז הראשון בישראל: ישיבה במחנה רכוז עברי חרפה יא לא ליושבים בו אלא למקימיו.

אנחנו, אנשי תנועת החרות, ננהל מלחמה צבורית ללא רתיעה בכדי לרפא את המדינה מן הנגע של הרודנות, מן הנגע של ההפקרות וההתפרעות של בעליה השררה, מנגע מחנות הרכוז. נלחם למען הפדת הרשויות, נלחם למען זכויות האדם והאזרח, נלחם למען שלטון החוק במדינתנו, שרק הוא עשוי להביא לכבוד חוק השלטון. דגלנו, שקודש בדם חולמי החרות ולוחמיה, סגל החופש הוא. חרות נפשית השגנו עוד בימי העבדות; בודאי לא נשלים עם עבדות נפשית בימי החרות. נכריז היום על זכויות היסוד של האדם ועל הזכויות הבלתי נתנות לערעור של האזרח ולא נשקוט ולא ננוח, עד אשר יהיו לא רק נחת הכלל, אלא גם חוק עליון במדינתו. וזוהי מגילת זכויות המקודשות שלמענן נלחם. ואלו הערובות הקונסטיטוציוניות שאותן נדרוש:

1.      הזכות לחיים, לחרות, לדין צדק ולהתנגדות לדכוי הן זכויותיו הטבעיות של כל אדם. [ההמשך מחוק במקור ט.ק.]

מדיניות פנים נכונה דורשת גם לשחרר את מנגנון המדינה מנגע השחיתות הפרוטקציונרית הפרטית או המפלגתית. היושר והכושר צריכים לקבוע מיהו הראוי לשרת את הצבור במשרה ממשלתית, ולא הכרטיס המפלגתי. לו לפחות היה קובע הכשרון בצד הכרטיס, היתה לנו חצי צרה וחצי נחמה. אך עצלנו קובע רק הכרטיס המפלגתי. הנה למשך, הוקם מיניסטריון לעבוד ולבנוי לפי "מפתח" שמפלגת ה"אופוזיציה" מפ"מ קבלה אותו, - משונה היא האופוזיציה היושבת בממשלה, לא כן? 0- בראש המיניסטריון הועמד מר בן טוה שהוא מהנדס ומומחה לבנוי כשם שמר בן-גוריון הוא יוריסט. מומחה לחוק ולמשפט. בבקר לא עבות נתבשרנו מפי מיניסטר זה על רכבת תחתית שהביאנו במהרות מסחררת מתל אביב לחיפה ותמהנו. למה לנו רכבת תת-קרקעית שאלנו בשם השכל הישר. הרי אפשר לההקים רכבת מהירה גם מעל פני השטח? ומה התברר? המיניסטר שלנו, שמומחיותו בכתיבת ספרים גד רעיוןן המדינה העברית היא ידועה למדי ואך מומוחיותו בבנין הרכבות מפוקפקת היא מאד, המיניסטר שלנו לא הבין את הענין. המהנדסים שלו מציעים לבנות רכבת מהירה תל אביב-חיפה שתהיה כמובן, לא רק על הקוו שמעל פני השטח, אלא בשתי הערים עצמן תוקמנה, כבכל הערים הגדולות מאלה, מנהרות, והרכבת תסע בקצותיה מתחת לפני האדמה, בכדי לא להפריע לתנועת הערים. זהוי באמת תכנית שכולה טוב, אבל מר בן טוב הפך אותה לתכנית שכולה דמיון ובורות.

דומה הוא המצב במיניסטריונים אחרים. בעצם אין ממנים אצלנו מינסטרים למיניסטריונים אלא מקימים מיניסטריונים בכדי שיהיו מיניסטרים. וכך יש לנו למדינה הקטנטנת, בת 800 אלף נפש – 13 מיניסטריונים – מספר שאינו יורד בהרבה ממספר המיניסטריונים במדינות המאוכלסות עשרות מיליונים. אולם בין כל המיניסטורנים הרבים והמיוחדים עדיין חסרה מחלקה ממשלתית ראויה לשמה לחנוך ולתרבות.

עלינו להתריע גם נגד הטימטום הביורוקרטי ההולך ומתפשט בחיינו הציבוריים. הבה קרה מה שקרה בקשר עם הפלמ"ח. אין בדעתי להתדיין הערב לא עם מחייבי הפלמ"ח ולא עם שולליו. אנשי מפ"מ מכל מקום, ייטיבו לעשות אם יפשפשו גם במעשיהם וגם בדבריהם ואז יודו שגם להם נתכוון הלל באמרו "על דאטפת אטפוך..." (ואולי גם למפא"י התכוון באמרו: וסוף מטיפייך יטופון?) ואולם ישנה נקודה אחת בכל הקלחת הזאת הדורשת תגובה. שר הבטחון צווה על הצנזורה לאסור על העתונים להזכיר בשם הפלמ"ח. "פלמ"ח יוק?" והפקודה הוצאה לפועל; מה זה כותב – זה מוחק, עד אשר "על המשמר" ו"החרות" עתוננו, אולצו להדפיס את שיר הפלמ"ח בכדי למלא את מקום המאמר. בכל זאת יודע כל העם על "השבויים הארגוניים בצבא", ומן הצדק שידע. ומן ההכרח שידע. כרוזים פוסמו, אספות נקראו האנקורים מצפצפים ורק בשביל העתונות – פלמ"ח יוק. מפני שכך רוצה הוד מעלתו הטמטום הביורוקרטי.

