פרק מספר העתיד להיכתב חלק א'

א.

לכשאתפנה, יש בדעתי לכתוב ספר על ששת הימים שזעזעו את המזרח התיכון. השם לא יהיה מקורי. ג'והן ריד, עד ראיה ושמיעה לתהפוכות אשר פקדו את רוסיה בעקבות מהפכת פברואר 1917, חיבר ספר עדות, מן החשובים של התקופה, על עשרת הימים שזעזעו את העולם.

העתונאי האמריקאני, הצעיר והאמץ, ליווה בחודש אוקטובר, את הפלג הרובאי, על משקל רוב ורובה כאחד, במפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, בתפסו את השלטון בפרטוגרד, היא לנינגרד. לסיעה ההיא, הקרויה ברוסית בולשביקי, לא היה עוד רוב; אבל רובה – היה לה. היא השתמשה בו, כדי להשליט את המיעוט על הרוב, כדי להקים את הדיקטטורה של ... אה, המדברים בשם הפועלים. ריד התבונן מקרוב בתפיסת השלטון. הוא אהד את מבצעי ההפיכה. את אשר ראה במצבים שונים, לעיתים מסובכים, או מסוכנים – פרסם. לנין המליץ בפני פועלי כל הארצות (התאחדו!) על קריאת ספרו של ריד. סטלין ציווה לגנוז אותו. אין פלא. ג'וגאשווילי – סטאלין מוזכר בו, פעם או פעמיים, בשני השמות האלה, רק בקשר עם מינויו, או תפקידו, כקומיסר עממי לעניני הלאומים. טרוצקי, לצידו של לנין, אינו יורד מעמודיו, בקשר עם ההפיכה, ביצועה וביסוסה.

ודאי, לא רק התקופה, כעבור חמישים שנה, היא אחרת; גם המעשה ותוצאותיו הם שונים בתכלית. אבל הכל יודעים ומבינים ורואים, כי ששת הימים ביוני 1967 זעזעו את המזרח התיכון. הזעזוע עדיין לא נסתיים. הדיו יוסיפו להשמע לא רק באיזורנו אלא גם מעבר לו. כדאי לכתוב על ששת הימים שזעזעו וגו'; ואין פגם, סבורני, בהתאמת שם, מתוך ציון מקורו, למאורע היסטורי. אודה ולא אבוש, כי הנושא אינו מרפה ממני. אבל עלי גם להודות, בלא התוספת הסלחנית, כי עדיין לא נתפניתי לכתוב את אשר למדתי עליו, מקרוב. ומי יודע, על פי מאמר חז"ל הידוע, מתי איפנה? בינתיים פורסמו, גם לקראת ה-4 ביוני הרביעי, רשימות רבות על מלחמת ששת הימים. כמעט את כולן קראתי. כולן מעניינות, אך לא מצאתי ביניהן שום רשימה המסבירה בשפת העובדות, כיצד הוקמה, בימי חרדה ומשבר – ממשלת ליכוד לאומי, ואיך הגענו להכרעה הגורלית, באותו יום, בין הערביים, לפני ארבע שנים. משום כך אפרסם, ברשותו האדיבה של העורך המארח, בטרם יחלפו ימי יוני, פרק על נושא זה, מתוך ספר אשר עדיין לא נכתב.

ב.

מיום ה-15 במאי 1967, הלא הוא יום העצמאות ה-19, החלו אוייבינו מקיפים אותנו בצבאותיהם. עם ההעברה הנמשכת של חיל מצרים לקידמת סיני, היו בישראל שתי הערכות מצב. האחת היתה רשמית, במידה מסויימת, שאולה – הענין אינו רציני. זוהי הפגנת כח, ראווה. ההערכה השניה מצאה את ביטויה גם בכנסת – רציני הוא הענין, עלינו להיכון למבחנים.

