פרישה, סיזון, אלטלנה

סזון, פרישה אלטלנה

א.
לא ראיתי בטלוויזיה את "השעה השלישית שהוקדשה לפלמ"ח ביובלו. שמעתי עליה מפי צופים. מאז שודרה בתוכנית, נתפרסמו תגובות ותשובות עליהן. ידידי אליהו לנקין, חבר מפקדת הארגון הצבאי הלאומי, אחד ממוסגרי הסיזון, מפקדה של האניה אלטלנה, קבע עובדות בפשטותן. ניכרים דברי אמת. מר יגאל אלון מר חיים חפר ומר דוד בן-גוריון, פרסמו, לפי סדר הופעתן, את טענותיהם הנגדיות. הדיון הציבורי על העבר הקרוב, אשר פרץ לפתע, מיזמתו העיקרית של שר החינוך, מתרחב והולך. מאחר שבתקופה, בה מדובר, שרתתי כמפקד האצ"ל, יורשה נא גם לי לתרום משהו לוויכוח המחודש.מר אלון מוצא את מקור הרע בפרישה. הוא קרוא לה, בלשון הסרטים, זרע הפורענות. שם נחמד. אך התוכן הוא עיקר. מלחמת שחרור לאומית אינה יכולה להתנהל אלא ברשות. באין מרות, אסור ללחום. מי שנלחם בלי הרשאה, לא עזר לעמו לצאת מעבדות לחרות, אלא חטא שאול וזרע פורענות.

אם זו היא הפילוסופיה של ההיסטוריה של שר החינוך דהיום, עליו לחשוב על שינוי יסודי בספרי הלימוד. על-פי אסכולתו רבת ההשראה, יש לשנן לתינוקות דבית רבן כי, לפני 2135 שנה בערך, נזרעה הפורענות בהרי יהודה, במודיעין. לא משום שמותר להשוות את בני דורנו הקטנים עם הענקים של ימי קדם. חלילה, אלא משום שהמכבים, או המקבים, היו פורשים קלאסיים. כידוע, אין הם היחידים בתולדות ישאל סבא.

אך מוטב לנו להתקרב לזמננו, בלי להתרחק מן המקום. מה דעתו של מר אלון על ה-18 ביוני 1940? כוונתי, כמובן, לשידור המרדני של דה-גול. ברור שהאיש היה פורש. הפרלמנט הצרפתי בחר, כחוק, בפטין כראש הממשלה. אפילו הסוציאליסטים, ברובם, תמכו בו. המרות הלאומית, מטעם העם הצרפתי, היתה בידיו. קם איש בארץ הכבושה, יצא ללונדון, ואמר למרות הזאת לאו מוחלט. אנו נמשיך ללחום במי ששעבד את עמנו, עד בוא יום הפדות. כך אמר דה-גול. מה הוא, איפוא, עשה? זרע פורענות, או נלחם לשחרור? אינני מעלה על דעתי, או אפילו על דימיוני, כי לו יגאל אלון היה, לפני 31 שנים, לא עלם עברי מבטיח, אלא צרפתי בגיל העמידה, הוא היה נשאר בווישי. אבל אם כזאת היא דעתו על הפרישה בתולדות העמים, הוא היה, באורח טבעי, תומך בפסק-הדין המוות שהוצא, בשם המרות הלאומית, נגד הפורש, דה-גול. אם מר אלון ידחה השערה הגיונית זו, עליו להודות, כי בהיסטוריוסופיה שלו אין לא היסטוריה ולא פילוסופיה. סתם פורענות – במחשבה.

אגב, החלטה, שאיפה, או צפייה להוציא להורג פורשים, הנלחמים לחרות עמם המשועבד. לפני כשנתיים נתפרסם פרוטוקול, שהיה בשעתו סודי, על הדיונים בקשר עם השאלה, האם יש להוסיף ולקיים את הפלמ"ח על מטהו המיוחד, או לפרקו. מתברר, כי אחד מדוברי הפלמ"ח, בנמקו את הצורך בהשארת החטיבה על כנה, טען, כי היא דרושה למקרה של קבלת החלטה ל הוציא להורג את מנחם בגין. האיש הסביר, כי לא כל היחידות בצבא ישראל תהיינה מוכנות להוציא לפועל החלטה כזו, אבל בפלמ"ח אפשר יהיה לבטוח. לפני כשבועיים ניתן שוב פרסום לידיעה זו, מעיקרה. קרא אותה חבר ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, עמיתי לשעבר בממשלת הליכוד הלאומי. בטרם תחל ישיבת הועדה, שוחח אתי העמית על נושא זה. הוא לא הסתיר את תמיהתו. ידעתי, אמר, כי הבריטים רצו להרוג אותך, אבל כלום בינינו היו דעות כאלו? אני עוד אבדוק את הענין. הפטיר. בבקשה, הפרוטוקול נתפרסם. גם אני לא ידעתי. בשבילי אין בו מן החדש. הרצון הזה בא לביטוי ממשי מאד על סיפונה של אלטלנה. הוא לא נתגשם, איכשהו. מאז חלפו שנים רבות. אני כותב את השורות הללו בעצבות. כזאת היתה שנאה בימים ההם. נראה, כי, על אף הזמן הרב, לא הכל נתרפאו ממנה.

ב.
מר אלון עורך השוואה בין מדינת ישראל הריבונית ובין היישוב המאורגן, בו שלטו הבריטים, מלונדון ובירושלים. השוואה זו מדהימה בחוסר בגרות. במדינה חופשית, בה אזרחיה קובעים, בפתק הבוחר, מי ינהל את עניניה, הם יכולים להשפיע על החלטות מדיניות. איך יכול היה הישוב, בבחירות פנימיות, לקבוע את החלטותיה של בריטניה ואת מעשיו של נציבה שנקרא עליון? בימי השמדת עמנו באירופה, נעלו הבריטים את שערי ארץ-ישראל. הרכבות אצו לאושביץ, לטרבלינקי, למאידנק, במשך שנים רבות, ואילו הבית הלאומי לעם היהודי, היה סגור ומסוגר. מה אפשר היה לעשות כנגד עובדה זו, בפתק הבוחר? נניח, שהישוב היה נקרא, עד שנת 1945, לבחירות, בהן כל המפלגות היו כותבות במצעיהן, כי חובה קדושה היא לפתוח ללא דיחוי את שערי ארץ-ישראל בפני היהודים, העומדים בסכנת כלייה. איך היתה הכרעה דמוקרטית זו משפיעה על מדיניות הספר הלבן, שהוגשמה כל שנות המלחמה? אפשר, כמובן, להתחיל שאלה זו על כל שטח חיינו הלאומיים, עדי חידוש עצמאותנו.

מר אלון מדבר על חומרת הפרישה בשנות הארבעים. אדרבה, נתבונן בחומרת השנים ההן עצמן. יתברר לנו, כפי שאני מאמין, מי עשה, בימים הנוראים ההם, את חובתו, הלאומית, ומי פרש ממנה. כבר קבענו את שתי העובדות המכריעות. מיליונים יהודים היו מושמדים מדי יום ביומו. ארץ-ישראל היתה משועבדת, גזולה, סגורה. המרות, אשר בשמה מדבר מר אלון, קבעה ודרשה, כי עד תום מלחמת העולם השניה אין לעשות דבר. במלים אחרות, היה על כולנו לראות את עמנו, מאז נודע על מסע ההשמדה הגרמני, בהכחדתו המתמדת, ולא לנסות אפילו, על ידי מלחמה מרדנית, לפרוץ את שערי מולדתו. לא אכחד, כי, בחשבי על אפשרות כזו, עובר רעד בליבי, אפילו היום. כל בני דורנו היו צריכים לכבוש פניהם בקרקע בבושה שלא היתה עוד סרה מהם, לו היו חייבים להודות, כי על אדמתנו שלנו, במולדת, לא קם איש למורד, לחום לשחרור, להצלחה, להבטחת העתיד. מר אלון מנסה להוכיח, כי ההשלמה עם מה שאירע אז, נותנת כבוד, ואילו ההתנגדות מביאה אי-כבוד. צר לי, אך השכל הישר אינו יכול לקבל הפיכת יוצרות שכזו.

עתה נתבונן בתבונה של הנסיון לכפות, בשם המרות, את הסבילות על כל. לנו, במחתרת נאמר במפורש כי אחר תום מלחמת העולם השניה יכולה לבוא לנו פדות נפשנו מעצמה, מידי הבריטים. צ'רצ'יל אמר לבנו, ורנדולף אמר לציונים, כי יתן לנו "חלוקה טובה" של ארץ-ישראל. על זה סמכו. אך צ'רצ'יל לא נבחר בקיץ 1945. אטלי נתמנה לראש הממשלה. אז צהלה מרותנו הלאומית. הלייבור הבטיח מדינה יהודית, בכל ארץ-ישראל המערבית, ובלי הערבים. שעת הישועה קרבה, המחתרת הלוחמת, הנרדפת גם מבית, אמרה אחרת מי צדק? מי ראה נכוחה? באה תנועת המרי, מתוך הסכם מיבצעי של הגנה, אצ"ל ולח"י. הדרך המאסו הרודפים להם נתיב. אך הם עזבו כעבור זמן קצר. הפורשים הוסיפו ללחום, עדי השחרור. מה היה , לו גם הים הפסיקו, כפי שנדרשו, את מלחמת השחרור, אפשר לבדוק ולראות ממצפה הזמן, אף טוב יותר, מאשר בעיצומה של המערכה הגורלית. תעזור לנו בכך הפרוזה של חיים חפר.

ג.
מר חפר יצא להגן, הפעם לא בחרוזים, על כבודו של הפלמ"ח. כבר מזמן לא קראנו דברים כה נזעמים. אבל מענין, כי אנשים, המגלים רגישות כה עמוקה לכבוד הארגון, בו שרתו, חשים אטימות מוחלטת לגבי לוחמים אחרים וזכויותיהם. בהגיע תור האצ"ל והלח"י נעשים יריבי המחתרת, אף היום, לאנציקלופדיסטים, אבל לא במובן הצרפתי של המושג מלפני המהפכה הגדולה, אלא במובנו הסובייטי, בעיקר מתקופת סטאלין. בפשטות, דפים נקרים מן האנציקלופדיה הלאומית, או, כפי שכתב אורוול, נוצר לא-אדם, לא עובדה. בתנאים שלנו אפשר להוסיף: לא-ארגון, לא-לוחם, לא-זכות.

מר חפר מסביר, כיצד "ניצלנו מידי הגרמנים וגרשנו את הבריטים". מילא, ניצלנו. זו סבילות, אבל גרשנו? זה אקטיביזם.אנחנו גרשנו. מי הם "אנחנו". מר חפר אינו משאיר ספק ביחס לשאלה זו. ברשימתו, ממנה בוקע זעם קדוש, מופיע הפלמ"ח בלבד. הוא נלחם נגד הבריטים והערבים. הוא גנב נשק מידי חיל בריטניה. הוא ארגן העפלה. חבירו נהרגו ונפצעו במערכות ישראל.

