פרק מספר העתיד להיכתב (ב')

לחלקו הראשון של המאמר לחץ כאן

אמרתי לראש הממשלה לוי אשכול:

• זו יכולה להיות, על פי האמרה המפורסמת, שעתך הנאה ביותר. את הסכנה הנשקפת לנו, אתה יודע כמוני, או טוב ממני. עלינו ללכד את כוחותינו. הליכוד הלאומי יעלה את מורל העם, כפי שכולנו רגילים לומר. תסכים אתי בוודאי אם אומר, כי זהו אחד הגורמים החשובים ביותר במערכה, למען הבטחת הניצחון. ההצעה שאני מביא בפניך, אינה רגילה. טול את היוזמה, הזמן אליך את מר בן-גוריון והצע לו, כי יעמוד בראש ממשחלת ליכוד לאומי, בה אתה תסכים לשרת כסגן ראש הממשלה. אני יודע היטב, מר אשכול, מה התרחש בינך ובינו בשנים האחרונות, אבל אולי תואיל להיזכר, מה היה בינו וביני במשך כל השנים? והנה אני מוכן, לעת סכנה כזו, להסיר הצידה את כל זיכרונות העבר. העיקר הוא, שנתלכד ונעמוד יחד במערכה הגורלית. העליתי את הצעתי בפניך, במישרין, בכנות מתוך דאגה עמוקה. לא באתי לפגוע בך. הצעתי דרך, אבל אם תודיעני, בעקבות דברי, כי אין אתה רוצה עוד להמשיך בשיחה, לא אבוא בטענות אליך. אבין.

ראש הממשלה הקשיב לדברי, מבלי להפסיקני. הוא לא גילה שום סימני רוגזה. על ההצעה המפתיעה, השיב בנימה של חמימות אישית:

• לא, לא אפסיק את השיחה. אני דווקא מעונין להמשיך בה. גם אני אדבר בכנות. ומיד אומר לך, כי לא אסתפק בתשובה שאתן לך. אביא את הצעתך, ואולי עוד הערב, בפני חברי. אמסור להם עליה באותה צורה - איך לומר זאת? לירית, כפי שאתה הסברת אותה. וחברי יחליטו. אם יקבלו את הצעתך, לא תהיינה לי טענות. אבל אז אתפטר מכל תפקידיי. את ההצעה עצמה אינני יכול לקבל, העניינים הם מסובכים. לא אוכל היום להסביר הכל. באחד הימים אולי אוכיח לך, מה אני עשיתי, כדי לצייד את הצבא. בשאלת ההבנה בענייני צבא, זה לא כך, כמו שחשבו במשך שנים רבות. למדתי משהו בינתיים. ובאשר לג'ונסון אני חושב, שאוכל להשיג ממנו יותר. האמן לי, יש לי יסוד לומר את זאת. אבל אבקשך להבין דבר פשוט. שני הסוסים האלה – מר אשכול עבר לאידיש – לא יוכלו עוד ללכת באותה רתמה, הזוג הזה לא יכול כבר לחיות יחד. למען הרוח הטובה, אספר לך סיפור על וויצמן ו-וולטש. באחד הימים הזמין חיים ווייצמן את ד"ר וולטש לבוא מברלין ללונדון [מחוק במקור ט.ק.] בהנהלה הציונית. וולשט הגיע וחיכה לתפקיד שיוטל עליו. עבר שבוע ראשון, שני, אפילו שלישי, אך לוולטש לא ניתנה שום עבודה במשרד. הוא תמה מאד, אבל התברר, כי ד"ר וויצמן תמה עוד יותר. הם נפגשו במדרגות. וויצמן הביט על וולטש ושאל אותו: מה אתה עושה כאן?

הנמשל היה ברור. אבל ראש הממשלה העדיף לפרש והוסיף:

• לו הייתי מקל את הצעתך, אין לי ספק, כי באחד הימים היה בן-גוריון פוגש אותי במדרגות והיה שואל אותי בתימהון רב: אשכול, מה אתה עושה פה?

צחקנו. מיד שבנו להתבונן ברצינות, במצב. הוא הוברר לחלוטין.

עוד הספקתי לשאול את מר אשכול, האם, עם דחיית הצעתי במקורית, הוא היה מסכים להזמין את מר בן-גוריון ליטול לידיו את תיק הבטחון. מר אשכול השיב בלאו חד-משמעי. הוא הזכיר לי לאילו צרות, גרמה, בימים עברו, ההפרדה הפרסונלית בין שני התפקידים: של ראש הממשלה ושל שר הבטחון.

