פרקי שכחה בספר זכרונות
פרקי שכחה בספר זיכרונות
(מעריב, 26.9.1975)
א.
של כרגיל, אפתח בהקדמה קצרה. עלי להתנצל לפני הקוראים. הפעם אקדיש את רשימתי למאורעות שהתרחשו בעבר, רחוק או קרוב יותר. עדים הם, הקוראים הנכבדים, כי הנושא המקובל ברשימות אלו הן בעיות השעה, שאלות העתיד. השבוע, באורח יוצר מן הכלל, אפנה לימים עברו. אני עושה כן למען קיום המצווה של גאולת האמת.
*
לא רציתי להסתפק בקריאת הפרקים הנבחרים מתוך ספרה האוטוביוגרפי של הגברת גודלה מאיר, שפורסמו בשבועות האחרונים. קראתי את הספר כולו. לפי הערכתי הפרקים המעניינים ביותר הם האישיים, שבהם מתוארת הילדוּת והעלומים ברוסיה ובאמריקה, בקייב ובפינסק, במילווקי, בדנוור ובשיקגו. אנו יכלים ללמוד מהם על בני דור הנרדפים והנדכאים, אשר זרמו לאמריקה, מסוף המאה התשע-עשרה עדי מלחמת העולם הראשונה ומעבר לה. מתחילה העתיקו היהודים, רובם מאירופה המזרחית, את אורח החיים של העיירה לתוך העולם החדש. אך ברבות הימים באה "ההתאמה" למציאות החדשה, עד אשר קמה לנו היהדות האמריקנית, כפי שאנו מכירים אותה בימים אלה: משכילה, דוברת אנגלית, רבת נכסי, אדירת השפעה, ועל אף ההתבוללות החיצונית, חלק בלתי נפרד, נאמן מאוד, של העם היהודי.
הגברת מאיר לא רצתה להישאר בארצות הברית. היא החליטה, בגיל צעיר, לעלות ארצה. סיפורה על תנאי שובה לארץ ישראל הוא תעודה אנושית מרגשת. תעודות כאלו פזורות גם במספר פרקים אחרים. ביחס אליהם תספיק ההערכה האנושית הטבעית. נקבל אותם כפי שנרשמו וראו אור.
לא כן הפרקים הנוגעים למאורעות בעלי משמעות ציבורית. לא זו בלבד שזכותנו להתבונן בהם, לבדוק אותם, אלא חובה היא, בייחוד אם מדובר במאורעות החרותים היטב בזיכרוננו משום שהשתתפנו בפועל ביצובם.
ב.
אנו מוצאים בספר פרק המכונה "המאבק נגד הבריטים". קראתי, תמהתי. הכזה היה "כל" המאבק נגד השלטון הבריטי? שלושה עמודים מוקדשים לדין וחשבון הסטנוגרפי של חקירת הגברת מאיר, כעדה, בבית דין צבאי בריטי, על ידי הקטגור הנודע מייג'ור בקסטר. הוא שאל אותה, המרושע, אם יש ל"הגנה" נשק. העדה השיבה: "אינני יודעת, אני משערת שכן". ייתכן, כי בימים ההם נחשבה התשובה על שני חלקיה לאמיצה. יורשה לי להוסיף, בלי כל כוונת פגיעה, כי זכורות לנו עדויותיהם של פרופ' קלויזנר והרב מימון לפני בתי-דין צבאיים בריטיים, והן היו, אם מותר לומר כך, בהירות יותר לגבי זכותו של היהודי בארץ ישראל להחזיק נשק וללחום למען חרותו.
גם שביתת הרעב של מספר מנהיגים בקשר עם ספינת המעפילים "לה-ספציה" מתוארת בפרוטרוט. איך אומרים צברינו בימים אלה? – "כל הכבוד". אבל נוכח התיאורים הרחבים האלה מתעוררת השאלה הטבעית מה עשו בימים ובלילות ההם ארגוני המחתרת הלוחמים צר לי לקבוע, כי מי שיקרא את ספרה של הגברת מאיר לא יידע על כך כמעט דבר. האין זה פלא? אמנם, אצ"ל ולח"י מוזכרים בצד ארגון "ההגנה". הגברת מאיר מוסיפה לשלול את דרכם של "הפורשים", אם כי היא מוצאת לנכון לציין את אומץ לבן של "היחידים" מביניהם. אבל העובדות ההיסטוריות, מה עליהן? הכוונה היא, כמובן, רק לאותן העובדות, אשר הגברת מאיר היתה קשורה בהן, בתוקף מעמדה הציבורי, או פעילותה המדינית, שהרי בסיפור חייה הכתוב מדבר.