קראתי את הדברים הנרגשים האלה ונתתי כבוד בלבי ללוחמים. אבל ביקשתי, מלבד הפלמ"ח, לפניו ואחריו, את אצ"ל ולח"י. לא מצאתי. אינם קיימים. הא כיצד? האם מר חיים חר אינו יודע, כי אנשי האצ"ל, ולח"י ובית"ר הביאו לארץ-ישראל עשרות אלפי מעפילים?האין הוא זוכר, כי, לפני הקמת תנועת המרי, נלחמו ארגוני המחתרת בשלטון הבריטי, והמשיכו ללחום בו אחריה? האם הוא לא שמע על ההתקפות המפורסמות של המחתרת על מחנות הצבא והמשטרה הבריטיים ועל כיבוש הנשק המשחרר? האם הוא לא למד דבר על מאות ההרוגים ומאות הפצועים בקרב חברי אצ"ל ולח"י, במלחמה נגד התוקפנות הערבית, מאז נובמבר 1947 ועד קיץ 1948? האם הוא מעולם לא שמע על עולי הגרדום? האם לא ידעו לו, היכן בתי הכלא ומחנות הריכוז ביפו, בירושלים, בבית-לחם, בחיפה, במזרע, בנור-שמש, בעכו, בלטרון, בסודן, באריטריאה, בקניה? אמנם, בימים בהם התנהלו הקרבות וניתנו הקרבנות, האלה, היה מר חפר עול ימים. אבל אין לשער, כי המשורר הוא עד כדי כך לא-הסיטוריון. אלא מאי? אנציקלופדי סט. לא מן המאה ה-18; מן המאה ה-20. אנחנו גרשנו את הבריטים. מי? הפלמ"ח. היכן הם, מר חפר, בני עמך הלוחמים מאצ"ל ולח"י? איזה בור חפרת להם בהיסטוריה של עמנו?

כדי להוכיח, כי הפלמ"ח הוא שגרש את הבריטים, מונה המחבר את מיבצעיו בין נובמבר 1954 ועד הקיץ של שנת 1946. המיבצעים זכורים לי. על רובם ידעתי, מפי עמיתי לתנועת המרי, לפני שהוצאו אל הפועל. כל הכבוד. כך אמרנו אז, ונאמר תמיד, גם אם לא זכינו, עד היום, להדדיות. אבל עובדה היא, כי המיבצעים האלה נמנו בעתון בשורות ספורות. פעולות האצ"ל משתערות על שנים-עשר עמודים של ספר. כן מיבצעי הלח"י; עמודים רבים מכילים אותם. מתבקשת, איפוא, שאלה הגיונית. אם בפעולותיו נגד הבריטים, גרם הפלמ"ח לגירושם מארץ-ישראל, על אחת כמה וכמה גרמו לכך אצ"ל ולח"י?

אבל אולי יבוא מישהו ויטען לאיכות המחץ מול כמות המיבצעים. שוא תהיה טענתו. מר חפר יואיל ללכת אל המקור, אל העתונים שהצהיבו, והוא ימצא אולי לתמהונו, כי המחתרת העברית הנחיתה מהלומות על השלטון הבריטי, אשר לא היה, בתקופה ההיא, כדוגמתן. המפקדות של הבולשת הבריטית עפו באויר, אפילו מספר פעמים. בתי הזיקוק היו, בידי אנשי לח"י, למאכולת אש. צינור הנפט קירקוק- חיפה לא פסק לנזול. הבריטים הכניסו את עצמם לגיטאות – שליטים מבוצרים. אצ"ל פרץ לתוכם ועשה בהם שפטים. על-פי בקשת ההגנה, פרצו חיילי האצ"ל לתוך המצבר ששמו היה מלון המלך דוד, והחריבו את המפקדה הראשית של הצבא, ואת מרכז שליטון, הבריטי. שם היתה טרגדיה. לא רצינו בה. הבריטים אשמו בהרג הרב. אבל המחץ עצמו אדיר היה. האימפריה זועזעה. הוטל משטר צבאי. תקפנו את חיל הכיבוש יומם ולילה. שברנו את השוט הזה. גם שוט אחר ריסקנו. וגם את הגרדום שלהם מוטטנו. רכבות, מוליכות צבא, הורדו מן הפסים, את תנועת הרכבות בארץ-ישראל הפסקנו לא פעם אחת בלבד. תקפנו את מיבצרי טיגרט והוצאנו מהם נשק. חדרנו למחנה סרפנד שלהם. צריפין שלנו, ותוך קרב נטלנו ממנו נשק. תקפנו שלושה שדות תעופה והשמדנו 25 מפציצים ומטוסי קרב. פרצנו את מבצר עכו. כך נלחמו בשלטון הבריטי אצ"ל ולח"י. אני מייעץ למר חפר וחבריו, כי, כעבור שנות השכחה הרבות, ילכו אל הספרים ואל העתונים ויקראו ויזכרו וילמדו. אולי אז ישוב מר חפר ויכתוב, בשיר או בפרוזה, על הנושא מי גירש את הבריטים, ואולי יודה, מתוך טוב לב, כי "גם" אצ"ל ולח"י עשו משהו בנידון.

אך השאלה אינה של עשייה קרבית בלבד. עלינו להתבונן בהתפתחיות המדיניות. כי, אכן, מלחמת המחתרת היתה מדינית, באמצעים צבאיים. מבחינה זו דרושים לנו התארכים. כאמור, ההגנה והפלמ"ח הוכנסו למערכה הצבאית בנובמבר 1945 והוצאו ממנה ביולי 1946 ה"הפוגה", שממנה לא חזרו עוד למערכה זו, באה בעקבות המאסרים של ה-29 ביוני. מה היה מניע את הבריטים לפנות את הארץ, לא הכל היו נוטשים את המערכה לסילוק שלטונם? נהפוך הוא, הם היו יכולים לטעון, כי אמצעי הדיכוי הצליחו, כי הושלט סדר בארץ ואפשר להתקדם להקמת המדינה הפלשתינית, שבה רצו מאז 1939. אבל חישוביהם נתבטלו. אצ"ל ולח"י המשיכו ללחום. אם מר חפר יקרא, הוא ילמד, כי דווקא השנה ההיא, בין ספטמבר 1946 ועד ספטמבר 1947, היתה שנת הלחימה האדירה ביותר. באפריל 1947, מחליטה בריטניה לזמן מושב מיוחד של האו"ם לדיון בשאלת ארץ-ישראל. מה קרה? עוד בפברואר בשנה ההיא הודיע בווין החזק, כי רק בספטמבר 1947 תועלה הבעייה לפני הארגון הבין-לאומי. מה נשתנה? צא ולמחד, כי במרס היו מיבצעי המחתרת בכל הארץ, ובמיוחד בירושלים. צ'רצ'יל דפק על תיקו בפרלמנט הוא תבע להחיש את הדיון הבין-לאומי. הממשלה הבריטית החלה למהר. מדוע לא החליטה על כך לונדון בקיץ 1946, בעקבות הפעולות של הפלמ"ח, אשר הופסקו?

במושב האו"ם מוסר נציג ברית המועצות הודעה על מאורעות הדמים בארץ-ישראל הבאים ללמד על פשיטת הרגל של השלטון הבריטי. אילו מאורעות? הן הפלמ"ח כבר לא עסק בהם? ב-17 בספטמבר מודעיה בריטניה, כי תוציא את מינהלה וצבאה מארץ-ישראל. מדוע לא נמסרה הודעת מפנה זו שנה לפני כן? ב-13 באוקטובר מצהיר צרפקין הרוסי, כי יש הכרח להקים מדינה יהודית. מדוע לא שמענו הצהרה זו ב-30 ביוני 1946? אין מקריות בתאריכים היסטוריים. מרכסיסטים, אפילו הם אנציקללופדיסטים, חיבים לדעת זאת.

ד.
עד הקמת תנועת המרי, שבה נלחמו יחד ההגנה אצ"ל ולח"י, היה הסיזון. מה זה? אין פילוסופיה. אל דרושים הפרטים המזוויעים. פשוט מאד. מנובמבר ועד ספטמבר 1945, נקראו חברי ההגנה והפלמ"ח, בפקודה או בהתנדבות, לחטוף את חברי האצ"ל, לענות אותם ולהסגירם בידי המשטרה הבריטית. זאת היתה המלאכה, בשם המרות, בימים ההם.

הסופר חיים גורי, אף הוא איש פלמ"ח, הזכיר לנו, כי הוא קרא אז כרוז של האצ"ל, ולבו עצוב היה. אני מודה: כתבתי את הכרוז ההוא, והלב היה לא רק עצוב אלא מר, אוי מה מר היה. אביא מספר משפטים ממנו:
"אתה משתולל, קין. ברחובות ירושלים, בחוצות תל-אביב, בעיר, במושבה ובכפר, משוטטים מאות ואלפי שליחיך. הם הובאו לא לשמירה אלא להשלנה, לא לעבודה אלא לריגול, לא למלחמת חופש אלא למלחמת אחים... ואנו, חיילי ציון, נצטווינו לא להשיב לך כגמולך, כי אף על פי שרותח הדם, זה הדם שכולו קודש לעם ולמולדת, עינינו נושאות גם היום – ביחוד היום – לאהבת אחים, לגאולת האומה, לשלום כלפי פנים ולמחמה כלפי חוץ".

יכול אני לשאול את מר אלון, מי זרע אז פורענות, ומי הציל את הישוב ממלחמת אחים הדדית, איומה, מחריבה? אבל לא אשאל. שר החינוך בישראל טוען, כי ביחס לפרשה הנוראה של טירור פנימי ומלשינות מאורגנת אין לו שום נקיפת מצפון. מה קרה למצפונו, הרגיש במרים אחרים? הוא היה בעד החטיפות (והעינויים?); הוא לא הסכים להלשנות ולהסגרות. אבל מר אלון ידע היטב, כי חבריו מלשינים ומסגירים. מה עשה? אמר: אני לא. הוא אף לא התפטר, לאות מחאה, משום תפקיד פיקודי. זה מספיק לו, כדי, אחר חצי יובל שנים, לצוות על מצפונו, לבל ינקפוהו. אבל "הפועל הצעיר" כתב, לפני תריסר שנים, כי האנשים אשר עסקו בסיזון, מתביישים עכשיו במה שעשו. כנראה, לא כולם מסוגלים , כאלופונו, לתת פקודות למצפונם לבל יטרידם ברדיפת פורשים.