אופיינית היתה האסכולה שקיבלנו מוושינגטון, אין לזלזל, נאמר שם, בריכוז הכוחות המצריים. אבל אין נשקפת מהם סכנה לישראל. מדוע? משום שנקבע, בתצפיות חוזרות, כי היערכות הכוחות היא הגנתית, לא התקפתית. גם כעבור שנים, מותר לאזרח של מדינה, מוקפת אויבים, לציין, כי קלות דעת שכזו יכולים להרשות לעצמם מומחים, בתנאי שישקיפו עליה ממרחקים. היערכות הגנתית. היה עלינו להסביר, כי בימינו אפשר להופכה להתקפתית בזמן קצר ביותר. קשה להבין, מדוע אחר כל הנסיונות צריך לעיתים, להסביר דוקא למומחים, דבר כה יסודי. תיקו.

מצרים הוסיפה להעביר כוחותיה ולרכזם סביב ישראל. הממשלה הורתה על גיוס חלקי של מילואים בצבא ישראל. מדי יום ביומו נתמלא הנגב חיילים קרואים ונתרוקנו ערי ישראל מגבריה. שני מחנות אדירים נצבו זה מול זה. מבירות ערב הגיעו הקולות המשודרים: מתקרבת השעה בה מדינת היהודים תושמד ותימחה מעל פני האדמה. בימים ההם הוכח, אולי לתמיד, כי את הצבא העברי המחודש אפשר לגייס, על מאות אלפי חייליו המצוינים, בכל יום ובכל שעת לילה. אבל אם מגייסים אותו, אי אפשר להחזיקו זמן ממושך באפס מעשה. העניין אינו פסיכולוגי. אמנם ידוע בכל צבא הקושי הכרוך בעמידה מייגעת סבלנית בחפירות הגנה. כל צבא ראוי לשמו, חייב ללמוד אותה. חיילינו לומדים, גם יודעים. אבל המדינה, עליה הם נקראים להגן, בנויה כך שאין היא יכולה ימים רבים להחזיקם, לרבבותיהם, במצב של המתנה, בלא החלטה על הכיוון, שילכו כעבור זמן מסוים. אין מנוס מפני הבחירה בין שתי האפשרויות: או לשלחם קדימה, כדי לשבור את האויב, או להחזירם לבתיהם, מתוך הנחה, אם נכונה היא, כי הסכנה חלפה. המשך ההמתנה, או הצפייה הסבילה, הוא עצמו יוצר סכנה למדינה. חיילינו מפיקים לקחים מן הקרבות. מנהיגינו חייבים ללמוד את הלקח המיוחד הזה מן הימים שקדמו ללחימה.

במצב, שנוצר בימים ההם, עשה ראש הממשלה דאז, מר לוי אשכול ז"ל, צעד ללא תקדים. הוא הזמין את אנשי גח"ל ורפ"י, את חברי האופוזיציה, כפי שהיא הייתה מיוצגת בוועדת החוץ והבטחון של הכנסת, להשתתף בדיונים של ועדת השרים לענייני בטחון. השעה דחקה. לרשותם של חברי כנסת אלה הועמד מסוק, כדי להטיסם מן השדה אשר בדיר-יאסין, ללשכה אשר בתל-אביב.

עד אותו יום, מתוך התבוננות מתמדת בהתפתחות העניינים הגעתי למסקנה, כי יש לפתוח ביוזמה מדינית, בלתי שגרתית, כדי לנסות ללכד את העם לקראת המבחנים, הצפויים לו. בתנאים מסוימים של סכנה אמיתית, חובתו של אדם היא לא רק ליטול יוזמה כזו, אלא גם להטיל על שכמו את מלוא האחריות על כישלונה. על פי כללים אלה, פניתי אל מר שמעון פרס, בטרם שנינו עלינו למסוק, והצגתי לו שתי שאלות:

• אמור לי, שמעון, האם מר בן-גוריון, בגילו, מסוגל, לפי דעתך, לעמוד בראש ממשלה, והאם הוא יסכים לעמוד בראש ממשלת ליכוד לאומי?

מר פרס השיב, ללא היסוס:

• מסוגל גם מסוגל, אבל בטוחני כי לא יסכים.

שבתי ואמרתי למר פרס:

• לך אל מר בן-גוריון ואמור לו, כי, אם יסכים, אהיה אני מוכן להציע את מועמדותו לראשות הממשלה. יצאנו לדרכנו.