הנה מסבירה לנו המחברת הנכבדה, כי בפברואר 1947 הגיע בווין עצמו לכלל מסקנה, כי ממשלתו עייפה "מכל העניין" ואם כן בבית הנבחרים הבריטי החליטו למסור את בעיית ארץ ישראל לארגון האומות המאוחדות. ומיד – ממש כ-Deux Ex-Machina, מופיעה בארץ ביוני ועדת חקירה מטעם או"ם, הידועה בשם "אונסקופ".
אבל לא כך התפתחו המאורעות ההם. בלי לעמוד על הפרטים כיצד הגענו, או הבאנו "לעייפותה" של בריטניה מן העניין הארצישראלי יש לציין, כי ב-14 בפברואר 1947 הודיע בווין בפרלמנט הבריטי כי בעיית.... לאומית לארץ ישראל בחודש יוני דווקא.
ג.
אחר "השבת השחורה", שבה נעצרו מנהיגי הסוכנות היהודית ואלפים מבין חברי ה"הגנה", הגיעה הגברת מאיר לכלל מסקנה, כי יש להכריז על מרי אזרחי כללי נגד בריטניה. היא פנתה אל ד"ר וייצמן וקראה לו לעמוד בראש התנועה האזרחית המרדנית. למדים אנו, כי מלכתחילה נטה ד"ר וייצמן לקבל את ההצעה הזאת, אבל שינה את טעמו בהשפעת ידידיו בבריטניה, וההצעה בוטלה.
זכורני כי אף אנו, מן המחתרת, קראנו אז למרי אזרחי נגד השלטון הבריטי, אבל עלי להודות כי זו הפעם הראשונה נודע לי מספרה של הגברת מאיר, כי דווקא ד"ר וייצמן הוצע לעמוד בראשו. מעניין יותר הוא לעמוד על הנימוק העיקרי שבו השתמשו תומכי המרי הלא-צבאי, ובתוכם הגברת מאיר, כדי לשכנע בצדקתם את המוסדות ומנהיגיהם.
אם אנחנו לא נעשה זאת, אמרו, יפעלו ארגוני המחתרת... הגילוי מעניין, אך לא אכחד כי הוא גם מוזר. בתקופה ההיא היתה קיימת תנועת המרי העברי "ההגה", אצ"ל ולח"י פעלו במשותף, על פי הסכם מבצעי ביניהם. ודאי היה צריך לפעול אחר ההתקפה הבריטית הכוללת על היישוב העברי, אבל בהסכם התחייבנו לקבל לתכניותינו את ההסכמה של מפקדת "ההגנה", ואנו מעולם לא הפרנו את ההסכם.
אצ"ל ולח"י הביאו אז לדיון בהנהגת תנועת המרי תכנית התקפה על המפקדה הבריטית באגף המוחרם של מלון "המלך דוד" ועל בניין האחים דוד. לביצוע תכניות אלו קיבלנו הסכמה; נדרשנו לבצען. כל מה שקרה בעקבות הדיונים ההם ידוע. בגלל סיבות טכניות לא ביצעו חברי לח"י את תוכניתם; האצ"ל ביצע את ההתקפה על מרכז השלטון הבריטי, הותיר על פי התכנון המסוכם זמן לפנות את המלון, הבריטים לא שעו לאזהרה והיו אבידות רבות בנפש, אשר הלוחמים עשו הכל למניעתן.
