פרשיות במסכת צביעות

כמה עלה לעם ישראל הארמון ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב? נציגי ה"הסתדרות" וחשביה אומדים את ההוצאות בסך של מיליון וחצי מיליון לירות ישראליות. אבל אומדנם הרשמי אינו אומדן ממשי. הלירה הישראלית משמשת, אמנם, אמצעי תשלום במיקח וממכר; אך בשנים האחרונות אבדה לה כמעט לחלוטין התכונה השניה של כל מטבע ראוי לשמו: אין היא עוד מודל השווי. כמה זה, מבחינת השווי האמיתי, אלף אלפים וחמש-מאות אלף לירות? אם בדרך להבהרת השאלה הזאת נבוא בשער שהוקם בשבילנו על ידי קריפס וקפלן, הרי יעלה סכום ההוצאות על ארבעה מיליון דולרים; אך אם נעבור את שער הניצחון שהוצב למומחים למפעל ובנין ברחוב לילינבלום, לא יעלה הסכום "הרשמי" על שש מאות אלף דולר. באין בידינו ידיעות "מוסמכות", לא תהא לנו ברירה אלא לבחור בשער "בינוני". לפי שער זה, עלה הארמון בפחות משלושה וביותר משני "מיליוני דולרים". לכל הדעות זהו סכום כסף עצום.

"לו הייתי ה"הסתדרות", מה הייתי עושה?" – שואל ונאנח האזרח במדינת ישראל, כפי שנאנח קבצן העיירה בימים עברו, בהרימו כפיו כלפי שמיא ובהקשותו: "איי, איי, לו הייתי רוטשילד?" "השגתו" של הקבצן הייתה, כמובן, קבצנית; והוא ייחל, בעזרת אוצרותיו של רוטשילד, לתקן בראש ובראשונה את גג ביתו לבל ידלוף… מאחר ואנחנו כולנו, לרבות המדינה הריבונית, הננו קבצנים מרודים, הרי גם אנו עושים חישוב למדני-בטלני של מה שאפשר היה לעשות לו היינו "רוטשילד הפרולטרי" של ימינו: "– לפחות היינו מתקנים את הגג…" דירה צנועה, במסגרת השיכון העממי, עולה – או הייתה צריכה לעלות – אלפיים וארבע-מאות לירות. אם למען האומדן הקבצני שלנו נוותר לרגע על כל "השערים", נלך בצידי דרכים דווקא ועל גבנו שק ניירות עם מיליון וחצי לירות, נראה לנגד עיני רוחנו "חזון" בהתגשמותו: שש-מאות משפחות, נטולות קורת-גג, נכנסות לדירות צנועות אך ראויות, פחות או יותר, לשמן. שש-מאות משפחות – או על פי חשבון ממוצע, שלושת-אלפים נפשות בישראל – עוברות מאוהלים או מבדונים או מפחונים – לדירה. הלא דבר הוא. אבל בשלוט ה"דבר" בישראל, לא זכינו אפילו ל"תיקון גג", כפי שלא זכה לו קבצן העיירה. נראה כי אין לשנות את "נוף" העולם. "הרוטשילדים" למיניהם אינם יכולים שלא לבנות ארמונות לעצמם; הקבצנים למיניהם יכולים להתקיים "יפה" תחת גגות דולפים.

אפס, עם הקמת הארמון על ידי "רוטשילד הפרולטרי", חל שינוי יסודי ב"נוף" הישראלי. את מהות השינוי אנסה להבהיר בדרך ההיקש. ראה ראיתי, בשנים האחרונות, ארצות בהן מצטייר לעיני המבקר "נוף" מוזר מאוד. באחת מהן ראיתי מישור ועליו עומדים בנייני פאר, ארמונות ממש; מאחוריהם, או מולם, או לצידם, או לידם נישא הר גבוה, ועליו קיני-אנוש עלובים: בקתות-חמר מהן בוקעת דלות-הצפיפות, או להפך – מהן הצחנה נישאת בכנפי הרוח למרחקים, והיא מגיעה לעיתים עד לפתח החלונות הארמוניים. ראיתי ארץ אחרת ובה תמונה זהה במהותה החברתית, אם כי הפוכה מנקודת-ראות "טופוגרפית": גבעה ועליה נישאים בנייני שיש מרהיבי עין, ואילו במורד, "חבויים בחיק ההר" בקתות עוני מבעית, שלא תעמודנה בפני כל רוח מצויה.