מסרתי דין וחשבון על שיחה זו בפגישה נוספת של נציגי גח"ל, מפד"ל ורפ"י. ההתייעצות של שלוש הסיעות הפרלמנטריות נתקיימה, הפעם, בתל אביב, במלון הילטון, בחדרו של שר הפנים. מר שפירא הביא את בטחונו, כי ראש הממשלה יסכים למינויו של מר בן-גוריון לשר הבטחון. מאחר ששמעתי את תשובתו של מר אשכול לשאלתי הנוספת לסיכום שיחתנו, הבעתי ספק אם הדבר יהיה אפשרי. אבל שר הפנים הודיע, כי הוא עצמו ילך אל ראש המשלה ויעמוד בתוקף על קבלת ההצעה השניה. אני מבין – הסביר מר שפירא – כי אשכול אינו מוכן לוותר על ראשות הממשלה, אבל אין שום הצדקה לכך, כי לא יסכים למסור את תיק הבטחון בידי בן-גוריון. אשכנע אותו, הפטיר שר הפנים. כל המשתתפים בהתייעצות המשולשת הסכימו עם מר שפירא, כי כדאי לעשות את הנסיון הנוסף. הוא עשה אותו למחרת היום, ערב שבת.

לא קבלנו פרטים מלאים על השיחה בין ראש הממשלה ובין שר הפנים. היו שספרו, כי היתה חריפה, מר שפירא עצמו ביקש להודיענו, בקיצור, כי מר אשכול דחה את הצעתו לחלוטין.

במוצאי שבת, לאחר השיחה, עליה סיפרתי, בביתו של מר בן-גוריון, נפגשו נציגי גח"ל ורפ"י, בקרבת מקום, במלון 'ירדן'. הוברר לנו מיד, כי דוברי רפ"י השלימו עם הסרת מועמדותו של מר בן-גוריון. אם לתפקיד ראש הממשלה ואם לניהול עניני הבטחון. הם לא הודיעו, כי רפ"י מתנה את הצטרפותה לממשלת ליכוד לאומי בשיתופו של מר בן-גוריון בה. באחד משני התפקידים. מה הייתה תוצאת המשך הדיונים, לו הציגו תנאי כזה, אין לדעת. עובדה היא כי לא עמדו עליו. לעומת זאת, ביקש מר פרס להודיענו, כי אנו, אנשי גח"ל, בני חורין הננו להצטרף לממשלה בלעדי רפ"י, אלה היו דברים נאים. תשובתנו לא הותירה ספק ביחס למהותה. אישרנו, כי כולנו חופשיים. אבל, הוספנו, אנו גם בני חורין לא לקבל את החופש המוצע. אנו רוצים בממשלת ליכוד לאומי. אז העלו בפנינו חברי רפ"י את מועמדותו של מר דיין לאחד משלושת התפקידים הבאים: רמטכ"ל, המפקד העליון של הצבא, שר הבטחון. הם ביקשו כי אנו נמליץ בפני ראש הממשלה על המועמד ועל תפקידו.

דחינו את שתי ההצעות הראשונות. לא השארנו ספק, כי אין הצדקה להחליף, כלומר לפטר, את הרמטכ"ל. עד אז לא הכרתי, מקרוב את רב אלוף רבין. שמעתיו מספר פעמים בוועדת החוץ והבטחון של הכנסת; (באחד הימים, זמן ניכר לפני מלחמת ששת הימים, הוא קרא לפת"ח בשם "ארגון פורש". בקשתיו לא להשתמש במונח זה לגבי הארגון העוין. הוא הבין). העובדות המכריעות היו לנגד עיניו. איש אינו יכול לטעון כי הרמטכ"ל נכשל במילוי תפקידו, במערכה. היא עדיין לא החלה. הכל מצפים להחלטה מדינית המתמהמהת לבוא. מדוע צריך להודיע כי הרמטכ"ל אינו מסוגל, אחר שנים כה רבות של שירות ופיקוד, לנהל את המערכה, משיוחלט עליה? ההגינות מחייבת, אין שום הצדקה לפטרו על סף המערכה.