אף על פי כן, מבקש מר אלון איזו ארגעה עצמית. גם האצ"ל, הוא אומר, הסגיר. ובכן... סיפור מעניין. היה בארץ, בשנת 1944, איש קרוב לאצ"ל, שהסגיר, בין השאר, אותי בידי המשטרה הבריטית, אשר לא הצליחה איכשהו לתפסני. היה בשנת 1946 חבר אצ"ל, אשר לא פסק לבקש לראותני במחתרת, כדי להסגירני. ובכן, האצ"ל הלשין על מפקדו. אם כך, מה לכם כי תלינו על אנשי הסיזון? את הדבר הטוב ביותר שאפשר לומר על טענה זו, הוא, כי ילדותית היא. אבל אינני מתפלא. לפני מספר שבועות קראנו בעתון סובייטי, כי אני הייתי סוכנו המהימן של היינריך הימלר. כותבים.

פשיטת הרגל, המוסרית והמדינית, של אנשי הסיזון, מצאה את ביטוייה... בתנועת המרי. האצ"ל לא חוסל. ורודפיו הציעו לו להילחם, יחד אתו, נגד השלטון הבריטי. במלים אחרות, הם הציעו שיתוף מבצעי, לא בפעם האחרונה, עם הפורשים, עם זרע הפורענות. למען עמנו, מצאו הנרדפים כוח בנפשם להושיט ידם לרודפיהם ומסגיריהם. אף זאת לא בפעם האחרונה.

ה.
בפרשת אלטלנה, הטרגדיה הנוראה ביותר אחרי הסיזון, שמענו לאחרונה שני גילויים מרעישים. מר אלון, אשר נצטווה להשליט סדר על פי ניסוחו השאול, סיפר, כי הפגזים פגעו באנייה בטעות. מדוע שמענו זאת בפעם הראשונה אחרי 23 שנים? מר אלון ישב אתי בכנסת כ-15 שנים, בממשלה שלוש שנים ומעלה. היחסים האישיים בינינו הצטיינו, אם מותר לי לומר כך, בכבוד הדדי (אני, אגב, לא ידעתי, עד לשעה השלישית שהוא עשה סדר בתל-אביב). לעתים גילה מר אלון אפילו מידה של לבביות כלפי. מודע הוא מעולם לא אמר לי, באופן האישי ביותר, כי נפלה טעות מצערת. וכיצד מתיישב הגילוי הזה עם הודעתו של מר בן-גוריון, כי התותח קדוש הוא. אין קדושה מקרית; אף לא טומאה. הגילוי על הטעות הוא סנסציוני, אך מוזר.

חמורה יותר היא ההטעייה. לפני זמן מה הודיע לי אחד האנשים המקורבים ביותר למר בן-גוריון, איש רם מעלה, במידנה, כי "הגענו למסקנה שבעניין אלטלנה היטעו את בן-גוריון". דברים אלה נאמרו לי לא בתשובה לשאלה, אלא מיוזמתנו של משמיעם. הם גם אושרו מפיו, השבוע, מלה במלה, כפי שצוטטו.

לא לי לשפוט מי היטעה את מי. לפני תריסר שנים תבעתי בכנסת להקים ועדת חקירה לפרשת אלטלנה מורכבת משלושה שופטים. תביעה זו נדחתה דווקא על ידי אנשים, אשר במקרה אחר, להבדיל, עמדו בתקיפות רבה על הקמת ועדת חקירה משפטית. אני מחדש את הצעתי, נוכח גל הסילופים החוזרים, או החדשים. יובאו נא לפני ועדה מוסמכת כזו כל המסמכים, כל הפרוטוקולים וכל העדים, החיים עמנו. אני מבקש לשאול את סגן ראש הממשלה ושר החינוך, המגלה לנו לפתע טעות בקליעה, האם הוא יתמוך בהצעה זו בכנסת. בינתים, עלינו לעמוד על עצם הגילוי של הטעייה. משמע, כי, אלמלא היא, לא היו נשפכים דמי נקיים.
(מאמר ראשון על פרשה זו)

מאמר שני: המו"מ על אניית הנשק
ו.
במאמרו, מביא מר בן-גוריון מדבריו של שר החוץ, מר משה שרת ז"ל, בישיבת הממשלה הזמנית, שנתקיימה ביום ה-20 ביוני 1948. ואלה הדברים שנלקחו מן הפרוטוקול הרשמי: "ייתכן שאנו עומדים עתה לפני הפרת ההפוגה על ידי יהודים באופן מפוצץ מאד, בלי שנהיה אנו באופן אישי אחראים לכך. וזה על ידי מעשה אצ"ל. אצ"ל ארגן בחו"ל אנית מעפילים עם נשק, והאניה עומדת להגיע לחופי הארץ הלילה..."
נמסר לי, כי המבואה הזאת כבר פורסמה על ידי המחבר בספר ובעתון. עלי להודיע, או להודות, כי לא קראתיה אלא לפני שבוע. זו הפעם הראשונה ב-23 שנים, שדברים אלה הגיעו לידיעתי. קראתים, יותר מאשר פעם אחת, והדהמה היתה מנת חלקי. הזה מה שנמסר לחברי הממשלה ביום, בו אלטלנה עמדה להגיע לחופי ארץ-ישראל ולעגון בכפר ויתקין? אך התמיהה העמוקה לוותה בהכרה, כי, כרגיל, תוך שילוב מקרים, עשתה האמת צעד נוסף לקראת ההתגלות.
נבהיר לעצמנו את משמעות ההודעה, שנמסרה לממשלה, בלא להטיל, באין מידינו הוכחות, את האשם באדם, אשר איננו עוד עמנו. הממשלה הזמנית מקבלת, בפעם הראשונה, דין וחשבון רשמי על אנית המעפילים והנשק, אלטלנה. חבריה שומעים ורושמים לפניהם, כי:
יהודים עומדים להפר את הסכם הפסקת האש, הכולל איסור, בתקופת קיומה, להכניס לארץ-ישראל לוחמים וכלי מלחמה
היהודים האלה הם אנשי אצ"ל.
האניה, המסכנת את ההפוגה, עומדת להגיע ממש בשעות הקרובות.
המדווחים לממשלה אינם נושאים בשום אחריות להתפתחות זו.

מול המידע אשר בוודאי הדהים את הממשלה וזעזע את חבריה, נעמיד את העובדות היסודיות.

ואלו הן:
האניה אלטלנה הפליגה מפורט דה-בוק ב-11 ביוני 1948, ביום בו נכנסה לתוקפה הפסקת האש כאמור.

המטה הזמני של האצ"ל בארץ המוסיף לפעול, לתקופת מעבר קצרה, בהסכמה ובהכרה של ממשלה, של שר הבטחון, מטעם המטכ"ל של הצבא, לא ידע דבר על צאתה של אלטלנה לדרכה. חברי ואני לא קיבלנו הודעה כלשהי על ההפלגה, לא לפניה ולא אחריה.
בהקשיבי, כרגיל, למהדורת החדשות של הבי.בי. סי., שמעתי, בפעם הראשונה על יציאת אלטלנה, מפורט-דה-בוק לארץ-ישראל, ברדיו לונדון, אור ל-12 ביוני.

מתוך דאגה עמוקה, קיימתי התיעצות דחופה עם חברי. החלטנו להתקשר ללא דיחוי עם חברינו בצרפת. לא היה לנו עמם קשר רדיו. השתמשנו בשרותי הדואר הרגילים שיגרנו מברק לשמואל כ"ץ, חבר מפקדת האצ"ל, ובקשנוהו לעכב את אלטלנה, אם היא לא הפליגה, ולחכות להוראות נוספות. נוסח זה של הוראתנו נבע מן ההנחה, שאולי האניה עדיין לא יצאה לדרכה. היה ברור לנו, כי מקור הידיעה של הבי.בי.סי, הוא המודיעין הבריטי. יכולנו לשער, כי הידיעה המשודרת, בעלת המטרה הפרובוקטיבית הגלויה, הקדימה את ההפלגה.

ב-14 ביוני קיבלנו, במברק רגיל, את תשובתו של שמואל. הוא הודיענו, כי המברק שלנו הגיע לידיו יום לאחר שאלטלנה יצאה לדרכה. הוא הוסיף, כי אין ביכולתו להחזיר אותה לנמל היציאה, באשר אין לו קשר עמה, ואם אנחנו רוצים להחזירה, עלינו לשדר אליה במישרין מן הארץ.

היה ברשותנו משדר, בעל טווח קצר, באופן יחסי. מייד לאחר קבלת תשובתו של שמואל כ"ץ, החילונו משדרים אל האניה את ההוראה הבאה באנגלית: keep away. Await instructions; אל תתקדמו, חכו להוראות. קיווינו, כי האניה, הנמצאת בלב ים, תקלוט את קריאתנו ותאשר את קבלתה. בפרקי זמן קצרים, ביום ובלילה, שודרה קריאה זו, את קולה של האניה עדיין לא שמענו.

באותו ערב החלטנו להזמין אלינו, אל מטה האצ"ל, את מר ישראל גלילי ואת מר לוי אשכול, שהוצגו בפנינו בתפקידיהם הממלכתיים, הראשון כסגן שר הבטחון, השני כמנהל כללי של משרד הבטחון ואשר ניהלו עמנו, בשמו של מר דוד בן-גוריון, את המשא ומתן הרשמי על כניסת חברי האצ"ל, ביחידות מושלמות, לצבא האחד של המדינה. מטרת הפגישה הלילית: למסור לנציגים המוסמכים של שר הבטחון את כל המידע על אלטלנה ולבקש את החלטת הממשלה, האם, תוך הפסקת האש, על האניה לבוא, או לאו.
לפני קיום הפגישה עם שליחי הממשלה, מסר לנו אריה בן-אליעזר ז"ל, אשר הגיע במטוס מצרפת, את הפרטים על האנשים ועל הנשק. שוב, בפעם הראשונה, למדנו אז על תשע מאות המתנדבים, על אלפי הרובים מאות מכונות היריה, מיליוני הכדורים 303, פצצות האויר ועוד פריטים. המדובר היה, איפוא, בשני גדודים של לוחמים אמיצי לב, ובנשק אישי, על התחמושת (היא שחסרה לכל חיילי ישראל) ליותר מעשרה גדודים. בימים ההם.

בימים ההם איש לא התחשב בשעות יום או לילה. הזמנו את מר גלילי ואת מר אשכול לבוא אלינו אחר חצות. הם באו, בלי לדעת מראש, מה יהיה נושא השיחה. עמי היו חברי למטה פתחתי את הדיון ובקצרה הבהרתי את הנושא. סיפרתי לנציגי הממשלה על המברק לכ"ץ ועל ההוראה שלנו לאניה לבל תתקדם עם קבלת הוראות. הזמנתי את אריה בן-אליעזר למסור לסגן שר הבטחון ולמנהלו הכללי של משרד הבטחון את כל הפרטים על אלטלנה, אנשיה וציודה. אריה תיאר את האניה ומסר כל פרט ופרט עליה. סיכמתי, מצידנו, את הסוגיה ואמרתי, כי האניה מופקדת בידי הממשלה. הסכם ההפוגה ידוע לכולנו. אנו מבקשים, כי הממשלה תחלי ותודיע לנו, האם על אלטלנה להתקדם ולהגיע ארצה, או אם עלינו להחזירה. כל מה שתחליט הממשלה, נקבל ונבצע.