"ארמון ובקתה" – זהו ההבדל שנותר או הועתק מתקופת העבדות או הפיאודליזם, או השרירות; הבדל תהומי הוא, המקומם נפש של אדם אשר הצדק אינו בשבילו קרדום לחפור בו. הבדל כזה, "נוף" פיאודלי כזה, עדיין לא היה בארצנו. היו כאן תמיד הבדלים. היו עשירים ועניים, היו דירות קטנות ודלות והיו דירות מרווחות ונוחות באופן יחסי, אף מפוארות. אבל זו הפעם הראשונה שהוקם בארץ הזאת בניין מותרות הראוי – על פי כל התיאורים – לכינוי "ארמון", והוא עומד בתוך "יער" של בקתות עלובות, מהן רבבות אנשים מתענים במחנק ללא נשוא בקיץ ובקור מרופש בחורף. זוהי "הקידמה" של הפיאודל-סוציאליסטים דבית-מפא"י; דמינו למקולקלים שבגויים.

אחד הפיאודל-סוציאליסטים העלה גרסה כי אלה המבקרים את ה"הסתדרות" על הקמת "ביתה-המפואר", עינם צרה ולבם שופע קנאה. יש בדבריו אלה להג רב; אמת אין בהם. במה לקנא? לו ה"הסתדרות" הייתה מקדישה את עודף כספיה, שהיא קיבלה מאת העם או הוציאה ממנו בערמה, לשיכון עממי – היה יסוד "לקנא" בה, והקנאה הייתה "קונסטרוקטיבית" דווקא. אבל לקנא ב"הסתדרות פועלים", הלועגת לכל רש ולכל דל? לקנא ב"מנהיגי עמלים", המצריחים גרונותיהם בשירה על "מזי-רעב", ואילו מזי-הרעב חורקים שיניהם בראותם "ארמון מול בקתה"?

שום איש נבון לא יקנא לעולם ברשע על "הצלחותיו". חוכמת נצח, ולא נחמת שווא, צפונה בפסוק: "תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה" [תהלים, ל"ד, 22]. הניסיון ההיסטורי הוכיח כי אפשר גם לשנות את הכתיב, ולומר: "תמוטט רשע רעב". מן המסמכים ההיסטוריים שפורסמו על ידי הגנרל הצרפתי ויגאנד, ניתן ללמוד על ההודעה אשר נמסרה על ידי ווינסטון צ'רצ'יל לצרפתים לאחר הנסיגה מדנקירק ועל סף הכניעה של אנשי וישי. בקיץ הנורא של שנת 1940, אמר צ'רצ'יל לריינו ולפיטן: "אנו נוסיף להילחם; המצב הוא בוודאי קשה מאוד, אך בטוחני כי היטלר יתמוטט כתוצאה מניצחונותיו". אין ספק כי בהשמיע ראש הממשלה הבריטית את דבריו "המוזרים", נדו לו כל שומעיו הצרפתים ואמרו בלבם: "הנה מנסה האיש לנחם אותנו, ואולי את עצמו, בדברי הבל; כלום אפשר "להתמוטט מניצחונות"?" במרוצת הימים הסתבר מי מהם צדק. אכן, הניסיון ההיסטורי מורה כי לאורך ימים, אין "הניצחונות" או "ההישגים" עומדים לו לרשע; להפך, הם אך מקרבים את היום בו הוא משלם את מחיר רשעו.

אני משוכנע כי שום בר-דעת בישראל אינו "מקנא" בפיאודלים שלנו על ש"הצליחו" להקים לעצמם ארמון, בו מתהלכת רוח הרפאים של הכזב; הרגש התוקף כל עובר-אורח ברחוב ארלוזורוב הוא אחר לגמרי. קשה להגדירו במילים; ייתכן שנהיה קרובים מאוד לאמת, אם נאמר כי המרים עיניו לראות את הארמון, משפילן מיד לראות את הבקתות, ובלבו משמש הזעם והבוז בערבוביה. זעם על הרשע; בוז לעושיו, השרים על המהפכה, מעשה-ידיהם של "עבדים ומזי-רעב"...