מפקד עליון של כל הכוחות המזויינים? הצעה זו נראתה לנו גם סבוכה, מבחינה חוקתית, וגם מסוכנת. אמנם תמיד סברתי, כי המצב הקיים, בו הממשלה היא בבחינת המפקד העליון של הצבא לחילותיו, טעון אף הוא תיקון. נשיא המדינה מן הדין שיהיה ראש הכוחות המזויינים, כנוהג בכל מדינה דמוקרטית. אבל הכוונה בהצעה זו, במשטר פרלמנטרי, היא לא למפקד למעשה, אלא ל"ראש" להלכה, הממנה את הרמטכ"ל. על פי הצעת הממשלה. למנות אזרח אחר, שהוא חבר כנסת, כלומר עסקן מדיני, למפקדם העליון, למעשה, של כוחותינו המזויינים – זהו רעיון החורג הרחק מן המסגרת הקונסטיטוציונית.

התפתחות המאורעות הגבירה את הדאגה. מדי יום ביומו נוספו כוחות אויב מסביב לישראל. המדובר היה לא בגדודים אלא בדיביזיות, מצוידות בנשק כבד, חדיש. מכל תחנות השידור הערביות בקעו איומי השמדה. ההערכות לגבי אבדות שנסבול במערכה המתקרבת, היו מחרידות. הממשלה לא יכלה להגיע להכרעה, אם לשים קץ להמתנה. אחרי ישיבה ממושכת נחלקו בה הדעות, ביחס לשאלה הגורלית שווה בשווה.

מיצרי טיראן היו סגורים מן ה-23 במאי. לאחר גרוש כח האו"ם, הודיע נאצר, כי שום אניה ישראלית לא תעבר עוד מאילת או אליה. עם סגירת המייצרים ביקש נשיא ארצות הברית כי ישראל תמתין עם כל פעולה נגדית, ארבעים ושמונה שעות. ארצות הברית, הסביר, רוצה להכין פעולה בין לאומית נגד המעשה המצרי הבלתי חוקי. בוועדת השרים לענייני בטחון הסכימו הכל להיענות לבקשה זו של מר ג'ונסון. האופוזיציה הודיעה, כי אם באחד הימים יתברר שהיה זה משגה, היא נושאת בעדו במלוא האחריות. אבל ביחס לעצם התכנית של פריצת המצור על ידי כוח משימה בין לאומי נחלקו הדעות. נשמעה דעה, כי הבטחת וושינגטון להקים כוח כזה, היא ניצחון לישראל. האסכולה השנייה הייתה, כי אם אנו לא נפעל, איש לא יפרוץ בשבילנו שום דרך. איזו משתי הערכות אלו הוכחה כמציאותית – ידוע.

בישיבת ועדת השרים לענייני בטחון נודע לנו, נציגי האופוזיציה, על שיגורו של שר החוץ, מר אבן, לשלוש הבירות המערביות. התרעמנו על החלטה זו. לפי ההערכה דאז, הוא יאסוף ייסורים ואיסורים. אבל גם הנוהל לא נראה לנו. ראש הממשלה הודיע, עם הזמנתנו לדיוני הועדה, כי נשותף באחריות להכרעות. מדוע, איפוא, לא נועצו בנו בקשר עם נסיעה חשובה זו?

ייתכן כי משבר זה החיש את השינוי שחל בקרב אנשי הממשלה, בקשר עם מעמדם המיוחד, חסר-התקדים של נציגי האופוזיציה. הם הוזמנו לעת משבר גובר, להשתתף בדיוניה של ועדת השרים לעיני בטחון, אבל הם לא היו חברים בה. כפי שלא היו, או משום שלא היום, חברי הממשלה. חלק מן השרים הגיע למסקנה, כי למען האחריות בהכרעות יש למנות את שליחי האופוזיציה לשרים, כדי שיוכלו להשתתף בוועדה לענייני בטחון במלוא הזכויות. לגח"ל הוצעו שנים שרים; לרפ"י אחד. כולם בלי תיק.