ג.

ראש הממשלה קידם בברכה את נציגי האופוזיציה והודיע, כי הממשלה רוצה לשתפם באחריות להכרעות. התקיים דיון על המצב הצבאי ועל הסוגיות המדיניות. עם סיומו, הייתי מודאג עד עמקי ליבי. התחזקה בי ההכרה, כי יש לעשות כל מאמץ אפשרי, כדי להביא להקמת ממשלת ליכוד לאומי.

למחרת היום הודיעני מר פרס, בניגוד להנחתו, כי מר בן-גוריון, מסכים לקבל לידיו את ראשות הממשלה, אם תוצע לו. אבל יש לו תנאי: על מר אשכול להסתלק לחלוטין מן הממשלה. אמרתי למר פרס, כי התנאי אינו נראה לי, כי הוא בעיני לא צודק, וגם בלתי אפשרי. אני מציע, אמרתי , כי מר בן-גוריון ייקרא להיות ראש הממשלה, ואילו מר אשכול יהיה סגן ראש הממשלה. אם יוסכם על כך, אהיה מוכן ללכת אל מר אשכול ולהביא בפניו, במישרין, את ההצעה הזאת. מר פרס שוב הביא את דעתו, כי מר בן-גוריון לא יוכל להסכים להרכב כזה.

קיימנו התייעצות של שלוש סיעות פרלמנטריות, גח"ל, מפד"ל ורפ"י. בעקבות דבריו של מר פרס, הסברתי את הצעתי לגבי מר בן-גוריון ולגבי מר אשכול. נציגי רפ"י שבו והבהירו, כי, לפי דעתם, לא יסכים מר בן-גוריון להשתתף בממשלה יחד עם מר אשכול. אמרתי להם את הדברים הבאים:

• לא נוכל להסכים לפסילתו של מר אשכול. אתם גם לא תוכלו להשיג אותה. דווקא עליכם להבין זאת היטב. רפ"י קמה, בעיקר, מתוך נאמנות, או לויאליות, למנהיגה. אני מעריך מאד לויאליות. היפוכה הוא לא רק מכוער אלא גם הרסני. אבל אם כך, עליכם להבין, כי גם לזולתכם הזכות והחובה לקיים לויאליות. מר אשכול הוא היום מנהיגה של מפא"י. אינכם יכולים לדרוש מחברי מפא"י שהם יפנו עורף למנהיגם ויסכימו לפסלו על פי דרישת מנהיגכם. בימים אלה יש לפסול את הפסילות. עלינו להקים ממשלת ליכוד לאומי. לכן חובתכם היא ללכת למר בן-גוריון ולשכנעו, כי יוותר על התנאי שלו, כי יסכים להשתתף בממשלה יחד עם מר אשכול, על פי חלוקת התפקידים המוצעת.

לאחר הפסקה והתייעצויות נוספות, הודיעו לנו אנשי רפ"י, כי מר בן-גוריון הסכים לוותר על התנאי שלו. אחרי שיקול דעת, הוא הביע הסכמתו, כי מר אשכול יכהן כסגן ראש הממשלה, אשר הוא, מר בן-גוריון, יעמוד בראשה. בעקבות שנוי חיובי זה, הוסכם, כי אביא את ההצעה המשולבת בפני ראש הממשלה, מר לוי אשכול. בדיעבד נתפרסמו ידיעות שונות על עמדתם של נציגי המפד"ל לגבי הצעה זו. למען האמת עלי לציין, כי היא הוסכמה על דעת כל הסיעות אשר השתתפו, בגלוי, בדיון הזה, לרבות מפד"ל. כאשר הלכתי אצל מר אשכול, קיימתי שליחותי על דעת שלשתן.

ד.

עלי להפסיק את סיפור העובדות, כדי להסביר מדוע הצעתי את מר בן-גוריון לראשות הממשלה. עד היום מתרוממים עפעפים ומתקמטים מצחים, של קרובים ורחוקים, השואלים לפשרה, אולי הנסתר, של הצעה זו. אתה הצעת את בן-גוריון? שני ההדגשים בלבד, בלי פרטים, מסבירים את עומק התמיהה, ההפתעה, אף התדהמה.

