צבא השחרור העברי

הרעיון והגשמתו

שאיפות האומה

שאיפותיו של הארגון הצבאי הלאומי הן שאיפותיו הנצחיות של עם ישראל:

א. שיבת-ציון;
ב. חרות הלאום ועצמאותו;
ג. חופש הפרט ואשרו;
ד. צדק סוציאלי.

א. שיבת ציון

השאיפה לחזור למולדת מן הנדודים עקובי הדם בקרב העמים, הקמים עלינו בכל דור ודור לכלותנו, מקננת בלבו של כל עברי, החל מיום צאת העם לגלות המנוונת ועד עצם היום הזה. השאיפה הזאת לבשה צורה ופשטה צורה, עד שבדורות האחרונים, תחת ההשפעה הכפולה של המסורת העברית והזרמים הלאומיים-המדיניים בקרב העמים, קבלה אופי של תנועה לאומית. בדורנו אנו, מאחר שהוכח, כי אמצעי ההגשמה, שבהם השתמשה התנועה הלאומית העברית, לא יביאו להשגת המטרה, אלא, להיפך, יביאו להנצחת הפזור, התגבשה תנועת שחרור עברית, הלוחמת - לוחמת ממש-להשגת המטרה הלאומית כדוגמת כל תנועות השחרור הידועות בהיסטוריה.

משמעותה של שיבת ציון היא: רכוז המוני העם במולדת, רכוז מיליונים, רכוז רובו המוחלט של העם בארצו, שישים קץ לפזור הבלתי-טבעי של עם ישראל. שיבת-ציון בדורנו היא לא רק צוו היסטורי הנובע מאהבת המולדת ומן השאיפה הטבעית לחיי-חופש נורמליים. היא היתה לצוו-החיים, באשר הוכח בתקופה זו - בתקופת ההשמדה המתוכננת והטוטאלית - כי עם ישראל לא זו בלבד שאינו יכול להיות חיים לאומיים תקינים בארצות-הגולה, אלא שאין הוא יכול לחיות בהן בכלל. ואם יוסיף "להתארח" אצל הגויים, יושמד, חלילה, כליל ויימחה מעל פני האדמה.

ב. חרות הלאום ועצמאותו

שיבת-ציון איננה יכולה להיות שאיפתו היחידה של העם. היו וישנם עמים היושבים על אדמתם והם משועבדים לעמים נכרים. לא זו מטרתו של הארגון הצבאי הלאומי. שיבת-ציון חייבת להיות מושלמת על-ידי השגת חרות הלאום ועצמאותו המדינית. ולחרות לאומית יש בטוי אחד ויחידי: מדינה. ז. א. שליטה שאין בה הגבלה מבחוץ והיא מוגבלת אך ורק על-ידי חוקה נבונה ועל-ידי יחסים בין-לאומיים בטריטוריה ההיסטורית של האומה.

מדינה מורכבת משלשה גורמים שאין להפריד ביניהם: א.-כברת ארץ (טריטוריה); ב. - קבוצה אתנית (אומה); וג. - שלטון ריבוני. כברת-ארץ, שעליה יושבת קבוצה אתנית מגובשת (אומה) ומקיימת בה, באמצעות מוסדותיה הקבועים, שלטון ריבוני, מהווה מדינה. בלי מדינה רבונית אין המושגים "חרות" ו"עצמאות" אלא מושגים ריקים מכל תוכן.

