פרק זכרונות אישיים: עלינו על קברו של בן יוסף

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ג' חשון התש"ט, 5 בנובמבר 1948
מתוך:
עמוד 4
נושאים:
מחתרות - אצ"ל, המנדט הבריטי, עולי הגרדום, פעולת חבלה, תאור קרב. מדיניות חוץ - דיפלומטיה. זכויות אדם - שב"כ. אישים - שלמה בן יוסף
בגין מספר על הפעולה המתוכננת להפלת ארמון הנציב בירושלים, שבסוף לא יצאה לפועל, ועל ההשתלטות על עמדת השידור ברמאללה שלא הניבה שידור של קול ציון הלוחמת ברדיו הציבורי. כמו כן בגין נזכר כיצד כאשר משלחת שכללה פעילים במחתרת, אותו ויעקב מרידור נסעו לצפת, לקחו עמם את כל בני משפחתם וכך לא עוררו את חשד המשטרה הבריטית שחיפשה באזור.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 

על קברו של בן יוסף (מתוך חרות – פרק זכרונות)

הוכוח על שיטת המלחמה של המחתרת ישן נושן הוא. יש הגורסים את דרך ההתנקשויות האישיות, "טירור אינדיבידואלי" בלע"ז, נגד ראשי השלטון; יש המעדיפים את המלחמה הצבאית בשלטון, על מוסדותיו ונושאיו האזרחיים, הצבאיים והמשטרתיים. מראשית מלחמתנו בחרנו בדרך השניה. הביאונו לכך כמה גורמים. ראשית, למדנו קצת את דברי הימים של עמים אחרים ואת תולדות מלחמותיהם נגד משעבדיהם. הנסיון ההיסטורי הורה, כי התנקשויות של יחידים ביחידים יכולות לבשר את המהפכה; לעשות אותה אין הן יכולות. שנית, הבאנו בחשבון את אמצעי הלחימה של התקופה, מארים להפעיל במקום יחידים המצוידים באקדחים – יחידות מאומנות מצוידות. בנשק חדיש, לרבות מכונות יריה. הנועדות להבטחת ההתקדמות ולחפוי, לרבות מטענים גדולים של חמרי נפץ שבעזרתם אפשר להחריב את האובייקטים המבוצרים ביותר של האויב. אחרי פריצת כלא עכו, נמד על שיטה זו של מלחמתנו הנציב הבריטי האחרון, גנראל קנינגהאם, שטען, כי למעשה אין אפשרות של הגנה הפקטיבית נגד התקפותינו הפתאומיות, כפי שהוכיחה מלחמת העולם השניה. בבחרנו בשיטת ההתקפות הקיבוציות המתוכנות, הבאנו בחשבון גורם שלישי: את העתיד. האמנו, ואולי הרגשנו, כי בסופו של דבר יוכרע גורלה של הארץ בשדה הקרב. לא התימרנו לקבוע מתי ובאיזו צורה תפול ההכרעה. דיברנו על "שעת-כושר", כלומר, על שעה, שבה אפשר יהיה לצאת מן המחתרת, ולרשת את חברינו, כי אין לדעת ואין לומר, אימתי תגיע השעה הנכספת. אבל בנתחנו את הלקח ההיסטורי, את אפשרויות התקופה ואת תנאי הארץ, הגענו לידי מסקנה כי שעת "הזנוק", אף אם תתמהמה, בוא תבוא. לפיכך רצינו, כי בתהליך המלחמה נגד שלטון הדכוי יקומו לנו לא רק פרטיזנים אמיצי-לב, כי אם גם יחידות צבאיות למודות קרב. ידענו וגם הערכנו את ההבדל בין חייל שעבר אימונים, לבין לוחם, שהתנסה ב"טבילת אש". למען העתיד, למען "שעת הכושר" שאליה נשאנו עינינו, רצינו להעביר בכור המלחמה הממשית מספר גדול ככל האפשר של מפקדים וחיילים. אמנם, מספר המשתתפים בפעולת קרב שאורגנה מן המחתרת לא יכול היה – ואף לא צריך היה – להיות גדול מדי. אבל המספר הכולל של מפקדים ולוחמים, שהשתתפו במשך שנות המרד בהתקפות נגד שלטון השעבוד, כוחותיו, מבצריו ומוסדותיו, היה מספר רציני. חינוך זה נשא פרי בימים בהם יצאו יחידות הארגון הצבאי הלאומי לפעולות כיבוש ; הוא מוסיף לשאת פרי במסגרת הצבא העברי.

בהיות עיניו נשואות אל העתיד, לא הסתפקנו בהישגים שהושגו ובמבצעים שבוצעו. לא עברו ימים רבים והשתחררנו מן הרושם שעשתה גם בנו ההתקפה המשולשת על מרכז הבולשת הבריטית – התקפה שהביאה בעקבותיה את העוצר הגדול ואת חידוש עונש המות על החזקת נשק. גמרנו אומר להוסיף להכות במשעבד, על אף שיטות-הדיכוי ואמצעי ההפחדה אשר נקט, ולא רצינו "לרדת": שאפנו להעלות את המלחמה משלב לשלב. על כן טבעי היה בעינינו הרעיון, כי אחרי בצוע המשימה בירושלים, יפו וחיפה – נעלה על ארמון הנציב הבריטי בירושלים.