בדיון המשותף, הוצע לנו כסף תמורת האניה והנשק. לא הבינונו. תוך חילופי הדברים על הצעה זו, השמענו גם מילתא דבדיחותא. איזה כסף? ברצינות ובפשטות אמרנו, כי הנשק הוא קודש לעם הלוחם ואין להעלות על הדעת, שנקבל בעדו תמורה חומרית כלשהי.
נציגי הממשלה הודיענונו כי אין הם יכולים להשיב לשאלתנו במקום. עליהם לקיים התיעצות. הם ישיבו לנו למחרת היום, עד עשר בבוקר. זו היתה הודעה טבעית בעינינו. עוד הספקתי, מתוך הרוח הטובה שהשתררה בדיון, לשאול את אורחינו, האם כדאי היה להטרידם בשעה כה מאוחרת בלילה. הם השיבו, כי, אדרבא, למען ענין כזה הם מוכנים לבוא בכל שעה, גם בלילה.

למחרת היום, ב-15 ביוני 1948, כמעט בדיוק בשעה 10:00, צלצל הטלפון במטרה האצ"ל. סגן שר הבטחון, מר ישראל גלילי, ביקש לדבר אתי. מתוך צפייה טבעית, ניגשתי לטלפון. נציגו המוסמך של שר הבטחון מסר לי את ההודעה הבאה:
"החלטנו שעל האניה לבוא, ובמהירות האפשרית"

על הודעה זו מסרתי לחברי. הדאגה פינתה מקומה לחדווה. הממשלה הורתה להביא את אלטלנה, תוך הפסקת האש, החלה עד ה-11 ביולי, כדי לתת נשק ותחמושת בידי החייל העברי, שייקרא, כעבור זמן קצר, לשוב ולעמוד מול צבאות הפלישה. כמה הם חסרו לנו, לכל לוחמי שראל, עד ה-11 ביוני?

מיד הורינו לשדר לאניה הוראה, הפוכה מן הקודמת, לאמור: Full speed ahead  בכל המהירות, או, כמקובל לומר, בכל הקיטור, קדימה. את דברה של האניה עדיין לא קלטנו.

עלי לציין, כי מאז קיבלנו את ההודעה הרשמית, לפיה על אלטלנה לחוש ולבוא, ועד ה-2 באוגוסט 1971, בו קראתי, במאמרו של מר בן-גוריון, את דבריו של שר החוץ בישיבת הממשלה הזמנית ביום ה-20 ביוני 1948, לא היה שום ספק בעינינו, כי ההוראה המשמחת ההיא ניתנה לנו בשם הממשלה, בידיעתו המלאה ועל דעתו של ראש הממשלה ושר הבטחון.

ז.
בטרם נערוך את העימות הישיר והמפורש בין הדברים ובין העובדות, עלי להבהיר, מה מקור חרדתי מן הרגע, בו שמעתי ברדיו לונדון על הפלגתה של אלטלנה, מישהו יכול היה לשאול, כיצד הגעתי למסקנה כי יש לעכב את האניה, עד אשר נקבל את הסכמת הממשלה לבואה. הנשק היה חיוני ביותר למערכות ישראל. כלום שיקול זה לא צריך היה, מלכתחילה, לגבור על כל נימוק אחר? אנחנו, בארץ, לא ידענו כלל על צאת האניה. אם היא הפליגה, עליה התקדם. עם הגיעה לחופי הארץ, נודיע עליה לממשלה.

אני קובע, כי אפילו לא עלה על דעתי, ועל דעת חברי, לנהוג כך. בכל שנות מלחמתו, נהג האצ"ל לקים את דברו. כמפקדיו וחייליו חונכו על הכלל, לפיו מבחן ההסכם הוא בקושי לקיימו. וחובה לעמוד במבחן זה.  אביא מספר דוגמאות: הוקמה תנועת המרי. על פי ההסכם, שהונח ביסודה, קיבלנו על עצמנו מיגבלות רציניות לגבי חופש ההכרעה שלנו על מבצעי קרב. במשך כל תשעת חדשי הלחימה המשותפת, לא שמענו תלונה כלשהי על חריגה מן המוסכם. ביצענו בתקופה ההיא, גם מספר פעולות לא קלות לשם כיבוש הנשק החיוני. החלטנו עליהן לבדנו. אך דבר זה היה חלק של ההסכם, לאמור: הצורך באישורה של מפקדת תנועת המרי אינו חל על מיבצעי רכז, על כיבוש נשק מידי הבריטים.

מפקדת ההגנה ביקשה אותנו לא להודיע, במפורש או ברמיזה, איזהו הגוף הלוחם המבצע את ההתקפה על מרכז השלטון הבריטי, הצבאי והאזרחי, באגף המיוחד של מלון המלך דוד. כך נהגנו. לכן, בשלוש האזהרות הטלפוניות לפינוי המלון לא השתמשנו בשמו של האצ"ל, אלא בשם "יהודים", ייתכן, כי זו היתה הסיבה, שבגללה השיב המזכיר הראשי שאו לקצין המשטרה אשר העביר אליו את האזהרה, כי הוא נמצא פה, לא כדי לקבל פקודות מן היהודים,  אלא כדי לתת להם פקודות.. מידע מכריע זה נמסר לנו על ידי ההגנה. 24 שעות לאחר שנודע על האבידות הכבדות בתוך האגף המפוצץ, ביקשה אותנו מפקדת ההגנה להודיע דווקא, כי אנחנו, האצ"ל, ביצענו את הפעולה. נענינו גם לבקשה זו. על אף ההסתה האיומה, לא אמרנו מלה אחת, במשך שנה תמימה על פניית ההגנה אלינו לבצע את הפעולה ועל המוסכם בין קציני המבצעים שלנו ביחס לאזהרת הפינוי הוזמנה.

זמן קצר לאחר מבצע זה, הוצאו ההגנה והפלמ"ח מן המערכה הצבאית נגד שהשלטון הבריטי. אצל ולח"י, הוסיפו להלום בו - על-פי ההסכם. בסתיו 1945 נקבע בינינו, כי ההסכם בין שלושת הארגונים הלוחמים מבוסס על מצוות עשה, ואם באחד הימים תצטווה ההגנה לנטוש את המערכה הצבאית, אצ"ל ולח"י יוסיפו להלחם. זאת הצענו מלכתחילה. כדי למנוע כל אי-הבנה, או טענה בדיעבד.

אלה היו הכללים, שבהם האמנו ולפיהם נהגנו, תמיד. באורח טבעי הוספנו לנהוג כך בקשר עם אלטלנה. קיבלנו על עצמנו, כי חברי האצ"ל, ילכו, בגדודיהם, לצבא, עם כל הנשק שהיה ברשות ארגונם. קיימנו. ועוד לפני ההסכם, מן ה-3 ביוני 1948, עם שר הבטחון, על ידי נציגו המוסמך, נאמרו, בו' באייר תש"ח, מתחנת השידור של מחתרת לוחמת ומנצחת, הדברים הבאים: "הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית.. במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נישמע, כי חוקינו הם, ואת ממשלתה נכבד כי ממשלתנו היא".

אבל בקשר עם אנית הנשק עמדה לנגד עיני גם סוגיה מיוחדת, היא קשורה במוסר המלחמה לגבי אחים לנשק. אמרתי אז לחברי, כי עלינו לראות את ההבדל המכריע בין מלחמת מחתרת, בה אנחנו עמדנו, לבין מלחמת שדה, בה הכל ניצבים. אז היתה כל האחריות עלינו, לטוב או לרע, להצלחה או לכשלון. לא כן עתה. נכון, שיחידותינו עומדות בחזיתות רבות, ונותנות קרבנות יקרים. אבל הממשלה הזמנית, אשר את הקמתה דרשנו, חולשת על החזית בשלמותה. היא החליטה על הפסקת האש. יחידות האצ"ל, שהוכרו אז כחלק בתי נפרד של כוחות הצבא, קילבנו את ההוראה להפסיק את האש. איננו רשאים, בשום פנים, להטיל על הממשלה, או על אחינו לנשק את הפשרות של חידוש האש על ידי האויב, אם הוא ירצה להשתמש בתירוץ של הפרת ההסכם על ידי הכנסת נשק חדש לארץ-ישראל. רק הממשלה יכולה להחליט על בואה של האלטלנה. זאת היתה הכרתנו ולפיה פעלנו.

ח.
הגיע תור העימות המהותי בהיות אלטלנה מרוחקת אלפי קילומטרים מחופי הארץ, אנו מבקשים את הממשלה, באמצעות נציגיה, כי היא תחליט, האם על האניה להתקדם ולבוא. התשובה המוסמכת היא: הן, ובמלוא הקיטור. אבל, מה נסמר על עובדה מכרעת זו לממשלה, כעבור חמישה ימים? מאומה. נהפוך הוא, לממשלה, בישיבתה הסודית, נאמר, כי האצ"ל עומד להפר את ההפוגה ב-20 ביוני 1948; מטעם הממשלה, אין איש האחראי לכך; האצ"ל, על דעת עצמו, בלי ידיעה, בי הסכמה ובלי הוראה, משיט אנית מעפילים ונשק, תוך ההפוגה, אל חופי הארץ. כעבור 23 שנים, הנני מבקש לשאול על איש ישר בישראל, ללא הבדל השקפה מדינית, האם תיתכן הטעייה נוראה מזו של הממשלה? למשמע המידע, המטעה בכנלית, מחליטה הממשלה, אפילו פה אחד, לרכז כוחות צבאיים סביב כפר ויתקין וגם להרשות את הפעלתם. האם היא היתה מקבלת החלטה כזו, לו נמסרו לה העובדות לאשורן, ובעיקר עובדות מתן האישור הרשמי לבואה של האניה? אין להכחיש, כי נפעם הלב, עם הצגת השאלה. הספק הוא בלתי נמנע.

במאמרו האחרון, אין מר בן-גוריון מביא מדבריו שלו בישיבת הממשלה, ב-20 ביוני 1948, ברור, כי הוא לא סתר את אשר הודיע שר החוץ, לפי האינפורמציה, אשר אותה שעה היתה בידיו. אחרת, לא היתה הממשלה מקבלת את החלטהת. לכן, אין דרך אחרת לגילוי, או לאישור, האמת אלא לפנות בשאלות פשוטות אל מר בן-גוריון ואל השר גלילי. משה שרת, לוי אשכול, אריה בן-אליעזר אינם עוד. אנחנו עודנו פה. נשאל איפוא- - -

מר בן-גוריון: האם אור ליום ה-15 ביוני 1948, או בבוקרו, קיבלתי מנציגך המוסמך, מר גלילי, (אתה טוען שהוא מעולם לא היה סגן שר הבטחון) הודעה, כי מטה האצ"ל מבקש את הממשלה להחליט ולהודיע לו, האם על אלטלנה, אם אנשיה ונשקה, לבוא או לא לבוא ארצה? האם, ביום ההוא, עד אש בבוקר, הסמכת אותו להודיע לי, כי על האניה לבוא במירב המהירות?