מניחי היסוד של הארגון הצבאי הלאומי קבעו, עם ראשית הקמתו, כי השגת העצמאות לא זו בלבד שהיא משלימה את שיבת-ציון, אלא, למעלה מזה, היא מתנה אותה ומוכרחה להקדימה. הנסיון הוכיח עד כמה הם הרחיקו ראות והקדימו את כל שאר הגורמים בראיית הנולד. וכך כתבו הראשונים עוד בשנות השלושים: "לא יתכן קיבוץ גלויות בארץ-ישראל בקנה מידה של מיליונים אלא אם כן יוקם תחילה השלטון העברי על הארץ; כל שיטה "ציונית", המתימרת לבצע תכנית זו בלא הקמה מוקדמת של שלטון עברי-הריהי כוזבת". אין, אמנם, לוותר גם בתנאים הקיימים על שום מאמץ מן המאמצים, הנעשים כדי להביא למולדת, בדרך זו או אחרת, מספר גדול ככל האפשר של בנים שבים לגבולם. אולם מבחינה היסטורית ומעשית בלתי-אפשרית שיבת-ציון בלי שליטת-ציון. על כן מטרתו הישירה והמרכזית של הארגון הצבאי הלאומי היא: הקמת השלטון העברי במולדת, השלטון - שהוא היחידי, המסוגל להגשים ולהשלים את תהליך הריפטריאציה (שיבה למולדת) וההתנחלות בארץ אבות.

לשם הגדרה מושלמת של המטרה המרכזית יש שוב להביא את דבריהם של מניחי היסוד של הארגון הצבאי הלאומי:

"בדרך אל השגת התנאי הראשון (כלומר: הקמת השלטון העברי על ארץ-ישראל) צריך להזהר מפשרות כלשהן, כי כל וויתור, כלומר: כל הסכמה מצד עם ישראל לצמצום המושג "שלטון" או לצמצום המושג "ארץ ישראל" מביא אתו בהכרח לאבדן המטרה המדינית כולה".

שלטון פירושו שלטון ממש: ממשלה עברית ולא "אוטונומיה" דתית, תרבותית, או מוניציפלית של "עדה יהודית" תחת שלטון זר.

ארץ-ישראל פירושה הארץ המשתרעת בתוך הגבולות ההיסטוריים, הטבעיים והאסטרטגיים של איזור זה ולא כברת ארץ פעוטה לשם הקמת "רבונות" סמלית שאין עמה אפשרות של רכוז המונים והקמת מעצמה חזקה בעתיד.

כל וויתור על חלק ממידת השלטון הנורמלית של ממשלה לאומית או על חלק מארץ-ישראל בגבולותיה ההיסטוריים, הטבעיים והאיסטרטגיים - פירושו: בגידה לאומית.

ג. חופש הפרט ואשרו

שחרור המולדת מעול זרים, הקמת השלטון העברי, תחית המדינה העברית העצמאית על מיליוני אזרחיה העברים - הם תנאי ראשון להצלת האומה מניוון רוחני ומהשמדה פיסית והבטחת קיומה הנורמלי. על כן צורת המשטר במדינה העברית איננה בשביל הארגון הצבאי הלאומי שאלה בעלת ערך מכריע. יש לבכר משטר רע במדינה עברית על המשטר "הטוב ביותר" תחת שלטון זרים. אולם בהיות הארגון הצבאי הלאומי מגשימן של שאיפות האומה ומבטא רצונה, בהיות חיילי הארגון הצבאי הלאומי מוכנים בכל רגע לתת את הקרבן העילאי, את קרבן החיים, למען הגשמת המטרה, זכותם היא - יותר מזה, חובתם היא - לשאוף לכך, שהמדינה, פרי עמלם, פרי מלחתם, פרי דמם, תהא מדינה חפשית, שתבטיח לכל פרט ופרט זכויות אזרחיות מלאות: את חרות המחשבה והדבור, את בטחונו בפני נגישות, את בטחון היהנותו מפרי עבודתו, את בטחון ביתו ומשפחתו, את חלקו בבחירת המוסדות המייצגים (מועצות מקומיות ואזוריות, בתים מחוקקים וממשלה מרכזית), את שוויונו המוחלט בפני החוק ובית-הדין, את חופש הבקרת של הרשות, את האפשרות להחליף נציגים בלתי-מתאימים בנציגים מתאימים לתפקידם - באחת: את אשרו הפרטי בתוך חברה מאורגנת, מתקדמת ומאושרת. ואין קיים אושר האזרח במדינה, המתבססת על שלטון עריצות של איש או של כת שהגיעה בדרך זו או אחרת אל השלטון. במדינה כזו שולט השוט מלמעלה והפחד מלמטה; במדינה כזו נהפך האזרח לפחדן ומתרפס, או לחיה נרדפת; על מדינה כזו עוברים מפרק לפרק זעזועים קשים, העלולים להביא. לחורבנה. לא במדינה כזו אנו רוצים. אנו רוצים במדינה, שבה יהיה כל אזרח חפשי וגאה ואשר שליטיה הנבחרים לא יראו את עצמם כ"יצורים עליונים", אלא כמשרתי החברה ודורשי טובתה. אנו רוצים במדינה, שבה תפותח תרבות גבוהה, שבה יתגשם חזון הנביא: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