בכדי לשנות את פני המצב, הנושא בחובו סכנות לא רק לחרות האזרח, אלא גם לעתיד המדינה, לעתיד העם והמולדת; בכדי להגשים מדיניות חוץ חדשה ומדיניות פנים חדשה, הרינו דורשים לקיים ללא כל דחוי נוסף את הבחירות לאספה המכוננת. אנו מפנים את שומת לבה של האומה לעובדה, כי הממשלה הזאת ממשלה זמנית ובלתי נבחרת היא, ואף על פי כן –או הודות לכך- נטלה לעצמה הממשלה או ביתר דיון המפלגה השליטה – סמכויות דיקטטוריות נותנות לה אפשרות לא רק לדכא את חרות האזרח, אלא גם לנשל בעזרת הטריסטים הידועים, את המוני העם ולשבור את מטה לחמם. אנו מפנים גם את שומת לבה של האומה לעובדה שבחוגי המפלגה השלטת נולדו תכניות ומזימות, להרחיב בעזרת ה"מפתח" את מועצת המדינה עד למספר 101 חברים ולהכריז עליה, על מועצת אומרי ה"הן", כעל האספה המכוננת. את התכניות הללו הבאות להשאיר על כנו שלטון בלתי נבחר, שלטון של מחנות רכוז, של נשול ושל חוקי חרום. את התכניות הללו יש לסכל. נזכור נא כי הממשלה הזאת התחייבה לארץ-ישראל כל יהודי שירצה בכך והיא קבעה עליה לפי מכסות ולא העניקה אזרחות לגולי העם, אפילו לא בקפריסין. שלישית, בהכרזת היסוד התחייבה הממשלה לקיים את הבחירות לאספה המכוננת לא יאוחר מאשר עד ה-1 לאוקטובר 1948. ה-1 לאוקטובר כבר לא יהיה השנה. עד מתי תרדה בנו איפא הממשלה שלא קבלה יפוי כח מטעם הבוחר, מטעם העם?

תנועת החרות תתיצב בפני העם עם המעשה הגואל שמאחוריה, עם תכנית ברורה בכל [לא ברור במקור, ט.ק.] החיים הממלכתיים לעתיד לבוא. ועם מצפון נקי. במשטר הזה אין לנו חלק ונחלה. לא מין דברינו היום כפי שהיו מאז ומתמיד. את אשר אנו אומרים – הננו חושבים; את אשר אנו מבטיחים – נקיים. אם העם יתן לנו יפוי כח להרכיב ממשלה, נרכיב אותה – ויש לנו כוחות אינטלקטואליים שאינם גרועים בודאי מאלה שמהם מורכבת הממשלה הנוכחית. והיה אם נקבל יפוי כח מוגבל יותר, נהיה באופוזיציה, אך באופוזיציה כנה, אופוזיציה לא בתוך כי אם מחוץ לממשלה, אופוזיציה שתשבח את הממשלה על מעשיה הטובים, ותגנה אותה על מעשיה הרעים. אופוזיציה שתדע כי אחריותה עבור המדינה והאומה אינה קטנה מאחיות הממשלה, אופוזיציה, שאי אפשר יהיה, לא לקנות אותה, ולא להפחיד אותה, ולא לקנותה במיניסטריונים ולא להפחידה בבתי הכלא. אופוזיציה של תנועה עממית, מתקדמת, לוחמת ויוצרת.

תנועה צעירה אנחנו, כח עלומים בנו, כח האדמה הזאת, המתחדשת ומחדשת כמעיין המתגבר. כח האדמה שאליה נדבקנו בגופנו, שארשנוה לעולם בדם ובדמע; ברדיפות ובענויים, בקרבן ובקרב, במעמקי המחתרת ובמעלות הגרדום. כח עלומים בנו ואמונה כבירה מפעמת בלבנו, אמונה שצורפה באש מלחמת השחרור, אמונה בשחרור המולדת כולה, בשחרור ירושלים כולה, ובאמונה זאת הרינו עולים על דרך המלך של מלחמה צבורית – מדינית למען אותה מטרה נצחית שלמענה נחלנו את מלחמת המחתרת הצבאית – מדינית.

הריני מתכבד בזה לפתוח את מושב המועצה הארצית לתנועת החרות.