ציון בדם גבוריה תפדה

 ציון בדם גבוריה תפדה

דוד רזיאל ופעלו[1]

הוא הופיע בתולדות עמנו כשם שמופיעים כל מחוללי המהפכות: זנק באלמוניות והפך לאלמוות.

דוד רזיאל חולל מהפכה בישראל. הוא ירה את אבן-הפינה מתחת לבנין שנחרב יחד עם ביתר. הוא הניח את היסוד לצבא עברי, לצבא לוחם, לצבא משחרר. הרעיון לא היה חדש. אך הוא מצא בעזרת דוד את כידוניו. וכך נתחוללה - לפי אימרת נפוליון-המהפכה. מהפכת ההתחדשות העברית. אחת המהפכות הכבירות בדברי ימי האנושות.

במשך עשרות דורות התהלכנו בין הגויים עם אות דזרות על מצחנו: הפקר. התרגלנו לכך. חשבנו, כי, פשוט, אי אפשר אחרת. וכך גם חזרנו, או החילונו לחזור, למולדת: כיהודי חסות עם פוגרומים, כהלק בלתי נפרד של קיומנו. עם הספדים "כתשובה" להתנפלויות. עם הבלגה "כתגובה" לשפיכת דמנו. ואם אי-פה אי-שם, עמד מישהו על נפשו הוא - דבר שהוא טבעי לכל יצור חי-נחשב מעשהו למעשה גבורה. אין פלא. בגולה המנוונת אף את זאת לא השכילו לעשות.

עד שבא דוד רזיאל ונתן את האות. לא עוד התגוננות פסיבית, כי אם התקפה. לא עוד "הגנה עצמית" כי אם הגנת הלאום, במובן הרחב של המושג, כפי שמבינים אותו כל העמים.

אז הוקם הצבא העברי, צבא המהפכה. הנושא את רעיון החופש, המוחק בפלדה בוערת את אות החרפה "הפקר", ורושם על דגלו את אות הכבוד: כיבוש.

נסתיימה התקופה הארוכה, שבה פירק עמנו מעל עצמו את נשקו - העם היחידי בעולם שעשה זאת - ולא הפעיל נשק אלא בשרות זרים, או, במקרים נדירים, לעמידה על הנפש. החלה התקופה החדשה. אחזנו בנשק. גוללנו את חרפת השחיטות. יצאנו למרחב ההיסטוריה. היינו לגורם. היינו לאומה. לא עוד נעשית ההיסטוריה שלנו בידי נכרים הקמים עלינו לכלותנו; אנו עושים את ההיסטוריה שלנו בידינו, בידי בנינו, שקמו להוציאנו מעבדות לחרות.

פלא? אכן, פלא גדול הוא. כי כל ההתחדשות הזאת אירעה במשך שנים ספורות על רקע ההשמדה המתמדת וההמונית, שנמשכה מאות שנים והגיעה לשיאה במאת האכזריות הממוכנת. את הזינוק הפתאומי הזה, מעדר טבוחים לאומה לוחמת, מנרדפים אחוזי פחד ללוחמים מפילי אימה, ישימו נא אל לבם כל קטני הרוח, הלועגים בקפיצת דרך, המטיפים לכניעה, הנרתעים אחור, הבוכים מרה: מה אנו ומה כוחנו, כי ננסה, כי נתמודד... יבינו נא אנשי התבוסה, כי ישנם כוחות טמירים באומה, הבאים לידי גלוי דוקא בימי מסה ומבחן; כי מקור כל הכוחות הוא כוה ההתחדשות, כח ההתנערות ההופך חייל אלמוני לגמור אלמוות, אומה חלשה לאומה חזקה, אומה משועבדת לאומה חפשית.

והנה גילה עמנו בזמן הזה כוח התחדשות בלתי מצוי. צאו וראו: עוד לפני כמה שנים אמר פרטיזן יוגוסלבי לצנחן עברי: "היהודים הם פחדנים. היהודים מפחדים למות, על כן הם נהרגים. הם אינם עם. מי שמפחד למות בקרב, אין לו זכות קיום". ואילו היום עומדים עשרות מיליונים אנשים במזרח ובמערב, בצפון ובדרום ומשבחים ומעריצים את מעשי הגבורה של בחורים עברים, מעשי גבורה שמעטים כמותם בדברי ימי העולם.

להתחדשות זו הניח את היסוד דוד רזיאל ברוחו, במוחו, במעשיו ובדוגמתו האישית. הוא נתן לעם ישראל את הטיפוס של חייל עברי. הוא למד והורה: הוא נלחם והוביל לקרב. הוא ידע להטיל עול מצוות, אף הקשות ביותר, על עצמו ועל אחרים. הוא האמין והשרה אמונה על סביבתו. הוא התווה את הדרך לבאים אחריו. "קשיים ונוצרו כדי להתגבר עליהם. אין בלתי אפשרי".

אכן, אין בלתי אפשרי. במשך שני דורות בלבד, קפץ עם נשחט מקישיניב לעכו. במשך שנים ספורות "קפצנו" מתא-המוות ההוא במאידנק לתא-המוות הזה בירושלים. אות הוא, כי חזרה שכינת הגבורה לישראל. השכינה אשר דוד רזיאל היה אחד ממבשריה הגדולים בדור הגאולה.

והיא שתעמוד לנו.

[1] לכ"ג באייר תש"ז, השנה הששית למות הגבורים של דוד רזיאל, מפקדו הראשי של הארגון הצבאי הלאומי, יום הזכרון לכל גבורי אצ"ל שנפלו חללים למען העם והמולדת.