גח"ל היה אז זכאי לנציגות של חמשה חברים בממשלה. אמרנו את זאת לדובריה, אבל לא עמדנו על דרישתנו, על אף היותה צודקת. צריך היה למהר. הוברר, כי אם נעמוד על חלוקת משרדים או על ייצוג מתאים, יחלפו ימים רבים וממשלת הליכוד הלאומי לא תקום. גם רפ"י הסכימה, כי יהיה לה נציג אחד, במקום שניים, להם היתה זכאית, בממשלה. אבל היא עמדה על כך, כתנאי להצטרפותה כי מר דיין יתמנה לשר הבטחון. אנחנו, כאמור, החלטנו לתמוך בהצעה זו. כן עשתה מפד"ל, לאחר שראש הממשלה דחה את הצעתו של שר הפנים ביחס למר בן-גוריון. באחת מישיבות הממשלה, דיבר מר שפירא על הצורך בהקמת ממשלת ליכוד לאומי, לרבות מינויו של מר דיין, לא רק בתקיפות אלא בחריפות רבה.

נציגי המערך דאז, מפא"י ואחדות העבודה, לא הסכימו למסור את תיק הבטחון בידי איש רפ"י, מר דיין. הם הסתמכו, בעיקר, על הנסיון הלא בריא של הפרדת תפקיד זה מראשות הממשלה. המגעים הבין מפלגתיים נעשו קדחתניים, הוספנו לעמוד על צרוף רפ"י לממשלה, אמנם, אמרנו, הצטרפות גח"ל, המייצג למעלה מרבע מיליון אזרחים, תהיה לה משמעות מוסרית ומדינית רבה; אבל בלי רפ"י יהיה הליכוד לא שלם. ואנו רוצים בימי הסכנה, בליכוד לאומי כולל ככל האפשר. אנשי שיחנו ניסו לשכנע אותנו, בשיחות ממושכות, כי נצטרף לממשלה בלי רפ"י. מה קושר אתכם עם רפ"י, שאלונו? כלום יש לכם הסכם מחייב אתה? לא, השיבונו. אין לנו שום הסכם כזה. אנשי רפ"י גם הודיעו לנו, מיוזמתם, כי אנו בני חורין להצטרף לממשלה בלעדיהם. אבל אנו רוצים, כפי שאמרנו, בליכוד כל הכוחות לקראת המערכה. אנשי שיחנו הוסיפו להשמיע נימוקיהם, משום מה אין אנו צריכים לקשור את הצטרפותנו לממשלה בהשתתפות רפ"י בה. אילו ז'ול וורן היה נוכח, ברוחו באחת השיחון ההן, ייתכן, והיה מגיע למסקנה כי דמיונו, אשר העלה אדם על הירח, עדיין לא הגיע לשיא. אמנם כן, הוכח, כי המדיניות היא השטח, בו מתרחשים מאורעות דמיוניים, אשר עליהם לא חלמו הפילוסופים שלכם.

ליום החמישי, ה-1 ביוני 1967, לפני הצהריים, הזמין ראש הממשלה את נציגי גח"ל ורפ"י, בנפרד, להתייעצות נוספת עמו ועם מספר שרים. עד פתיחת ההתייעצות הראשונה חלו שתי התפתחויות מפתיעות. במוסד של המערך הוצע וסוכם, אם כי לא באופן סופי, כי מר יגאל אלון יתמנה לשר הבטחון. מר דיין, מצידו, הגיע להסכם עם ראש הממשלה, לפיו יקבל את הפיקוד על חזית הדרום.

אתחיל בהבהרת עמדתנו לגבי המאורע השני. לא הסתרנו בפני אנשי רפ"י, כי לא רק הופתענו אלא גם רגזנו. מה קורה, שאלנו את שותפינו להתייעצויות המשולשות התכופות. אנחנו מפעילים כל השפעה אפשרית, כדי להביא להקמת ממשלת ליכוד לאומי, בה מר דיין יהיה שר בטחון, והנה הוא עושה הסכם "פרטי" עם מר אשכול. שוב עלתה שאלת ההגינות כלפי המפקד, העומד על משמרתו. מדוע צריך להחליף את האלוף גביש, הידוע, באחד המפקדים המעולים בצבאנו? כלום הוא נכשל בתפקידו? מדוע, אפוא עומדים לפטרו על סף המערכה ובכך להודיע כאילו הוא אינו מסוגל לנהלה? הרושם היה כי גם מר פרס, אשר אליו הפנינו את טענותינו, היה מופתע. הוא ציין, לאחר שיחות טלפוניות, כי ההצעה למנות את מר דיין לשר הבטחון, בעינה עומדת. יצאנו לפגישה עם ראש הממשלה. מר אשכול חזר על ההצעה כי נצטרף לממשלה. הוא ציין, מיוזמתו, כי מר דיין עומד לקבל תפקיד צבאי חשוב. על הודעה זו הגבנו מיד. כפי שסיכמנו בינינו. אמרנו לראש הממשלה, כי אנחנו, בהתייעצויות אלו, דנים בהרכב הממשלה, כלומר בסוגיה מדינית. הטלת תפקידים צבאיים שייכת לרמטכ"ל, באישורו של שר הבטחון. לא לנו לטפל בענינים אלה. אנו שבים ומציעים, כי מר דיין יתמנה לשר הבטחון וכי גם גח"ל וגם רפ"י יצטרפו לממשלה.