השר גלילי: האם לאחר הפגישה הלילית במטה האצ"ל, מסרת לראש הממשלה ושר הבטחון, כי מטה האצ"ל מעמיד את אלטלנה על מתנדביה וציודה לרשות הממשלה, וכי היא תבוא ארצה רק אם הממשלה תחליט, ותורה לו, להביאה? האם, כאשר אמרת לי למחרת היום בעשר בבוקר: "החלטנו שעל האניה לבוא, ובמהירות האפשרית", דיברת בידיעתו של ראש הממשלה ושר הבטחון, בהסכמתו וסמכותו, או בידיעת חבר ממשלה אחר?

ברור, כי ביחס לשאלות אלו, אין אלא שתי אפשריות, שלישית, אין. אבל היום יש לי פניה מיוחדת אל מר בן-גוריון. לא משום שהוא אמר, בשנים האחרונות, דברים מסויימים; אלא מפני שכל הויכוחים הסוערים, החריפים, הקשים ביותר, בענין אלטלנה, התנהלו בינו ובינינו. מר גלילי שותק. זו פנייתי:

כל 23 השנים אנו טוענים, מר בן-גוריון, בניגוד לתעמולה הרשמית, כי האצ"ל הביא את אלטלנה, לא כדי לעשות מרידה, אלא כדי לעזור לישראל; לא כדי לנסות לתפוס את השלטון, אלא כדי שכולנו נוכל לעמוד במלחמת הקיום והעצמאות; לא על דעת עצמו, אלא בהסכמה רשמית; לא בהתר מן הממשלה, או ראש הממשלה, אלא בידיעתם. אטמת אוזניך משמוע. הצעתי לך להקים, לפרשה נוראה זו, ועדת חקירה מורכבת משלושה שופטים. סירבת. עתה, קרא, בעיניים פקוחות, לא רק את אשר כתבת לפני שבוע, אלא גם את הדברים, שנכתבו על ידי. אם השר גלילי מסר לך בנאמנות את דברי בין ה-14 ל-15 ביוני 1948, ואם הסמכת אותו להודיעני, כי על האניה לבוא ללא דיחוי, איך יכולת להציג, או לתת להציג את פרשת אלטלנה לפני חבריך לממשלה, כפי שהיא הוצגה בישיבתה ב-20 ביוני? אבל, אם מר גלילי, עדי שיחתו הטלפונית עמדי, לא מסר לך דבר על הודעתנו ושאלתנו לממשלה, כשמונה שעות לפני כן, הצג לו, לפחות היום, שתי שאלות ישירות:
א. מדוע לא דיווחת לי, בין ה-14 ל-15 ביוני, כי ראש המטה הזמני של אצ"ל וחבריו ביקשו, שהממשלה תחליט, האם על אלטלנה לבוא, והיתנו את בואה בהסכמת הממשלה?
ב. מי הסמיך אותך להודיע למפקד האצ"ל לשעבר, כי על אלטלנה לבוא?

את מתינו לא נחיה. צריך לחיות יחד, על אף מה שנעשה בסיזון ובאלטלנה. אבל האמת, מה יהיה על האמת?
(סוף מאמר שני)

מאמר שלישי:
בטרם אמשיך בתיאור העובדות, אשיב בקצרה לטענותיו של מר חנוך ברטוב, אשר מאמרו ראה אור, לפני שבוע, בשכנות הנגיעה עם רשימתי השנייה. המחבר הנכבד פותח ומעיר, כי כל הויכוח המחודש, על שלושת הנושאים המשולבים דרוש לנו, בימים אלה, "כחור בראש". זוהי הערה נאה, נייטרלית. אבל כבר לימדונו השוודים, בימי המלחמת העולם הראשונה, כי חשוב לדעת, לאיזה צד להיות נייטרלי.

העובדות הן ברורות. כחצי יובל שנים לאחר תקומת ישראל, נעשה נסיון, בטלביזיה ובעתונות, לשלוש מאצ"ל ולח"י, לא את על"ה עיטור לוחמי המידנה, אשר ניתן להם, ככלל הלוחמים, על ידי ממשלת הליכוד הלאומי, אלא את המעשה, אשר בזכותו קיבלוהו מאת הנהגת העם הנבחרת. ארגוני המחתרת, הוסבר לנו לאחרונה, לא נלחמו, לא העפילו לא שיחררו, לא הגנו, לא הדפו אוייבים, לא כבשו, אלא – חטאו. מטתם לא היתה שחרור האומה, חידוש עצמאותה, קיום ריבונותה, אלא מרידה פנימית מתמדת, לפני ולאחר הקמת המדינה. הפורשים הללו. אולי כעבור זמן כה רב אפשר כבר לשכוח את עוונותיהם, לסלוח על חטאיהם. אבל למה עשו? את הבריטים אנחנו גירשנו, קרי הפלמ"ח והסוכנות; נגד הערבים אנחנו נלחמנו, כנ"ל. הפורשים אך הפריעו במאבק הלאומי. ואנחנו הצלנו את היישוב גם מידיהם.

זאת היא התיזה ההיסטורית, אשר הוצגה, לעין הצופיה והקוראת, בימי אב הלוהטים. מה צריכים היו לעשות אנשי אצ"ל ולח"י? להחזיק בעל"ה וללטפו? אבל לא העיטור עיקר אלא המעשה. עצה יפה נתנה לנו: הם ישמיצו ואתם תחרישו. ההיסטוריה תשפוט. גם זו אימרה מרוממת רוח. אבל בינתיים, במשך שנות דור, נעשה נסיון מתמיד וחוזר להכתיב להיסטורית את משפטה זכורני, בעיצומן של רדיפות הסיזון, נפגשתי עם אחד מראשי היישוב, אמרתי לו, כי לא תהיה מלחמת אחים הדדית; אנו לא נפעיל את נשקנו נגד רודפינו, אפילו אם הימנעות זו תעלה לנו בחיסולנו. אנו בטוחים, הוספתי, כי אף אם לא נהיה עוד, ההיסטוריה תצדיק אותנו הן במלחמתנו כלפי חוץ והן בהבלגתנו כלפי פנים. אמר לי האיש החשוב: אדוני, את משפט ההיסטוריה קובעים אלה שכותבים אותה...

לפי כלל זה נותנים יריביה של המחתרת. אין ספק, כי אלמלא היינו עוד, היתה מלאכת ההשכחה כמעט מושלמת; כמעט, משום שבהיסטוריה תמיד מתגלה משהו לעתים במערה. לפעמים במרתף. אבל אנחנו פה. כך גזרה ההשגחה הפרטית. וכל עוד זכרוננו עמנו, ושפתותינו דובבות, ועטינו בידינו, נגן על כבוד המעשה של לוחמי ישראל. של כל הלוחמים. עמדתנו זו באה לביטוי גם בדיון על העל"ה. שינינו את ההצעה המקורית. הוסכם, לא בלי תרומתנו, כי נתחיל לא בדור שלנו, אלא בקודמיו. איננו מונופוליסטים, בשום שטח. יש המשכיות בדרך הנפתולים אל התקומה. חובה להכיר בכל הזכויות, גם של יריבים. אבל לא נסכים, בשום תנאי, כי תישלל זכותם של לוחמים, מן המופלאים בתולדות האומה, אשר זכינו להוליכם, אחר הסתלקותו של זאב ז'בוטינסקי, ונפלם של דוד רזיאל ואברהם-יאיר, בדרך המלחמה, המסירות וההקרבה. עדי התקומה. זהו הוויכוח. הצפייה שלא נעמוד בו, היא לעג לרש, פגיעה בלב.

הוויכוח צריך להיות רציני, כנושא. מבחינה זו התביעה היא צנועה. יש להביא דברים, כפי שנאמרו, או נכתבו, ולא את היפוכם. במאמרו, חוזר מר ברטוב, שלוש פעמים, על קביעה שהיא כאילו שלי. יגאל אלון, לו היה בצרפת בשנות הארבעים, היה נשאר בווישי. כך כותב המחבר הנכבד, בשמי. ואני מה כתבתי? הנה הפיסקא, מלה במלה, כפי שהודפסה, בעתון, בו מר ברטוב הוא סופר קבוע, ואני אורח מוזמן או מזומן. "אינני מעלה על דעתי, או אפילו על דמיוני, כי לו יגאל אלון היה, לפני 31 שנים, לא עלם עברי מבטיח, אלא צרפתי בגיל העמידה, הוא היה נשאר בווישי". האם עלי להניח, כי מר ברטוב, בבואו להשיב לטענותי, כה ריפרף על פני השורות, עד אשר קרא רק את הסיפא? המשפט עצמו, בשלימותו, אינו מעורר שום ספיקות, אינני מעלה על דעתי, כתבתי, או אפילו על דמיוני, כי... = הוא היה נשאר בווישי. מר ברטוב קורא, או כותב, את ההיפך, ועליו הוא בונה את מאמרו. צר לי, אך בניין בלי יסוד, אחת דתו: ליפול. עמל הדחיפה מיותר.

ועוד מתחייך המחבר על השורות הספורות, בהן אפשר להכליל את מיבצעי הפלמ"ח. כאילו כך כתבתי. ולא היא. הבאתי את שורותיו של מר חיים וחפר, הסובל קשות, עד היום, משנאה סיזונולוגית. הוא קבע, כי אנחנו, (הפלמ"ח) גירשנו את הבריטים, ומנה את מיבצעי הפלמ"ח נגדם. בימי תנועת המרי, בין נובמבר 1945 עד יולי 1946, בלי להזכיר את אצ"ל ולח"י לפני הנובמבר, ואחרי היולי ההוא. מיבצעים אלה, אכן, נמנו, בכותרות בלבד, בשורות ספורות. זוהי עובדה. יותר לא היו. אבל מר ברטוב מייחס את ההערה לכל מיבצעי הפלמ"ח, גם במלחמה נגד הערבים, ומעלה על שפתיו חיוך מריר. החיוך יכול להישאר; המחאה המרה, מן הדין שתישמע מפי מי שדבריו סולפו. וזה אינו מר ברטוב. אבל מוטב שנרחיק מרירות מן הלב.

נשוב לנושא המשולש. נדון בו ברצינות.