אפשר לשער כי הרגש הכפול הזה ירחיק גור מעבר לים, מעבר לאוקיינוס; ויגיע גם לאמריקה. אשתקד, בהיותי בארצות-הברית, נפגשתי עם קבוצת יהודים שהשקיעו הונם במפעל חשוב בישראל. אחד מהם לא פסק, לתמהוני, להקשות בפניי את הקושיה הבאה: "אמור נא לי, אדוני, מניין הם לקחו את הכסף הרב להקמת הקרמלין בתל-אביב"? הייתה בכך אירוניה של הגורל, שלי הוצגה שאלה זו, ולא לאחד הפיאודלים מקימי ה"קרמלין". לבסוף השיבותי למקשה בנימה בלתי-נסתרת של רוגז: "מה כי תשאלני?" אתה וידידיך תורמים ביד רחבה למגבית ה"הסתדרות" המיוחדת, ועוד תתמהו להקמת "קרמלינים"?

אבל קבוצת המשקיעים ההיא הייתה קטנה, ומחוצה לה לא רבים, בוודאי, ידעו על כספי נדבות המונחים ביסוד בנייני מותרות. בשבוע שעבר נודע על כך לכל הציבור היהודי באמריקה המתעניין במדינת ישראל. ה"ניו-יורק-טיימס" תיאר את יפי בית ה"הסתדרות", את גדלותו ואת עושרו – ומאות אלפי תורמין, מניו-יורק ועד סן-פרנסיסקו, ישאלו את נפשם: "הככה ייעשה לכספינו?" שליחי ישראל, יקשו הנדבנים, פונים אלינו בקריאות קורעות-לב לסייע לילדים עזובים, לעולים חסרי-כל; אנו נענים; אבל בכספים אלה, כפי שהננו רואים, מוקם ארמון אשר פורד, מורגן ורוקפלר לא היו מתביישים בו כלל לו היה שייך להם. האין זו מעילה נוראה באמוננו?

ה"ניו-יורק-טיימס" אף הסביר לאמריקאים כיצד יכלה ה"הסתדרות" להגיע "למעמד-הארמון". ה"הסתדרות", כתב העיתון לתומו, אינה עוד רק איגוד פועלי; היא גם נותן עבודה, גדול נותני העבודה בישראל. הקורא העברי ימאן אולי להאמין, אם ייאמר לו כי ההסבר הזה של העיתון האמריקאי, הנחשב למקור ידיעות מהימן, יעורר הפתעה ותדהמה בארצות-הברית; אך זוהי עובדה. בארצות-הברית אין יודעים, לעיתים, אפילו את האל"ף-בי"ת על המשטר המדיני-כלכלי במדינת ישראל. "ההסתדרות היא מעביד?" – אילו פעמים נתקלתי בחוץ-לארץ בשאלה תמוהה זו, ממנה הדהדה נימה ניכרת של סקפטיסיזם? איגוד פועלי שהוא עצמו בעל בתי חרושת, הייתכן שילוב משונה כזה? עתה נודע הדבר לא רק למתי-מעט, אלא לציבור הרחב באמריקה. והפליאה שם תהיה גדולה מאוד, גם משום שבארצות-הברית קיימים שני איגודים-מקצועיים אדירי-כוח, "איגוד העבודה האמריקאי" ו"קונגרס הארגונים התעשייתיים", ואף אחד מהם לא ייסד ולא רכש ולא קנה שום בית-חרושת, שום מפעל קפיטליסטי מכניס רווחים. "למה זה נעשה בישראל?" – יתמהו באמריקה. "ואם זה נעשה, משום מה כה ירוד הוא מצבם של פועלי ישראל, עד שיש לסייע בידם על ידי "מגבית" מיוחדת?"

אין ספק כי כל השאלות האלו, הנשאלות בארץ ובחוץ-לארץ על "רקע" הארמון, הטרידו במידה לא קטנה את מחשבתו של ראש הפיאודל-סוציאליסטים. הלך איפוא אדון בן-גוריון למסיבת הארמון החגיגית, ויאמר, לא לחבריו אלא לשוכני הבקתות ולנותני-הנדבות, את הדברים הבאים: "לו הייתי חבר בוועד הפועל (של ה"הסתדרות"), לא הייתם בונים הבית הזה."