הועלתה הסוגיה של מינויו של מר אלון לשר הבטחון. ראש הממשלה לא הכחיש ולא אישר את הידיעות בנושא זה. אבל אנחנו אמרנו לו ולחבריו לממשלה שני דברים יסודיים. ראשית, בוטל הנימוק, בו השתמשתם כל הימים האלה, כי אסור להפריד בין ראשות הממשלה לבין האחריות הישירה לענייני הבטחון. לוקחים בחשבון, הפרדה כזו. שנית, אין אנו שוללים את מועמדותו של יגאל אלון לתפקיד שר הבטחון. במלחמת תש"ח הוא הוכיח כי הנו מפקד ברוך-כשרונות. אבל מדוע אתם שוללים את מועמדותו של מר דיין מתפקיד זה? כלום הוא לא שרת כרמטכ"ל? כלום לא הוכיח כישרונות מובהקים במערכות ישראל?

בהמשך השיחה פניתי אל ראש הממשלה במישרין:

• תן את הסכמתך, כפי שאנו מבקשים ממך. אתה רואה, כי אין אנו דורשים דבר בשביל עצמנו. הליכוד הלאומי דרוש לעמנו. אם תאמר הן, תוכל להקים, במשך חצי שעה, ממשלת ליכוד אשר כמותה לא הייתה מאז הקמת המדינה. ונעשה יחד את המוטל עלינו. שליחי רפ"י המתינו לגמר שיחתנו אך הפגישה המתוכננת עמם לא נתקיימה עוד. בשעות אחר הצהריים היו התייעצויות פנימיות במפא"י ובמערך, בהן הוחלט, כי מר דיין יוזמן לקבל את התפקיד של שר הבטחון.

היה זה יום הזכרון למפקדנו הראשי, דוד רזיאל. יצאנו לירושלים, להתייחד עם זכרו, על קברו. אמרתי דברים עליו ועל תלמידיו הלוחמים ועל תפקידם בימים אלה. שבתי לתל אביב. הלכתי למלון "הילטון", כדי לשוב ולהיפגש, כפי שקבענו מראש, עם מר משה חיים שפירא. לא מצאתיו. המלון הגדול דמה לבית רפאים. ריק. עמדתי לעוזבו. נקראתי לטלפון. דיבר עדי יפה מזכירו המדיני של ראש הממשלה. בשורה היתה בפיו. ראש הממשלה קיבל את ההצעה. בשורה בגדולה בישרתני, בני. כך אמרתי לו, כנראה מתוך התרגשות. שוב באה קריאה טלפונית. דיבר שר הפנים:

• אתה כבר יודע?
• כן.
• מזל טוב. בוא לקיריה, כדי להתחבק.
• מזל טוב אני בא.

מיהרתי לקריה.

התחבקנו.

***

לאותו ערב הוזמנו, מר דיין ואני, להשתתף בישיבת הממשלה. מר יוסף ספיר החל במילוי תפקידו ביום א', לאחר שנבחר על ידי המוסד המוסמך של המפלגה הליברלית לייצג את ממשלת הליכוד הלאומי.

ביום ו' נתקיימה אי שם, פגישה עם המפקדים הבכירים. הם דיברו גלויות. ישבתי ליד ראש הממשלה, ראיתיו בכאבו. אמרתי לו: אל תכעס עליהם, הם מדברים מתוך דאגה.

היו חילופי דברים קצרים בין שר הבטחון החדש וביני. ממש באותו רגע ביטא כל אחד מאתנו את מחשבתו הזהה: אם לא תקבל החלטה, אעזוב את הממשלה. כך אמנו איש לרעהו, כשתים עשרה שעות לאחר שהשתתפנו בישיבת הממשלה הראשונה. הממשלה החליטה.