באחד הקיבוצים, בהם הייתי, אחר מלחמת ששת הימים לאורח רצוי, שמעתי גרסה החורגת אפילו מתדהמה.

ידעת, נאמר לי, כי מר בן-גוריון הציע בימים ההם לא לפעול נגד האויב, אלא להתחפר ולחכות. אתה, כידוע לנו, היית בעד גמר ההמתנה. איך, אפוא, יכולת להציע דווקא אותו לתפקיד ראש הממשלה? אין זאת, שהכוונה כלל לא הייתה כלפי חוץ, אלא כלפי פנים. בפשטות, רצית, יחד עם פורשי רפ"י, לקעקע את הממשלה. ניצלתם את המתיחות, כדי לפגוע בהגמוניה הפועלית.

החשדנות הזאת, המחלה הזו. אי אפשר להניח, אפילו כאשר מדינתך מוקפת טבעת ברזל, בה מאיימים אויבים להחניקה, כי אדם, כי יהודי – אל נוסיף על שני צלמי דמות תבנית אלה – יכול לחשוב, בלא פנייה או צדייה, כיצד להציל, איך להביא לידי עמידה מלוכדת, לידי פעולה משותפת. ההגמוניה היא מעל לכל. ואם מישהו מציע ליכוד לאומי, הוא כלל לא התכוון לו; מזימות היו בראשו. והראייה, הוא הציע לראשות הממשלה מי שתבע לא לזוז והוא, המציע הזומם, ידע על כך, היטב.

לא היה ולא נברא. כאשר שוחחתי עם מר פרס, בפתח המסוק המתחמם, לא ידעתי דבר על השקפותיו הצבאיות של מר בן-גוריון. גם בהמשך התייעצויותינו לא שמעתי עליהן. רק כעבור שבוע נוסף נפגשתי עם מר בן-גוריון, על פי הזמנתו, בביתו. אז שמעתי, בפעם הראשונה, מפיו, מה הן הצעותיו. אבל במוצאי השבת ההיא, הציע מר בן-גוריון, לא להמתין אלא לפעול. אמנם תכניתו לא טובה היתה. הסברנו לו, בעזרת מפה דמיונית, היכן ריכוזי הכוח המצרי ומהי הסכנה שהיתה צפויה, הן לערי ישראל ממטוסים מצרים שלא היו נפגעים, והן לטורי צבאנו, שהי חשופים לאיגוף. מארחנו השיב, כי יתכן ואין הוא יודע את העובדות לאשורן, באשר הוא, לדבריו, אזרח פשוט. אבל עובדה היא, כי הוא הציע באותו ערב להפעיל את הצבא, על זרועותיו, ולא לחכות עד אשר האוייב יפתח במעשי איבה, והיא האמת, על שני חלקיה. אך אם מישהו נגוע בקנאות הגמונית וחולה בחשדנות, הרי יהיה מוכן למרוד גם באמת פשוטה ולחפש סתירות ומסתורים שלא נוצרו אלא בדמיונו.

מדוע הצעתי את מר בן-גוריון לתפקיד המרכזי במדינה? בימים ההם, אשר לא יישכחו עוד מליבי, בקרוני, ביזמתם, אנשים רבים, מחוגים שונים. בדבריהם היתה תחושה של דאגה ושל דחיפות. לעת סכנה וחרדה, נפלו מחיצות, לא רק במהירות אלא ביסודיות. הלבבות נפתחו. הוסרה הצידה כל פורמליות. זכרונות העבר נמוגו. לא היתה להם עוד כל השפעה על חילפי הדעות, שלוו בדאגה מתמדת, גוברת.

מן המגעים הדחופים האלה הוברר לי, כי בעוד האוייב מקיף אותנו ומאיים עלינו, מנת חלקנו הוא משבר בשטח הרגיש ביותר של החיים הלאומיים. כוונתי ליחסים בין הרשות האזרחית ובין הפיקוד הצבאי. בשבילי הכלל של עליונות הרשות הנבחרת על כוחותיה המזויינים של המדינה הוא מושכל ראשון. בכל התנאים. זוהי חוקת החיים של עם בן חורין. אבל החוקה עלולה לעמוד בסכנה, אם היא לא תישכן, ביחוד בשעת חרום, על מידת האמון האנוש, שהיא תורת החיים.