את תכנית ההתקפה על משענו של מק-מייכל צריך היה להכין בקפדנות רבה. דרושה היתה כמות ניכרת של נשק. דרושים היו כלי-רכב. הנשק שאעמד בימי ההתחלה לרשותנו לא היה רב. כלי רכב בכלל לא היו בנמצא. היו גם קשיים אחרים. אולם עיקר הקושי היה בקבלת החטה על צורת ההתקפה ומגמתה. הועלו שני רעיונות: האחד היה לחדור לאגף הארמון, שבו שכן מטביעה של "סטרומה" ולפוצצו; הרעיון השני היה: לכבוש את הארמון; לקחת בשבי – אם יהיה הדבר אפשרי – את [אך במקור, ט.ק.] מק-מייכל ואת פמליתו; להתבצר, ולהכריז על ביטול השלטון הבריטי... הובאו נימוקים בעד ונגד כל אחת מן ההצעות הללו. בינתיים נעשו הכנות ראשונות בעקוב, בקביעת העמדות, בבחירת דרכי ההתקדמות והנסיגה. אף על פי כן לא הוצאה התכנית אל הפועל, לא בצורתה הראשונה ולא בצורתה ה"כבושית". את הכף הכריעה הדאגה לעתיד דווקא. אחרי ההפתעה במרכזי הבולשת, נקט השלטון הבריטי אמצעי-זהירות נוספים. ארמון "הנציב" הוקף כח צבאי ניכר. ידענו, כי להתקפה זו – ותהא צורתה אשר תהיה – נצטרך להטיל כמעט את כל הכח שעמד אז לרשותנו.

שקלנו את הענין שנית, והגענו למסקנה שאסור לנו לסכן את הכל, או כמעט את הכל, אפילו לעמן פעולה צבאית אדירה, בעלת ערך מדיני גדול מאד. לא וויתרנו בנפשנו על תכנית ההתקפה על ארמון הנציב; אך דחינו את בצועה לזמן בו נהיה חזקים יותר, בו יהיה לאל ידנו להפריש חלק מכחנו מען הורדת המושל הבריטי השנוא. מאז ועד בטול השלטון הבירטי, עלתה וחזרה תכנית זו בצורות שונות. אך המאורעות שהתפתחו במהירות יתרה מנעו מאתנו, בסופו של דבר, מלבצעה. זוהי אחת התכניות הספרות שהארגון הצבאי הלאומי החליט עליהן ולא הוציאן אל הפועל.

במקום לעלות בימי הספירה תש"ד על ארמון הנציב עלינו על רמאללה, על תחנת השידור המרכזית של השלטון הבריטי. הרעיון, שהונח ביסודה של תכנית זו היה: לוריד שוב מהלומה על הפרסטיז'ה של שלטון-הדכוי. בחורינו היו צריכים לכבוש את תכנת השידור, להפסיק את השידורים ה"פלשתינאיים" ובמקומם לשדר קריאה אל עם ישראל ועל עמי העולם בדבר הצלת יודי אירופה ושחרור המולדת מעול השעבוד.

גם בצוע התכנית הזאת לא היה בתנאים הקיימים פשוט וקל. תכנת השידור הוקמה ליד מבצר משטרה גדול (או להפך). הסביבה היא ערבית ומרוחקת מכל ישוב עברי. וכלי-רכב חסור, כרגיל. שלשה ערבים חכינו בשעה הקבועה, לקולו של קרייננו. המתיחות היתה גדולה. הן שלחנו בבת אחת כמה עשרות בחורים ל"אי-שם".. אך את הקול הנכסף לא שמענו. הבחורים ניסו פעמיים ולא הגיעו בכלל למקום. לא היה במה. בערב השלישי, לאחר "שהשתלטו" על כמה מכוניות-משא – ומאז היתה ה"השתלטות", מתוך הסכמה בדיעבד של הנהג המסכן, מקור הרכישה העיקרי של כלי-רכב לכל פעולות-הקרב, - בערב השלישי הגיעו בחורים בפיקודו הכללי של איתן, לתחנת השידור וגם כבשוה, מתחת לאפם של שוטרים בריטיים רבים, שהמטירו רקטות ואש לכל העברים – אך "ליתר בטחון" נשארו במבצרם הבנוי מברזל ומבטון. אביתגר, אחד מבחורינו האמיצים ביותר, שפקד על יחדת הפרוצים, שלח את אקדחו פעמים מספר באורי בטרם תפסו ביד בטוחה והפנוהו לבר הפקידים הבריטיים והערביים הנרעשים, שלא ציפו כלל לביוקר מפתיע כזה. אך גם אביתגר לא עזר. לשדר אי-אפשר היה. הפשיטה נעשתה. הנסיון נרכש; המשעבד קיבל מכת-פרסטיזה מסויימת, אף כי קטנה מזו שציפינו לה; אולם הקול הנכסף לא נשמע גם בערב השלישי. לא זכה "קול ציון הלוחמת" להנשא מעל גלי האתר של השלטון הבריטי. הוא נישא רק על גליו שלו, ולא לשוא נישא...