סבורני כי דברי צביעות כאלה לא הושמעו כבר מזמן בישראל, אפילו לא על ידי ראש מפא"י. אדון בן-גוריון המסכן אינו חבר "הוועד הפועל", ומשום כך אין לו כל השפעה על חברי מפא"י המהווים את הרוב במוסד זה. הוא אינו יודע על תוכניותיהם; הם אינם שואלים לדעתו ובכלל, הארמון ברחוב ארלוזורוב הוקם "במחתרת". מהנדסים לא שרטטו את תוכניתו; הממשלה לא נתנה לאף אחד רישיונות-ייבוא להכנסת העץ והברזל הדרושים להקמתו; מלאכת הבניין לא נעשתה במשך מאות ימים; היא נעשתה על ידי גמדי אגדה במשך לילה אחד. ראש הממשלה לא שמע, לא ראה, לא ידע. הוא הופתע על ידי מאורע אדריכלי מסוים, ממש כפי ששר החוץ שלו מופתע על ידי מאורעות מדיניים מסוימים. בקיצור, אדון בן-גוריון הועמד בפני עובדה קיימת; חבריו בוועד-הפועל זממו בחשאי "להקים הבית", ובין לילה קם הארמון של "מזי הרעב". מה נותר לו איפוא, לראש מפא"י, לעשות? "אין הוא יכול אלא למחות" בדיעבד, נגד מעשי החבלה והלהטוטים של המחתרת המפא"יית בתוך הוועד-הפועל של ה"הסתדרות". כלום הוא יכול להפעיל נגדה את סעיף 111?

אולם לצערנו, לאו כל אדם מוכן להציץ בעד מסכת הצביעות. עיתונאי חשוב ומוכשר, בשמעו את אדון בן-גוריון אומר במסיבת הארמון: "לו הייתי" וגו' – מייעץ לכל עם ישראל להשתחוות בפני מי שהשלטון בידו ולומר בקול: "תודה רבה לך, אדון בן-גוריון!" במילים אחרות, הבו גודל לצביעות!

* * *

ממסיבת הארמון ירד אדון בן-גוריון למסיבת מורים, אף היא של מפא"י, ובה כתב את הפרשה מספר ב' במסכת צביעות. למורי השעטנז הסביר ראש מפא"י כי הזרמים בחינוך היו "מרמה", ובהיכנס חוק "החינוך הממלכתי" לתוקפו יעלמו הזרמים ותיכרת המרמה מישראל.

כדי לבדוק מהי מידת האמת בהכרזות פתטיות אלו, מספיק להזכיר את דבריהם של חברי מפא"י שונים – המפתיעים כידוע חודשים לבקרים את מנהיגם – על חוק החינוך הממלכתי, על משמעות סעיפיו ועל מהות "ההשתלמות". אחד מהם אמר במפורש כי מוקדם עוד להספיד את זרם העובדים בחינוך; השני אמר בגלוי כי "יש בחוק "כיסוי" להנסת הערכים שלנו לתוך בית-הספר הממלכתי"; השלישי – או אולי זה היה אחד מן השניים – הודיע מראש כי הסעיף בחוק האוסר תעמולה פוליטית בין כתלי בית-הספר, אינו חל על "ערכיה של תנועת העבודה בישראל"; איש מפא"י אחר אמר כי השלמות הן, "כמובן", השלמות אידיאולוגיות.

ראש-מפא"י שמע את כל ההבטחות הללו, והוא ידע כי הן תקויימנה – כמובן, לא על ידו, אלא על ידי "בוני הבית" שאינם מתחשבים בדעתו; הוא עצמו היה ונשאר לוחם אמיץ, "לחינוך אחיד", למען יאמר לו כל העם לפי הזמנת העיתונאי המוכשר: "תודה רבה, נחשוננו!"

זוהי אמת, כי אדון בן-גוריון שאף תמיד למה שהוא קורא "חינוך אחיד". אבל לכל אלה שאינם רוצים לראות אלא את המסכה, הייתי מציע לדפדף במחברת ישנה אשר קראתיה, אם זכרוני אינו מטעני, עוד בתקופת המחתרת. החוברת ההיא כוללת דין-וחשבון מוויכוח ממושך, משעמם עד מוות, בין ברל כצנלסון המנוח ובין מר בן-גוריון בענייני חינוך. ברל כצנלסון היה בעד "זרם עובדים" נפרד; אדון בן-גוריון דרש חינוך אחיד. בגלל סיבות מובנות, אין עוד עניין רב בנימוקיו של הראשון; אבל חשוב לדעת, כיצד ניסה השני לשכנע את חבריו כי מוטב להם לוותר על זרם חינוכי משלהם. הוא אמר להם כי "הוויתור" אינו שלו, אלא דווקא שלהם. "אתם," אמר, "חסידי זרם העובדים, מוותרים על נשמותיהם של רבבות ילדים; אני אינני רוצה לוותר אפילו על ילד אחד. החינוך האחיד ייתן לנו אפשרות להקנות את ערכיה של תנועתנו לכל הילדים בישראל ולא רק לחלק מהם."