אולם בהעלותנו את השאיפה הזאת המפעמת בלבנו, כשם שהיא פעמה בלבותיהם של כל לוחמי החופש בעולם, עלינו להזכיר שוב את העקרון, שהוגדר בפשטות קולעת על-ידי מניחי היסוד של הארגון הצבאי הלאומי: "חרות הפרט לא תתכן אלא בתוך חרות עמו. אמנם, תתכן עבדות הפרט בתוך עם חפשי. אבל לעולם לא תתכן חרות הפרט בתוך עם משועבד. בקרב עמים ריבוניים תתכנה מלחמות שחרור שאינן נושאות אופי לאומי אלא אופי מעמדי, דתי וכדומה. אבל אצל עם שטרם השיג את ריבונותו, לא תתכן כל מלחמת-שחרור זולת זו האחת: המלחמה לריבונות, לשלטון הלאומי על ארצו. כל שאר מאוויי החרות, המתעוררים בקרב עם שאינו ריבוני, מן ההכרח שיתלכדו בשאיפה זו. כי אין כל תקוה לתיקון חברתי, לגאולת הפרט והקיבוץ החברתי אלא בקרב עם ריבוני בלבד".

תוצאות הגלות של עם ישראל הן ההוכחה החותכת לאמיתותה המוחלטת של הנחה זו.

ד. צדק סוציאלי

מן היום ההוא, אחד הימים המכריעים בתולדות האנושות, בו ניצבו לפני אלפי שנים אבות אבותינו מסביב להר סיני, חדרה ללבו של כל איש בישראל השאיפה לצדק סוציאלי. בטוי לשאיפה זו ניתן באותו מוסד חברתי נעלה שהגויים וכל מחוקקיהם, הדתיים והסוציאליים, ירשוהו מאתנו, הוא יום המנוחה אחרי ששת ימי עבודה. לא הכל מבינים, כי הטלת החובה למנוחה מוחלטת ביום השבת איננה ענין לדוגמה דתית, כי אם בטוי לרצון המחוקק להשליט צדק בחיי החברה. רק במנוחה מוחלטת "המחייבת" אפילו את הצאן ואת הבקר, ניתנה אפשרות לנוח לא בלבד לבעלי הנכסים - הנחים לא רק בשבת - כי אם בעיקר לעובדי עבודה מפרכת: בטוי שני לשאיפה זו ניתן במצוות המעשר, הפאה והלקט, הקובעות, כי הדאגה לחסרי האמצעים בעם איננה בבחינת חסד של עשירים, כי אם חובתם וחובת המדינה, המתקנת, לפחות באופן חלקי, את החלוקה הבלתי-צודקת של הרכוש וההון. בטוי שלישי, כולל לשאיפה הגדולה, ניתן ברעיון המהפכה הסוציאלית לא מיזמת הפרט או המעמד הסובל, כי אם מיזמת המדינה עצמה וחוקתה. הרעיון הזה מבוסס על הבעיה הסוציאלית העיקרית: כיצד לחלק את הרכוש הלאומי באופן צודק? כיצד לחלק אותו כך, שלאחד לא יהיה יותר מדי ולשני פחות מדי, ביחוד פחות מכדי לחיות, מכדי לא לרעוב ללחם ולא לרעוד מקור? המחוקק של חוקת היובל ניסה למצוא תשובה לבעיה זו וקבע, כי מדי חמשים שנה מתבטלים החובות, מתחלקת מחדש האדמה וכל החברה מתחילה כאילו את חייה הכלכליים מחדש.