ב. אחרי פעולה זו, שבה השתמשנו לראשונה במרגמה מתוצרת שלנו – ערביי רמאללה טענו שהפעלנו "תותחים כבדים", - עשינו, במקצת מתוך הסח-הדעת ובמקצת מתוך קלות-דעת, "הרפתקה" שעלולה היתה לעלות לנו ביוקר. חברי ואני יצאנו לצפת. לשם "הסוואה" ["השוואה"במקור ט.ק.] לקחנו אתנו את בני משפתחתנו. כך חשבנו: מי יחשוד באיש הנוסע בדרך המלך עם משפחתו, אשתו ובניו? לא התאכזבנו. הבריטים בדקונו פעמים רבות בדרך. אך "ההסוואה" פעלה. עברנו כ"נדיבים". בכל זאת, עלולים היינו ליפול בפח בעקבות ההרפתקה הזאת, ולמעשה יצאנו ממנו בשלום ב"נס".

וכך קרה הדבר:

שבועות מספר לפני כן "הגניבו חברי את אשתי ואת בני הקטן מירושלים לתל-אביב. בתחילה חשבתי שמוטב להשאיר את בני ביתי בירושלים ודווקא באותו החדר, שבו התגוררנו ושעליו הצביע חילביץ'. למה להפוך גם את אשתי ל"בלתי-חוקית", לנרדפת? - שאלתי את עצמי. מוטב שתוסיף לשאת את תעודתה היא. מוטב שלא תדע היכן אנוכי נמצא, כך שתוכל לטעון בבטחה עצמית: "אינני יודעת". אבל במהרה התברר שלא היתה זו אלא תיאוריה. המציאות היתה אחרת. השוטרים והלשים הבריטיים מדי לילה בלילה. אשתי לא ידעה מנוחה. אך נרדמה, והנה רעש מכוניות, אור פנסים, טומיגנים דרוכים, דפיקות על הדלת והחלון, והשאלה הנצחית "היכן בעלך?" ובקבלם את התשובה הידועה, היו הבלשים מבטיחים לחזור למחרת היום – הלילה. "הוא מוכרח לשוב לאשתו,, - היה אומר קצין הבולשת.

בני ביתי סבלו מאד. ראינו שאין טעם להמשיך כך. חברי הזכירו לי גם את גורלה של פרידה פרידמן... החלטנו איפוא להוציא את בני משפחתי מירושלים. היו קשיים התגברנו עליהם. באחד מימות הקיץ תש"ד נעלמה אשתי מירושלים. הבריטים חפשו עוד שנים לפי תאור מסויים "אשה עם ילד". אך מעולם לא מצאום. הבולשת הבריטית הגאונית!

בני משפחתי ובני משפחתו של יעקב מרידור ועוד כמה חברים יצאו יחד עמנו לצפת. אך ביום בו הגענו לבירת הגליל, הגיע לשם.. כל מרכז הבולשת ביפו. נפגשנו אתם, ממש פנים אל פנים, במלון "הרצליה". שמואל פרל, היחידי מבין מפחת בעלי המלון שידע מי הם אורחיו היה מזועזע כולו. הוא ביקש לטכס עצה. לשוא. אף אנו הערכנו את הסכנה, אך החלטנו להשאר במקום ולא להראות סמני-רצו להתחמקות. ישבנו, איפוא, בחדר האוכל הגדול, מול פני הבלשים הבריטיים הבולשים. נראה, ששוב ערו לנו ב"הסוואה" בני המשפחות שישבו סביבנו. כעבור זמן מה קמו הבלשים ממקומותיהם וצוו על שני אנשים צעירים יששבו לידנו לצאת אתם לפרוזדור. בחיפוש האישי והמדוקדק, שנערך אצל שני הצעירים, לא נמצא דבר. הם חזרו לשולחנם. אלה היו שני... מודדים מטעם הקרן-הקיימת. עליהם נפל החשד של נכדי שרלוק הולמס. בנו לא חשדו.

כמובן שלא התמהמנו עוד אחרי מקרה זה בצפת. אולם בטרם עזבנו את הגליל עלינו ל"ראש הסלע" שבו נחצב קברו של בן-יוסף. הראשון לעולי הגרדום בדור האחרון לשעבוד. הוא עצמו, איש ההקרבה העילאית, כתב "למות או לכבוש את ההר – אני אמות – אתם תכבשו". משורר סקולסקי כתב: "אין כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד". הנכבוש? וכמה עוד קברים יח[מחוק במקור, ט.ק] ב"מורד", בדרך אל "ראש הסלע"? הן רק התחלנו במרד, ה[מחוק במקור ט.ק.]