האם מאורע זה נשכח מליבה של הגברת מאיר? מדוע אין היא מזכירה כלל את ההסכם המבצעי בין שלושת הארגונים? מדוע אין היא מציינת, כי הפעולה במלון "המלך דוד" היתה הפעולה המוסכמת בעקבות המעצרים של 29 ביוני 1946? לא היה אז שום צורך "לאיים" בפעולה נפרדת של ארגוני המחתרת; תנועת המרי חייבה את כולנו לפעול יחד והיא הוסיפה להתקיים בניגוד לסילופים בספרים אחרים, גם אחרי המבצע במלון "המלך דוד", עד אשר הוחלט בפריס על "הפוגה", כלומר על הוצאת ארגון "ההגנה" מן המערכה הצבאית נגד השלטון הבריטי. או אז, בהתאם להסכם מסתיו 1945, הודענו כי נוסיף ללחום בשלטון הבריטי עדי סילוקו מארץ ישראל. וכך עשינו.
אם בספרה של הגברת מאיר איננו קוראים על "הסֶזון", אפשר להבין. אבל מדוע אין היא כותבת על החיזיון היפה של תנועת המרי? מדוע אין היא מספרת לקוראיה בארץ ומחוצה לה את האמת על המבצע ועל הטרגדיה במלון "המלך דוד"?
יש יסוד להניח, כי האמת ידועה לה. מדוע, אפוא, צריך להסתירה וליצור רושם, בעקיפין, כי מאחר שנדחתה התכנית לקיים מרי אזרחי עשו "הפורשים" את אשר עשו? אנחנו, כמובן, קיבלנו אחריות על פעולותינו, אבל מדוע צריך להסתיר את העובדה, כי המבצע במלון "המלך דוד" שייך לפרק של תנועת המרי המאוחדת?
ד.
יש מה לומר על הפרקים שקדמו ל"מאבק נגד הבריטים", ועל אלה שבאו אחריו. אבל במסגרת של רשימה אחת אין אפשרות אלא לברר מספר מצומצם ביותר של נקודות. לפיכך נעשה מימי אותו מאבק קפיצת דרך רבתי מן התקופה הטרום-ממלכתית – עד מלחמת ששת הימים וממשלת הליכוד הלאומי.
הגברת מאיר מציינת, כי היא לא היתה חסידה של ממשלה "מקיר לקיר", על פי הנוסח שלה על סף מלחמת ששת הימים. הדברים ידועים. אבל כל מי שזוכר את התקופה שקדמה ל-5 ביוני 1967 ואילך לו הערכה אחרת למפנה שחל ב-1 ביוני בשנה ההיא. חילוקי הדעות ביחס להערכה זו לגיטימיים לחלוטין, אבל מדוע מנסה הגברת מאיר ליצור רושם, כי גם אחרי פטירתו של לוי אשכול היא כאילו לא שבעה נחת מהרכב כזה של הממשלה. כמעט בהתנצלות היא כותבת: "ירשתי ממשלה זו (קרי: של ליכוד לאומי) מאשכול".
מבקש אני להעיד כי לא כזה היה יחסה של המחברת אל ממשלת הליכוד הלאומי אחר שלוי אשכול הלך לעולמו, או אחרי הבחירות לכנסת השביעית. נהפוך הוא. יחסה לממשלה זו היה חיובי וחם. הגברת מאיר ציינה לא אחת כי היא מעוניינת בהמשך הליכוד הלאומי ובחידושו אחר הבחירות. נתקיימו על נושא זה שיחות רבות. אישיות וקיבוציות, ישירות וטלפוניות. רבים, מלבדי, יכולים להעיד על כך. מדוע צריך, בספר, להתכחש לאמת?
הוא הדין ביחס להתפרקותה של ממשלת הליכוד הלאומי. קראתי את הסבריה של הגברת מאיר, וכולי פליאה. היא טוענת, כי על הפרק עמדה אז השאלה אם להוסיף ולקיים את הכלל, שלפיו באין שלום אין נסיגה, או לוותר עליו. המחברת הנכבדה אף עושה חסד עמנו ומציינת כי בעניין זה היתה לגח"ל "נקודה": צריך יהיה לשנות את החלטת הכנסת.