ט.
אחד הסילופים המוחלטים הוא, כי אצ"ל רצה להמשיך ולהתקיים כארגון צבאי במדינת ישראל. ההיפך הוא האמת. זמן רב לפני קום המדינה קבענו את עמדתנו, ללא סייג כשלהו, כי, עם חידוש עצמאותנו, לא נקים מחתרת, או מסגרת צבאית, אלא נלך עם עקרונותינו, אל הבוחר ונקבל דינו, על פי כללי הדמוקרטיה. אולי מותר לי לצפות, כי, לפחות היום, יקבלו גם יריבים הודעה מוחלטת זו באמון. איננו חיים עוד בתקופה, בה החשדנות החולנית אכלה כל חלקה טובה בנו. נצטבר, במשך השנים, נסיון. הוא צריך היה להוכיח לכל, כי דברים כאלה אינם נאמרים מן השפה ולחוץ, בלב ולב; כנים הם. אבל אם עדיין יימצא מישהו, שיתבע הוכחות נביא אותן.

בקיץ 1947, בעקבות המושב המיוחד של או"ם, הגיעה לארץ ישראל ועדת חקירה בינלאומית, הידועה בשמה הלועזי המקוצר, אונסקופ. היא קיימה, מלבד הפגישות הרשמיות, שני מיפגשים סודיים, האחד עם נציגי ההגנה, השני עם משלחת של האצ"ל. לפי הפרוטוקול, אשר ידידנו מגואטמלה, ד"ר גרנדוס רשם ופירסם, היו חילופי דברים אלה בין יושב ראש הוועדה, השופט השוודי סנדסטרום, ובין דובר ההגנה:

שאלה – האם נותר עוד משהו להוסיף?

תשובה – הטירור הוא דבר רציני מאד והממשלה הבריטית אינה יכולה לדכא אותו פעולות טרוריסטיות הן עדות לביטוי, אשר היהודים נותנים לרגשותיהם החזקים. ההגנה מאמינה, כי היא תוכל להתגבר על הפעולות הטרוריסטיות, רק עם העלייה וההתיישבות תותרנה להיות חופשיות.

מי שאינו מתמצא במינוח המאומץ של הימים ההם, יש להבהיר לו, כי הדובר הנכבד התכוון לאצ"ל ולח"י, לפורשים, אשר הפריעו למאבקו של היישוב ועמדו להמיט עליו אסון. עד היום אינני מבין, מדוע צריך היה למכור את ראשי המחתרת, לשוודי וסיני וצ'כי, בעד עלייה והתיישבות. נשער בנפשותינו, שהם קונים. הכיצד היו ממליצים על מדינה יהודית? ברור, לכל הדעות, כי המחיר המוצע נחשב, בעיני המרות הלאומית, ליקר וגבוה. פשיטא, תנו עלייה והתיישבות חפשיות, ואנחנו כבר נדאג לכך, כי לא תהיינה עוד פעולות מסוג מסויים.

אבל העיקרית היא, כמובן, הרישא בהודעה הרשמית הסודית. בענין הוא רציני. הממשלה הבריטית אינה יכולה לדכא אותם, את הפורשים. כל זה מפי דוברה של ההגנה כך הפרענו ליישוב ולמאבקו, על פי עדות שניתנה לגוף בין-לאומי.

אחר הדברים האלה באו שליחי האו"ם למחתרת. את הפרוטוקול כתב ד"ר באנץ'. אביא ממנו רק את חילופי הדברים הנוגעים לעניין העומד לדיון:

שאלה – אם במקרה שהבריטים יצאו מהארץ, ותוכל להיווצר מדינה יהודית, היתפרק הארגון (הצבאי הלאומי)?

תשובה – כן.

לא, אולי; לא, הדבר תלוי בתנאים שיווצרו. הודענו, באופן מוחלט, כי לא יהיה ארגון צבאי במדינת ישראל.

הגענו, תוך קרבות מתמידים עם האוייב, לאביב 1948. עדיין לא היה ברור, האם המוסדות יכריזו על עצמאות ישראל. אנחנו נאמנו, כי המדינה היהודית קום תקום, במהרה. קיימנו כנס של מפקדים בכירים, בו החולט, כי, עם חידוש עצמאותנו, נקים את תנועת החרות. משום כך יכולתי לומר, בשידור של ה-15 במאי 1948, על דעת חברי, כי.. "למען העקרונות הללו תילחם, במסגרת החוק העברי, במסגרת הדמוקרטיה העברית, תנועת החרות". בדרך זו בחרנו, בעודנו במחתרת עמוקה; הבהרנוה ללוחמים בדברי הסברה פנימיים; הודענו עליה בפומבי, 24 שעות לאחר הכרזת העצמאות אף לא עלה על דעתנו ללכת בדרך אחרת.

י.
אבל הן יחידות אצ"ל הוסיפו להתקיים, וללחום, גם אחרי ה-15 במאי 1948 – הכיצד? רק מי שרוצה לסלף את האמת, יאמר, או יכתוב משפט זה, ולא יוסיף... בהסכמה מלאה ומתוך הכרה גלוייה של הממשלה הזמנית. עלינו להבהיר את התוספת הזאת, אשר בלעדיה מתעקמת כל התמונה, על ידי תיאור העובדות העיקריות.

מר בן-גוריון מביא במאמרו, במלואה, את פקודת צבא ההגנה לישיראל, תש"ח. הוא מציין, כי היא פורסמה ביום 26 במאי 1948. למען הדיוק והבהירות, יש להוסיף לפני המלים: ביום ה-26 במאי, את התיבה הקטנה, אך רבת המשמעות: רק. המדינה הוקמה ב-14 במאי, ורק כעבור שבועיים בקירוב הוקם צבאנו.

מדוע? שתי סיבות גרמו לדחייה המתמיהה הזאת. בהיות מדינתנו בת יומא, פלשו לארץ-ישראל צבאות ערב. (כפי שאנו הזהרנו, כי יעשו, עוד בדצמבר 1947), כדי לנסות, לצידן של הכנופיות, להחניקה בעריסתה. כל כוחות האומה, כפי שהם נלחמו נגד הקמים עלינו מן ה-30 בנובמבר 1947, התייצבו נגד הפולשים, כדי להציל את האומה קטנה מסכנת השמדה. נלחמו, בנשק דל, בחירוף נפש, הגנה, פלמ"ח, אצ"ל ולח"י. כולם שפכו דמם. כולם עמדו בגבורה עילאית נגד האוייב. עצרוהו והדפוהו. כל מה שהיה לכולנו, והיה זה מעט, בכח אדם ובכלי הנשק, הופל למערכה הגורלית. אצ"ל ולח"י, החטאו אז, או נלחמו והצילו?

הסיבה השנייה, לאיחור הרב בהקמת הצבא האחד, היתה פנימית. המסמכים, שהיו סודיים, נתפרסמו בימינו. עתה יודעים הכל, כי היה אז ריב מפלגתי ובין-מפלגתי בקשר עם כינון הצבא ופיקודו. האוייב שפך את דמנו, עמד בשער ועבר אותו ואצלנו נמשכה ימים רבים מחלוקת על סמכויות, האם יהיה רמ"א, ראש המפקדה הארצית, או לא יהיה, אם מנהל הבטחון, או שר הבטחון, יתן הוראות לרמטכ"ל במישרין, או אם יעמוד ביניהם הרמ"א. בימים ההם טען מר בן-גוריון, לא פעם אחת בלבד, כי הפלמ"ח הוא צבא פרטי, כיתתי, מפלגתי. מר אלון, המכנה, בשמות גנאי אלה, את אצ"ל ולח"י, צריך לדעת. מר גלילי, בוודאי, זוכרם. הם הושמעו באוזניו.

לאצ"ל ולח"י, לא היה חלק בריב האומלל ההוא. אנו תבענו להחיש את הקמת הצבא, כדי שחיילינו יוכלו להצטרף אליו. גם לכך אביא הוכחה. ב-17 במאי 1948, היפנה אלי עורכו המנוח של עתון זה, ד"ר קרליבך ז"ל, מכתב גלוי. דבריו היו נלהבים, בהעלותו על נס את התפקיד המחרר של הארגון הצבאי הלאומי. את מכתבו, רב התשבחות, סיים העורך בפנייה להקמת הצבא העברי האחד. למחרת היום השיבונו לקריאה הדרמטית מתחנת השידור שלנו. אמנו: "למה לא קם עדיין הצבא העברי? הממשלה קיבלה בהקפה אמון מכל החוגים. זהו גילוי עליון של אחדות לאומית. אך למה לא הוקם צבאנו? מי מעכב את הקמתו?" רק ב-26 במאי יצאה פקודת הצבא. ללא דיחוי, למחרת היום, הודענו, כי "עם הקמת הצבא יהיו מוכנים גדודי האצ"ל להצטרף לשורותיו".

יש לשאול: עד אז, ומאז, ההיינו מפירי חוק, או לוחמי ישראל מוכרים? בפקודה נקבע, כי אסור להקים, או לקיים כל כח מזויין מחוץ לצבא ההגנה לישראל. אבל כל בר דעת ידע, כי הלכה נכונה זו אין מורין לפיה, לגבי ארגוני המחתרת, כי הם נמצאו, תוך הלחימה, בשלב של הצטרפות מאורגנת לצבא. אחרת, מדוע לא נתבעו לדין על הפרת חוק יסוד כזה? לא היינו עוד במחתרת. ישבנו בגבול יפו המשוחררת, בבית החולים פרויד, במטה מוכר וגלוי. אפשר היה לבוא ולעצור אותי ואת חברי למטה. בזכרי את הימים ההם, יכולנו לאומר, גם היום, כי איש לא העלה על דעתו לעשות צעד כזה. נפוך הוא. ימים מספר לאחר פירסום הפקודה, בא אלינו יגאל ידין, קצין המבצעים של ההגנה, ואחר, של מטה הצבא, והציע, כי כוחות האצ"ל יתקיפו את העיר רמלה. המשימה היתה קשה מאד. מולנו ניצב הלגיון, על נשקו החדיש והכבד. היינו אחרי הקזת דם של כיבוש יפו, שבו נפלו 40 מטובי מפקדינו וחיילינו. אמנם היו בידינו פגזי מרגמות שלושה אינץ', אשר כבשנום מהבריטים ובהם התחלקנו עם אחינו לנשק, לוחמי ההגנה. אבל נשקנו, ארוך הטווח, היה מועט. ביקשנו תוספת. לא קיבלנוה. גם לצה"ל חסר הנשק, היססנו, אם לשלוח את בחורינו לחזית זו. אך יגאל לחץ. צאו מיד, אמר, כי המצב בלטרון חמור ביותר, ועליכם למשוך ממנה את כוחות הלגיון. בחזית לטרון נפלו מאות. כדי להקל אל אחינו לנשק, תקפו חיילי אצ"ל את רמלה, והחזיקו בחזית ההיא ימים רבים. חמישים ואחד מהם נפלו בקרבות עקובים מדם נגד אוייב חזק מהם. ושוב אני שואל: מי היו אז חברי אצ"ל, אם נשלחו, לא למאסר, אלא לחזיתות המלחמה?