אלה היו הרעיונות הכבירים, שהוכנסו לתורת-ישראל ועברו, בצורה זו או אחרת, לאידיאולוגיות הסוציאליות של עמים אחרים. ואת השאיפה הזאת, את השאיפה "לתקון עולם במלכות שדי", לקח היהודי עמו ל"תרמילו" גם בצאתו לדרך הנדודים האין סופית. ואם כי היא מצאה ברבות הימים בטוי בזריעה רעיונית בשדות לא לנו-תופעה שהביאה אפילו לידי התכחשות לעם עצמו, לעם שעניו הוא עוני כפול, ועשרו, עד כמה שאינו נגזל ממנו, אינו אלא מגביר את השנאה ואת הקנאה - הרי רשאים אנו מאידך להתגאות בעובדה, שהוגי הדעות הגדולים בשטח התקון החברתי יצאו מעם ישראל דוקא.

מהו תכנו של צדק סוציאלי? מה צריכים להיות פניה של חברה מתוקנת, או של חברה אידיאלית? על כך מנוגדות הדעות. היתה תקופה, בה זיהו את רעיון הצדק הסוציאלי עם רעיון השוויון הכלכלי המוחלט. זה היה בימים שבהם שרר בארצות אירופה אי-שוויון מוחלט. בימים ההם נקבע גורלו של האדם ומעמדו בחיים לא על-ידי כשרונותיו, חריצותו, עבודתו וכו', כי אם על-ידי עצם לידתו, גזעו או אמונתו הדתית וכדומה. הוגי הדעות בתקופה ההיא-או אלה שהושפעו במישרין על-ידי התקופה ההיא - חזו חברה, שבה לא יהיה כל הבדל בין אדם לאדם. כל אחד יקבל - לפי הדפוסים שהללו יצרו - את אותה הדירה, את אותה מנת האוכל, את אותם הבגדים, את אותה מנת השעשועים וכו'. על בסיס של חזון זה הוקמו הקבוצים והקבוצות בארץ-ישראל. אולם נסיונם, גם אם ייחשב כמוצלח, אינו יכול עוד ללמד על הכלל. בקבוצים השיתופיים נמצאת חברה מצומצמת, החיה לפי אורח חיים אחיד (כפרי), ואילו החברה במדינה מונה מיליונים אנשים, שאין ביניהם קירבה אישית, העוסקים במקצועות כלכליים שונים והנבדלים באורח החיים העיקרי: כפרי מצד אחד ועירוני מצד שני.

מבחינת החזון הזה היתה התפתחות מענינת ברוסיה. בשנים הראשונות למהפכת אוקטובר נעשה שם נסיון להשליט שוויון כלכלי ללא סייג, ואילו בתקופה מאוחרת הונהגו על-ידי המדינה הסובייטית הבדלים עצומים בדרגת המשכורת ובדרגת החיים, הבדלים הנובעים מן העמדה, מטיב העבודה ומפריונה, והסיסמא על שוויון מוחלט ("אוראוונילובקה" ברוסית) הפכה לסיסמא "אנטי מהפכנית". שליטי רוסיה הסובייטית רואים היום בסיסמא זו כפירה בעקרונות "הסוציאליזם המדעי", הדוחה את הנחותיו של "הסוציאליזם האוטופיסטי" ורודפים את הדוגלים בה בחמה שפוכה.