מזה התנהל אותו ויכוח "חינוכי" בין שני מנהיגי מפא"י, זרמו מים רבים; אבל הדרך "לביטול" הזרמים, בה בחר אדון בן-גוריון, לא נשתנתה. כוונתו הייתה וכוונתו היא כי "ערכיה של תנועת העבודה" (קרי: השעטנז המפא"יי) יוקנו לכל ילד בישראל, יוכנסו לכל ספר לימוד, ישוננו בכל בית-ספר. ואם ראש-מפא"י נאלץ להעמיד פני לוחם לחינוך ממלכתי, תיעשה מלאכתו העיקרית בידי אחרים. והוא שוב "יופתע". ייתכן אפילו כי בבוא היום יאמר: "לו הייתי שר-החינוך, לא הייתי מרשה…" אבל מה יעשה, אם הרוב החליט? עליו, על ראש מפא"י, לקבל את דין ההכרעה הדמוקרטית – של מפלגתו.

אפס, "המסכה החינוכית" אשר אדון בן-גוריון שם על פניו הייתה עוד יותר נקובה מ"מסכת הארמון". אין פלא. "הבית" כבר עומד; "החינוך הממלכתי" עוד לא קם. מר בן-גוריון, בדברו אל חבריו, שכח אולי לרגע כי גם אחרים ישמעו או יקראו את דבריו. לכן הודיע לפתע כי החינוך הממלכתי יבטיח לא רק את "אחדות העם", אלא גם את אחדות המעמד. חינוך ממלכתי ואחדות המעמד – השמעתם ציונים כלליים?

אין ספק כי אדון בן-גוריון רוגז מאוד על "הטיפשים" בקרב מפלגתו, המאלצים אותו לגלות צבע, והוא אדום. על כן הוא ניסה לסתור, פעם אחת ולתמיד, את טענותיהם נטולות הדיסקרציה. מר בן-גוריון עשה זאת על ידי שאלה שהציג לעצמו ותשובה שנתן לשומעיו. "אני משער", אמר, "כי שאלתכם תהיה: "אם החינוך הממלכתי הוא כה טוב לנו, משום מה הסכימו לו הציונים הכלליים?" והנה תשובתי: "הציונים הכלליים עזרו לנו גם להקים את ההתיישבות העובדת". ברור?"

הציונים הכלליים מעדיפים לא להסתכל בעד נקבי המסכה. לו היו עושים זאת, היו נחרדים מאוד מפני "החינוך הממלכתי" של אדון בן-גוריון, על מטרתו המוצהרת – כפי שהיא נוסחה בסעיף השני לחוק החדש, על מגמתו האמיתית ועל "השלמותיו". אבל הציונים הכלליים מבכרים את הישיבה על הראייה. לפיכך לא ישימו לב – לא לסכנה הצפויה לנפשות ילדיהם, ואף לא ללעג אשר אדון בן-גוריון לועג להם בכל לב ובכל פה. "הציונים הכלליים עזרו לנו גם להקים את "ההתיישבות העובדת"..." במילים פשוטות יותר: "הלא תראו כי אנחנו, אנשי מפא"י, "סידרנו" אותם בעבר – ומשום מה תפקפקו כי "נסדר" אותם בעתיד? בעבר אמרנו לציונים הכלליים כי ההתיישבות העובדת היא קודש לאומה; הם נתפתו, נתנו כסף, ואנחנו בכספם הקימונו מבצר בשביל עצמנו. כן יהיה בחינוך. אנחנו אומרים לציונים הכלליים כי החינוך הוא צורך לעם כולו; הם יעזרו לנו להקימו; ואנחנו "נקנה את ערכיה של תנועת העבודה לכל ילד בישראל"..."

הבו גודל לצביעות!

* * *

בבואי לספר על פרשה מספר ג' במסכת צביעות, עליי להתרכז במיוחד על יחסם של הציונים הכלליים לבעיות היסוד של עמנו. הציונים הכלליים, כידוע, קוראים לעצמם לא רק דמוקרטים, אלא גם ליברלים. התואר השני הזה, מוצאו האטימולוגי הוא מן המילה Liberus, "חופשי" – האין הוא מחייבם לקום נגד שיפוט צבאי על אזרחים ונגד מאסרים אדמיניסטרטיביים שרירותיים?