באילו חזיתות הם לא עמדו? זה פרק רב תהילה, אשר, בגלל מאמצי הטשטוש, לא רבים זוכרים אותו. החל מה-4 בדצמבר 1947, בו ערכנו את התקפות נגד הראשונות, אשר "הארץ", בעל היחס השלישי הקבוע למחתרת, כינה אותן התקפות מפנה, נלחמו חברי אצ"ל בטירה, ביהודיה, בשעפאט, באבו-כביר, בירושלים, בשער שכם, שוב ביפו, בחיפה, עוד ביפו, בירושלים העתיקה, בבית נבאללה, בקלקיליה, ברמלה, בכיבוש רמלה – עיקר ורמלה – חיפה, במרכז רמלה בקאקון, ליד טול-כרם, שוב בשערי שכם, ויפו, הם כבשו, יחד עם חברי לח"י, את דיר-יאסין, הם פרצו לג'נין. הם הכריעו וכבשו את יפו. הם השתתפו בכיבוש חיפה; הם כבשו את יהוד וראש העין; הם כבשו שטח עצום בהרי אפרים, לרבות הכפרים סינדייני, ברייקי, אום-אל שוף, חובינה, וסוברין; הם השתתפו בכיבוש יבנה, אשדוד, ותרשיחה; הם השתתפו בהגנת נגבה; בפריצת הדרך לבאר-שבע. הם הגנו ונפלו במשמר הירדן. על כל אלה, ועוד, יש להוסיף את התפקיד האדיר אשר מילא גדוד האצ"ל ויחידות לח"י באיזור ירושלים, את עמידת הגבורה בעיר העתיקה, יחד עם חברי ההגנה, את נסיונות הפריצה מעבר לחומה, את הקרב הקשה בביה"ס לשוטרים. את קרב ההצלחה על רמת רחל, את כיבוש מלחה, את הנסיון המשותף של ה"הגנה" אצ"ל ולח"י, לשחרר את העיר שבין החומות. אמנם כן, היו לנו גם כשלונות. למי לא היו בימים ההם? אך בכל הקרבות האלה, בהם נפלו מאות מלוחמינו, מי הם היו: חיילי ישראל וגיבוריו, או חברים "בצבא פרטי, כיתתי, מפלגתי"?

יא.
תוך לחימה מתמדת, שעליה יש להוסיף מיבצעי רכש . אשר אף הם עלו בדם, של הנשק המציל ממחנות הצבא ורכבות צבאיות של הבריטים, הגענו לשני הסכמים. האחד היה הסכם המיבצעי בין ההגנה ואצ"ל, שהושג בראשית 1948, ביזמתם של מר רמז ומר פינקס, בשם ועד הלאומי, ושל הרב מימון, מר גרינבוים ומר שפירא, בשם הסוכנות היהודית, זכר כולם לברכה. היתה התנגדות חריפה להסכם זה, אך הוא אושר על ידי הועד הפועל הציוני. הוא הוכנס לתוקפו אחר כיבוש יפו. משנודע עליו, כתב ה"ארץ", הורמו כוסות בעמדות ההגנה והאצ"ל, לכבוד האחדות הלוחמת. כזאת היתה גם החדוה בימים ההם.

ההסכם השני נחתם ב-3 ביוני 1948, בשם שר הבטחון מר בן-גוריון, על ידי נציגו המוסמך, מר גלילי, ועל ידי, כמפקד האצ"ל. משום מה, אין זה מקובל, בנאומים ובמאמרים, לרבות מאמרו הארון של מר בן-גוריון להביא את הסעיפים ב' וה' של הסכם רשמי זה. אני לא רק אזכיר אלא גם אסביר את משמעותם בלעדיהם שוב מסתלפת האמת.

אבל פני כן אספר משהו, לשם הדגמה, על גישתנו הממלכתית. ההסכם על דרך הצטרפות של חברי אצ"ל, לצבא -  ההצטרפות עצמה לא עמדה כלל לדיון – נוסח בטיוטות מספר, עד אשר הגענו לחתימתו. באחד הימים, הודיע לי מר גלילי, כי נוסח אשר קרא באזני, לאחר הדיונים המפורטים בינינו, קיבל את אישורו של שר הבטחון. היה כתוב בו, בסעיף הראשון, כי "מפקד הארגון הצבאי הלאומי יורה לחברי אצ"ל להתגייס לצבא הגנה לישראל וגו'" אמרתי לנציגו המוסמך של שר הבטחון, כי נוסח זה אינו נראה לי. ברגע הראשון לא הבין איש שיחי לאיזה כיוון מופנית הסתייגותי. הסברתי לו. אמרתי, כי היום יש לנו מדינה ריבונית והיא המורה לאזרחיה חברי אצ"ל להתגייס לצבאה. מפקד האצ"ל אינו צריך להורות על כך. בכנס המפקדים, סיפרתי למר גלילי, הודעתי להם, כי אינני עוד מפקדם. זוהי תקופת מעבר קצרה, בה נרכיב מתוך חברי האצ"ל, את הגדודים מתוך צבאנו האחד. ומפקדי הצבא יוליכום לקרב, לא עוד אנחנו חברי מפקדת האצ"ל. ובכן, מה אתה מציע לכתוב? שאלני נציגו המוסמך של שר הבטחון. אין צורך בפקודתי, השיבותי. נכתוב, בפשטות, כי חברי האצ"ל יתגייסו לצבא. וכך נוסח הסעיף הראשון של ההסכם: " חברי הארגון הצבאי הלאומי יתגייסו לצבא הגנה לישראל בהתאם לצווי הגיוס של ממשלת ישראל וישבעו שבועת אמונים הנהוגה בצבא.

בסעיף ב' נקבע: חברי הארגון הצבאי הלאומי אשר יתגייסו לצבא יופעלו בגדודים (ההדגשה שלי מ.ב.) בתוך חטיבות הצבא ובחזיתות כהחלטת הפיקוד העליון של הצבא. ואילו בסעיף ה' נאמר: "מטה זמני מורכב מקציני אצ"ל, יופעל מטעם המטרה הכללי של הבא עד להשמה מלאה ומהירה של התגייסותם של חברי אצ"ל לשורות הצבא והפעלת גדודיהם (ההגדשה שלי – מ.ב.).

בקראנו בעיון את שני הסעיפים האלה, יובן, אך לא ייסלח, חוסר הנטייה בולט להזכירם, אם במועצת המדינה, אם בכנסת, ואם במאמרים, עד לפני שבועיים (הם פורסמו בספרו של מר בן-גוריון, אשר בינתיים הספקתי לעיין בו). מה אומרים לנו סעיפים אלה, אשר זמן רב הושמטו מן הציטוטים הרשמיים? הוסכם בין הממשלה הזמנית, המיוצגת על ידי שר הבטחון, כי חברי אצ"ל יתגייסו לצבא לא כיחידים אלא ביחידות מושלמות. אנחנו הצענו, כי תהיינה אלו חטיבות; נציגי הממשלה, מר גלילי ומר אשכול, הציעו פלוגות. הסכמנו לפשרה: גדודים. את הגדודים האלה היה עלינו להרכיב על כיתותיהם, מחלוקותיהם, פלוגותיהם, ומפקדיהם. לשם כך היתה מפקדת האצ"ל למטהו הזמני, בראשותי. מר בן-גוריון מציין בספרו, כי הוסכם, שתקופת פעולתו של המטה הזמני של אצ"ל תהיה חודש ימים לכל היותר. אינני יכול לאשר את התאריך המדוייק הזה. אינני רוצה להכחישו. ברור היה, כי הכוונה היא לתקופת מעבר קצרה של מספר שבועות. אך, לכל הדעות, אם ההסכם נחתם ב-3 ביולי 1948. והן אלטלנה עמדה להגיע ב-19 ביוני. ההיה, איפוא, המטה אז חוקי או עמד מחוץ לחוק? אך השאלה העיקרית היא אחרת. פקודת צבא ההגנה לישראל פורסמה, כאמור ב-26 במאי, ההסכם עם האצ"ל נחתם שבוע לאחר מכן, האם, כאשר מוסיפים לנהל משא ומתן, רשמי וחופשי, אחר התאריך בו נאסר "לקיים כזה כח מזויין מחוץ לצה"ל" רואים בנושאים ונותנים, מפקדי האצ"ל וחבריו, מפירי פקודה, או מקיימי חוק? אין צוררך בתשובה, היא כלולה בשאלה.

בסעיף ו' להסכם נקבע: "אצ"ל ומפקדת אצל יחדלו להתקיים ולפעול במדינת ישראל ובכל תחום ממשלת ישראל – מהחלטתם החופשית". המלים האחרונות אינן מקריות. הן הוכנסו על פי דרישתנו. באנו להבהיר כי החלטה זו לא הוטלה עלינו, אלא, שעל פי האמת, קיבלנוה עוד לפני קום המדינה; עתה נתבצעה: רצוננו הוא. אבל מה פירושה של הרישא? מר בן-גוריון מספר, כך נאמר לו, שכוונת המלים: תחום ממשלת ישראל, היתה, שהוא התחום הזה, "מתפשט על כל יהודי העולם והם לא יכולים לאסוף כסף בין היהודים; כי שם זה תחום ממשלת ישראל". צר לי לומר, כי פירוש שרירותי זה הוא ממש בלתי סביר. יהודי העולם הם תחום ממשלת ישראל? ואם האצ"ל פוסק להתקיים, לשם מה "הם" יאספו כסף בשביל ארגון שאינו קיים עוד? ניכרים דברים בדויים.

אני זוכר למה היתה הכוונה כאילו היה זה תמול שלשום. גם מלים אלו לא היו מקריות, כוונתן היתה לירושלים. היום קשה להאמין בכך, אך עובדה היא, כי אז היתה ירושלים מחוץ לתחום הריבונות הישראלית. האו"ם החליט על העיר כ-Corpus Separatum, גוף נפרד, שיהיה בשלטן בינלאומי. הנהגת הישוב קיבלה את ההחלטה הזו. עברו ימים רבים, אחרי הקמת המדינה, עד אשר ירושלים החדשה הוכללה במדינת ישראל והיתה לבירה. באחד הימים ההם אף הושמעה תביעה לאסור כל קריאה לכיבוש ירושלים. אחד מחברי הממשלה אמר: "אינני מאמין בפיקציה של עצמאותה של ירושלים כחלק של המדינה היהודית; ואני עומד גם עכשיו על ירושלים בין-לאומית". מוזר, הלא כן? כך זה היה. ומשום כך, לא הוקם בירושלים הצבא העברי אלא הוסיפו לפעול בה הגנה, אצ"ל ולח"י. ב-11 ביולי הטיל מפקד ההגנה שאלתיאל ז"ל על האצ"ל לכבוש את מלחה. ואילו ביום האחרון, לפני כניסת ההפוגה השניה לתוקפה, יצאו חברי כל שלושת הארגונים, מתוך תיאום פיקודי, לשחרר את העיר העתיקה, זה היה במחצית השניה של יולי, חודשיים לאחר הקמת המדינה.