המשבר, בו אנו דנים, מצא את ביטויו לא בפגישה אחת בין נציגי הרשות האזרחית ובין מפקדי הצבא. רבים היו המגעים. את הדיהם נוסיף לשמוע גם ממרחק של זמן. ההמתנה הנמשכת. אנשי הצבא היו מודאגים מן הצד האנושי ביותר של תפקידם: הן כל יום חולף יביא לריבוי האבדות, משינתן הצו. עד היום מהדהדים דבריהם באזני. בבוא השעה מצאה דאגתם המצטברת ביטוי מובהק. תהיינה דעותיו של האיש כיום, אשר תהיינה, דבריו נחרתו בזכרון הלב. נאצר, אמר, לא היה מעז לרכז כמעט את כל צבאו מול פני צה"ל, אבל הוא סומך על הססנותה של ממשלת ישראל.

זה היה, לעת סכנה מחוץ, שורש העניינים הפנימיים, אשר לא היה להם כל קשר עם היחסים המדיניים הבין-מפלגתיים. בראותי את ראשית המשבר ואת התפתחותו, ביודעי עליו כמעט הכל, סברתי, כי מר בן-גוריון, אשר במשך שנים רבות קיים מגע אישי מתמיד עם המפקדים הבכירים, יוכל ליצור את מידת האמון הנדרשת, בטרם יינתן הצו. ואם תקום ממשלת ליכוד לאומי, סמכותה המוסרית תקיים את האמון, ולא יהיה בו עוד בקע כלשהו. זה היה השיקול העליון, המכריע. שום זיכרונות עבר, אפילו המרים והנוראים ביותר, לא יכלו לעמוד מולו. שום חישובים לא יכלו לסלקו, או אף להחלישו. תחושת הסכנה והדחיפות, וכן בקשת המוצא, מילאו את כל חדרי הלב.

מתוך הכרה זו, מצויד במנדט של שלוש סיעות פרלמנטריות, המייצגות מאות אלפי אזרחים נאמנים, הלכתי אל מר אשכול והצעתי לו, אחר דברי קדמה קצרים, כי יזמין אליו את מר בן-גוריון ויציע לו להרכיב ממשלת ליכוד לאומי ולעמוד בראשה, בעוד הוא עצמו יכהן בה כסגן ראש ממשלה.

ההצעה לא רגילה היתה; וכמוה השיחה בין מר אשכול וביני. היא הותירה סימנים – הפלא ופלא: דוקא לטובה – ביחסים בין ראש הממשלה המנוח וביני, עד יום מותו. אספר עליה. כמו כן עלי להסביר כיצד הורדה הצעתי מן הפרק, איך הועלתה מועמדותו של מר משה דיין, לא רק לתפקיד שר הבטחון אלא גם לשלושה תפקידים אחרים, ובאיזו דרך הוקמה ב-1 ביוני 1967, ממשלת הליכוד הלאומי, אשר קבלה את הכרעת המפנה ב-4 ביוני.

אבל עלי לבקש את סליחת הקוראים. ארכו הדברים, על אף תימצותם. מכסת השורות נסתיימה. אסור לעבור על גבולותיה של הכנסת האורחים, המוענקת לי, באדיבות רבה, על ידי העורך. אין ברירה אלא לבקש את הסכמתו להשלים, בלי נדר, פרק מתוך ספר אשר ייכתב, אם ירצה השם.

המשך המאמר, מתאריך 18/06/1971. בחלק זה, מפרט בגין את הליך המו"מ בין המפלגות. חברי הממשלה קבעו כי גם המפלגות המצטרפות לממשלת האחדות צריכים לשאת באחריות, ולכהן כשרים בממשלה המאוחדת. בגין מתאר את ההליכים שהובילו למינויו של דיין, איש רפ"י לשר הבטחון.