שעה שאני מציג את השאלה הזאת, החל המשפט בבית-הדין הצבאי בצריפין. המשפט הזה מתנהל לפי הפרוצדורה הצבאית; לפסק-הדין שיינתן בו אין ערעור. "השופט העליון" היחידי המוסמך לבדוק את פסק-הדין, הוא אדון בן-גוריון. ולכל זה הסכימו "הליברלים" שלנו.

יורשה נא לי, בקשר עם פרשה עגומה זו להזכיר נשכחות. אחת הסיבות הישירות שבגללן פרצה המהפכה הצרפתית הגדולה היו Lettres de cachet, או צווי המעצר השרירותיים, שהוצאו על ידי המלך ומשרתיו. הכלל שלפיו אין אוסרים בן אדם אלא על פי פקודת שופט, נקבע מאות שנים לפני המהפכה הצרפתית, ב-Magna Carta. דורות של לוחמי חרות נלחמו נגד שרירות זו, שאין נוראה ממנה, של השלטון; אבל "הליברלים" שלנו נתנו לאדון בן-גוריון Carte Blanche להשליך לבית-כלא אזרחים "חשודים", "שאין נגדם הוכחות". איך ייקראו אנשים, אשר רוממות הליברליזם בגרונם וחרב הפיפיות של סעיף 111 בידם?

באשר להסגרתם של אזרחים לשיפוט צבאי, כדאי להזכיר כי לפני מלחמת העולם השניה הייתה קיימת בארצות אירופה השונות מחתרת קומוניסטית מסונפת, שנלחמה על פי תורת לנין "להתקוממות מזויינת של המוני העמלים נגד המשטר הקיים". הארצות האלו לא היו, ברובן, דמוקרטיות; הן היו פאשיסטיות למחצה. אף על פי כן, לא נסחב בהן שום איש מחתרת קומוניסטי בפני בית-דין צבאי. אנשי המחתרת הקומוניסטית נשפטו באירופה אך ורק בפני בתי משפט אזרחיים, על פי המנהל האזרחי המקובל, המטיל את חובת ההוכחה על התביעה, הנותן ערובות מלאות לזכויות הנאשם, המבטיח לו זכות ערעור.

ובאמריקה כמו באירופה. האמריקאים טוענים כי מלבד המפלגה הקומוניסטית הגלויה, קיימת בארצם מחתרת קומוניסטית, ושאיפתה המוצהרת היא להפוך את המשטר בכוח הזרוע. בכל זאת, לא הוקם באמריקה שום בית-דין צבאי לשפוט את הקומוניסטים; במידה שאנשי מלנקוב האמריקאיים, החשובים בקיום קשר בוגדני עם מעצמה זרה, עוינת לאמריקה, מובאים לדין – הם נשפטים על ידי בית-משפט אזרחי, שוב עם כל הערובות והזכויות לערעור הכלולות בפרצדורה אזרחית.

רק בישראל, תחת שלטונה של מפא"י ובהסכמה מפורשת של "הליברלים" ממפלגת הציונים הכלליים, מושלכים אזרחים לבית-כלא בפקודת קצין-צבאי ונסחבים אזרחים למשפט בפני בית-דין צבאי. האין איפוא הציונים הכלליים ליברלים במובן זה, שהם חופשיים מבושה, ממש כאדונם רב החסד, ראש-הפיאודל-סוציאליסטים?

* * *

בימי נעורי קמה אופנה להגדיר "שיאים" שונים. היו שיאים לאדיבות, לחוזק יד, לפיזור נפש וכדומה. רוב ההלצות ההן אינן ראויות לדפוס; בינתיים חלפה האופנה עם הרוח. אבל ייתכן כי הגיע הזמן לחדש, במדינת ישראל, את מסורת השיאים בשטח אחד. שמו: הצביעות.

אם יש את נפשך לדעת מה הוא שיא הצביעות, לך – אזרח עברי – לכנסת, והקשב לאדון בן-גוריון, המזכיר את דברי אלכסנדר ינאי לשלומית ואומר: "אל תתיראי מן הצדוקים ומן הפרושים, אלא מפני הצבועים."

אכן, זהו שיא; אלא שאין זו הלצה.

לקריאת המאמר בעיתון