בצער עמוק עלי לקבוע, כי אין שחר לכל הסיפור הזה. ביוני 1970 כלל לא עמדה על הפרק השאלה הזאת. כל הממשלה וכל המפלגות עדיין דבקו בכלל הנכון שבלי חוזה שלום יישמר במלואו המצב שנוצר עם הפסקת האש. ולא זו בלבד, אלא שדווקא אז קיבלה ישראל אישור לעמדתה מאת ארצות הברית על ידי השֶדר של הנשיא ניקסון אל הגברת מאיר ("אנו לא נלחץ עליכם להוציא אפילו חייל אחד משטחים כבושים מבלי שיושג הסכם שלום חוזי, הדדי ומחייב, אשר ישביע את רצונכם").
העובדות אחרות לגמרי. ביוני 1970 קיבלנו איגרת שכללה את יוזמת רוג'רס; נדרשנו להתחייב בביצועה של החלטה 242, בנסיגה בכל הגזרות. הגברת מאיר וכל חברי הממשלה החליטו לדחות את התביעה הזאת; לומר לאו ליוזמת רוג'רס. ביולי חל שינוי בעמדת הרוב בממשלה. הבעיה נגעה לארץ ישראל, לקיום זכותנו עליה. על עיקרון זה נפרדנו. הדברים רשומים בהודעות ובפרוטוקולים. קשה לי להבין, כיצד הגברת מאיר יכלה כך לסלף את העובדות הנוגעות לעבר קרוב, לתקופה שבה היא היתה ראש הממשלה, ואנחנו חבריה.
הגברת מאיר גם מספרת על ויכוח בינה וביני ביחס לנשק אמריקני. הוא דרוש לנו, אמרה ואילו אני, כביכול, השיבותי: "אנו נתבע אותו". (ההדגשה במקור). על קריקטורה כזו של דו-שיח בין ראש ממשלה ובין אחד מחבריה בעניין כה חשוב אעיד, כי הוא מעולם כך לא התנהל, ואף הוא שייך למחדלי הזיכרון.
אוסיף הערה כללית על התקופה ההיא. בממשלת הליכוד הלאומי עבדנו בהבנה טובה עם הגברת מאיר. לא מצאתי בספרה שום סימן או ביטוי לעובדה זו. אני גם זוכר היטב את השיחה הטלפונית שהתנהלה בינינו על פי יוזמתה, באחד הימים ההם. מדוע צריך, בספר זיכרונות, ליצור רושם, הנוגד את העובדות?
ה.
ושוב קפיצת דרך, בלית ברירה, אל המחדל במלחמת יום הכיפורי. הגברת מאיר מציינת במרירות עמוה דברי ביקורת אשר היה עליה לשמוע בכנסת – מפיו של מר תמיר ומפי – בדיונים על אותו מחדל. בקוראי את הפיסקה הזו בספרה תהיתי, האם לפי הערכתה המחדל היה האסון, או גילויו?
יורשה נא לי להזכיר לגברת מאיר מספר עובדות אשר גם להן אין זכר בספרה. ראש הממשלה לשעבר מסרה בשעתה הודעה חגיגית לאמור: "אנו לא הופתענו... כוחותינו נערכו כנדרש כנגד הסכנה". האם היתה אמת בהודעה ההיא? אנחנו קבענו, כי היתה הפתעה, וכי לא היתה היערכות, כנדרש, של הכוחות. כעבור זמן-מה, בעקבות דברינו, הודתה הגברת מאיר בפומבי, כי נעשתה "שגיאה פאטאלית" על שלא גויסו בעוד מועד המילואים, כפי שאפשר וצריך היה לגיסים ולעורכם. על כך היא גם כותבת בספרה. על מה, אפוא, צריך להתמרמר, על מחדל אסוני, על שגיאה פאטאלית, או על הקביעה שהם היו.
*
ובסוף הערה שהיא מעבר לזמן: זאב ז'בוטינסקי חי לעד בלב האומה. מקומו בהיסטוריה היהודית אינו תלוי בכך אם יוזכר באוטוביוגרפיה זו או אחרת. אבל אפילו בכותבה על ההסכם שנחתם באוקטובר 1934 על ידי זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון, אין הגברת מאיר מזכירה אלא את שמו של אחד החותמים...