אך בין אם נקבל את הדעה ששוויון כלכלי מוחלט הוא אפשרי ורצוי, ובין אם נקבל את הדעה ששוויון כזה אינו ניתן להגשמה, או עלול להביא לידי התאבנות - הרי שני עקרונות עומדים מעל לכל ויכוח מבחינת הצדק הסוציאלי. העקרון האחד הוא: שוויון חוקי ומדיני, שוויון מוחלט בפני מוסדות המדינה, שוויון מוחלט לרכישת עמדה, או במלים אחרות: שוויון הסכוי - הסכוי לרכישת השכלה, לגלוי הכשרון, לעליה בדרגת החיים. שוויון זה מוכרח לשלוט בחברה ללא סייג וללא תנאי. זוהי המשמעות של דימוקרטיה חברתית, המחייבת כי כל איש יהיה מכובד על-ידי הכל, על-ידי כל אחד ועל-ידי עצמו, כי לכל פרט ופרט תנתן השאנסה המלאה לפתח את כשרונותיו ולרכוש את מקומו בחברה.

העקרון השני הוא: בטול העוני. חברה מתוקנת חייבת ומוכרחה לבטל את העוני, ביחוד את העוני המנוון, שאינו מאפשר לאדם להיות אדם בעל צרכים תרבותיים, בעל מחשבה יוצרת. כי אכן, "לא על הלחם לבדו יחיה האדם".

מדינה מתוקנת מחוייבת להבטיח לכל אזרחיה, ללא יוצא מן הכלל, את תנאי הקיום, הדרושים כדי לאפשר לכל אחד מהם התפתחות חפשית לפי כשרונותיו, יזמתו ומרצו. אוכל לשובע, בגד ללבוש, מקור מחיה מספיק, בית-ספר יסודי, רפוי ממחלה - אלה הם הדברים המינימליים, שהחברה המאורגנת, כלומר: המדינה, מוכרחה להבטיח לכל אחד ואחת. להבטיח, אין זאת אומרת לתת ללא תמורה בעבודה פוריה, פיסית או רוחנית מצד האזרח. לו היתה זו הענקה ללא תמורה כלשהי, היו נמצאים רבבות ואולי מאות אלפים אנשים, שהיו מסתפקים במועט המספיק בכדי להתקיים, והיו מבכרים לא לעשות מאומה על פני המאמץ לרכוש יותר בשבילם או בשביל הדורות הבאים. גם היום ישנם כאלה, והם המיעוט בחברה, החיים חיי בטלה, מפני שיש להם מספיק, או די והותר. אך חיים כאלה הם חיי טפיל וכל איש, המכבד את עצמו, חייב לבזותם. החיים דורשים התקדמות. והתקדמות היא בלתי-אפשרית בלי התאמצות, בלי עבודה - עבודת רוח ועבודת ידיים.

המדינה העברית, שאנו חוזים אותה, תשאף להשלטת הצדק הסוציאלי בקרב אזרחיה מאחר שהמשטר הקיים עומד בניגוד לדרישות הצדק. כיצד ובאיזו מידה היא תשיג אותו - זוהי שאלה של העתיד ושל תכנית. על כל פנים, דבר אחד חייב להיות ברור: במדינה העברית אסור שתהיה חרפת רעב, חרפת חוסר קורת-גג, חרפת בערות. אסור שיתהלכו בה ילדים מזי-רעב ומוכי שחין; אסור שישרור, אף בחלק הפעוט של החברה, העוני המנוון, המצמיד את האדם ואת מחשבתו לצרכי הקיום הפרימיטיביים ביותר.

הארגון הצבאי הלאומי שואף למדינה עברית בעלת משטר חברתי צודק. זוהי שאיפה, הפועמת בלב כל אחד ואחת מאתנו. אולם גם ביחס לשאיפה נשגבה זו עלינו לחזור על רעיונות היסוד של הארגון הצבאי הלאומי, המאפשרים לו לחתור ללא סטייה אל המטרה המרכזית:

אין כל תקוה לתיקון חברתי, לגאולת הפרט והקיבוץ החברתי אלא בקרב עם ריבוני בלבד.

אמת היסטורית היא ובה נחזיק. על כן, כל עוד לא הוקמה על תלה המדינה העברית החפשית והעצמאית, יתנוסס מעל ראשנו רק דגל אחד ויחידי, היא דגלה של מלחמת השחרור העברי, המובילנו בדרך המלך אל מלכות ישראל.