האצ"ל בירושלים הוסיף אז לפעול על פי ההסכם המבצעי עם ההגנה, כפי שאושר על ידי המוסדות הטרום ממלכתיים. מפקדת האצ"ל, ואחר מטהו הזמני, המאושר על ידי שר הבטחון, לא נתנו לגדוד בירושלים, בתקופה ההיא, שום פקודות מיבצעיות. כל מיבצעיו נקבעו, אם על פי הוראותיו של מפקד ההגנה, ואם באישורו, בהתאם להסכם. מנוסח סעיף ו' של ההסכם השני, הממלכתי, מן ה-3 ביוני, היה ברור, כי, אם ירושלים תכלל בתחום ריבונותינו, תחול גם עליה התחייבותנו המפורשת.

ערב חתימתו של הסכם זה, הציע נציגו המוסמך של שר הבטחון, להוסיף הערה לאמור: "כל פעולות רכישה של נשק וציוד מלחמתי מטעם אצ"ל תפסקנה והקשרים יימסרו לרשות צבא הגנה לישראל לתועלת המלחמה". לא היה לנו שום היסוס לקבל את ההצעה הזו. ודאי, אם האצ"ל פוסק להתקיים כארגון צבאי, עליו לא לרכוש עווד נשק. מאז פרשת אלטלנה ועד הימים האלה, נטפלים פרשנים שונים לסעיף זה, כדי להוכיח, כי אצ"ל לא עמד בהתייבותו. גם לטענה חוזרת זו אין שחר. אדרבה נבדוק את התאריכים. ההסכם, עם התוספת, נחתם ב-3 ביוני 1948. נכון, לא באותו יום שלחתי את ההוראה לחברינו בצרפת. אשר טיפולו במשך חודשים רבים, ברכישת נשק וציוד מלחמתי, למען מלחמת הקיום של עם ישראל. אבל מתי הם יכלו למסור, בהקשר עם אלטלנה, את הקשרים שלהם לנציגי הממשלה, עם שיגור ההוראה? האוניה, כזכור, הפליגה ב-11 ליוני. את ארגזי הציוד הם קיבלו לרשותם, ימים מספר לפני תאריך זה, וימים מספר לפני ההפלגה, הם הוטענו על האניה. לא היתה שום כוונה לא לקיים את ההתחייבות. אין לי ספק, כי, לו עמדו לרשותנו מספר ימים נוספים, היו כל הקשרים המצויינים העדינים, נמסרים לנציגיה של ממשלת ישראל בצרפת.

עתה, לאחר שהבהרנו את הסוגיות של מלחמת האצ"ל נגד הכנופיות הערביות ונגד צבאות הפלישה לפני ולאחר קום המדינה; את ההסכם בין שר הבטחון והאצ"ל, על כל סעיפיו העיקריים; את המונח גדודים של חברי אצ"ל בתוך הצבא האחד; את נפרדות ירושלים; ואת המונח מטה זמני של ציני אצ"ל מטעם המטכ"ל של הצבא – לאחר הבהרת סוגיות אלו, אשר בלעדיה עוקמה וסולפה כל המציאות של הימים ההם, אפשר לשוב ולספר את קורות אלטלנה.

יב.
בין ה-14 ל-15 ביוני לא בקשנו, בניגוד לפרסומים המטעים, עזרה בהורדת האנשים והנשק. שאלנו, בלילה ההוא, את נציגי הממשלה, האם עלינו להביא את אלטלנה, תוך תקופת ההפוגה, או עלינו לעכבה, ולהחזירה. בטרם נקבל תשובה לשאלה זו, לא היה כל טעם לדון על עניינים אחרים. למחרת היום, לאחר שנציג מוסמך של שר הבטחון הודיעני, כי על אלטלנה לבוא, ובכל המהירות הניתנת, החלו הדיונים על עגינתה של האניה, על פירקת נשקה, ועל חלוקתו. אלה היו דיונים של מומחים, ממשרד הבטחון וממטהו של האצ"ל. מר גלילי ואני לא השתתפנו בהם במישרין. מובן מאליו שידענו על התקדמותם, או על הקשיים שהתעוררו בהם מפי הממונים על הפעולה.

השיחות התנהלו ברוח טובה, חברית, כיאה לאחים לנשק. לנו הן הסבו נחת רוח אמיתית. הנה, אמרתי לחברי, גם לכך זכינו שליחי אצ"ל השיגו משלוח עצום כזה של נשק. עמו באים 900 מתנדבים, מוכנים לכל קרבן, לעזרת העם הלוחם. הממשלה מקבלת את האניה. נציגיה, חברי ההגנה, פועלים יחד, גם בשטח זה, עם חברי אצ"ל. אכן, היו אלה ימים טובים; שום ענן של חד לא עלה באופן.

אופייני הוא, כי לא עלה כלל על דעתם של נציגי הממשלה ומשרד הבטחון לומר לנו: רבותי, הסכמנו והורינו להביא את האניה, אבל מעתה ואילך אין לכם מה לעשות בקשר עם הגיעה ופריקת מטענה; תודה רבה לכם על העזרה החשובה, הצבא יטפל בכל. מדוע אפילו לא חשבו על הודעה כזו? ההסבר הוא פשוט. מכל מקום, אנחנו הנחנו, כי אין אחר, הנשק והשג והאנשים נשלחו על ידי נציגות אצ"ל בצרפת. האין זה טבעי, כי לאנשי אצ"ל בארץ יהיה איזה חלק בכך? ברוח זו הובררו, מתחילה, ההצעות השונות. נציגי משרד הבטחון הציעו, כי האניה, תגיע לא לתל-אביב אלא לגבעת אולגה או לכפר ויתקין. אחר שיקול נוסף הם העדיפו את כפר ויתקין. ומניין שלילת תל-אביב? בשבועות האחרונים לפני קום המדינה תכננו כי האניה, שנרכשה על ידי הוועד לשחרור האומה באמריקה, תבוא עם המעפילים, ואם אפשר יהיה, עם נשק ביום ביטול השלטון הבריטי, לתל-אביב, בגלוי (ביום אחר היו הבריטים עוצרים אותה). אז נקבעה פינת רחוב פרישמן, כנקודה המסומנת במפה של רב החובל, מונרו פיין הנפלא, שמולה תשליך האניה את עוגנה. לנציגי הממשלה נמסר מידע זה במלואו. אמרו: תל-אביב אינה טובה לעניין זה. יש הפוגה. מפקחי האו"ם יגלו את האניה, ונהיה כולנו בצרה גדולה. נפנה את האניה לכפר ויתקין. שם נוכל לשמור על סודיות הפריקה. אנשינו השתכנעו, וקיבלו את ההצעה. את זאת יש לזכור היטב. הן סופר לעם, עד היום הזה, כי האצ"ל בעזרת אלטלנה, עמד לתפוס את השלטון, כלומר להסתער על מרכז הממשלה, על שירותי הרדיו והטלגרף, על תחנת הרדיו, על שדות התעופה ועוד. כל זה, ממושב מפא"י, מכפר ויתקין..

עם קביעת מקום העגינה, שודרה הוראה לאניה לשנות את נתיבה. עם התקרבותה לחופי הארץ החילונו מקבלים ממנה, לשמחתנו, אותות אישור להוראותינו. את כל שאר הפרטים עיבדו המומחים, מתוך הבנה הדדית מלאה.

החל הדיון על חלוקת הנשק. הצענו, כי עשרים אחוז ממנו, יישלח לירושלים, לגדוד האצ"ל, על כך ניתנה לנו הסכמה מפורשת. השר שמעון פרס, בספרו "קלע דוד" כותב על נושא זה דברים מעניינים. "זכור לי ליל בעיות כלאה, כשצריך היה לתת פקודה לעכב את אלטלנה ואפילו במחיר יריות עליה   - על אניה שהובילה נשק דרוש ושאנשיה יהודים. לפי האינפורמציה שהיתה מצויה אותה שעה בידי המחליט (מר בן-גוריון, ההגשה וההערה שלי - מ.ב.) היה בה, אולי, בפריקת הנשק כדי להביא יליד קיום נפרד של יחידה צבאית של אצל, בירושלים, שלא נועדה להיות חלק ממדינת ישראל, לפי החלטת האו"ם".

אותה שעה.. הרמז הוא דק, אך ברור. יתכן, כי העובדות היו אחרות, מכפי שנמסרו "אותה שעה". העיקר הוא שהיה הסכם מלא, מצד נציגי ממשלה מוסמכים, להפריש חלק מנשקה של אלטלנה לחזית ירושלים, לגדוד האצ"ל. בעינינו היה זה טבעי. בוודאי, שהאצ"ל רצה, לפני הכל, לשחרר את העיר העתיקה. הוא לא הפר את ההסכם. הוא לא פעל על דעת עצמו. הוא לחץ על מפקד ההגנה, כי מיד עם תום ההפוגה יסתערו כל כוחות ישראל על החומות. לשם כך היה דרוש נשק טוב, יעיל. הוא הגיע. מדוע לא ינתן בידי הלוחמים על ירושלים, לקראת חידושם הבטוח של הקרבות, בהם ישתתפו כל הכוחות?

את שאר הנשק הצענו לחלק לגדודים, המורכבים מחברי אצ"ל, בתוך הצבא, ולגדודים אחרים. כלום היתה זו הצעה מוגזמת, לא חוקית, לא מובנת? הן מטה חטיבה, בצבא הקיים, באחדותו, במשך דורות, דואג לנשק טוב בשביל חייליה, במקרה שלנו, שוב לקראת חידוש הקרבות, עדיין לא ניתן לגדודים, המורכבים מחברי אצ"ל, נשק ראוי לשמו. לא היה לנו טענות. הנשק לא היה, אבל עתה הוא בא, הוא לא נועד לאצ"ל, כפי שנאמר באורח רשמי, תוך היפוכה המזוויע של האמת. אבל מדוע לא לחלק נשק, הבא ממקור זה, לאחריהם למלחמה, במשך שנים רבות, הנמצאים בצבא, למען יוכלו לעמוד במערכות ישראל? גם הצעה זו היתה טבעית. אך היא לא נתקבלה. ומשלא הגענו להסכם בנקודה זו, היחידה שלא הוסכמה, שוב נאמר לי בטלפון, על ידי נציגו המוסמך של שר הבטחון: אנו מושכים את ידינו מכל עזרה בהורדת הנשק. לא נאמר: אם כך, אנו מבטלים את הסכמתו לבואה של האניה, שהיתה עדיין מהלך ימי שייט מן החוף; או, אם כך, אל תבואו לכפר ויתקין, הצבא יגיע שם ויטפל בפריקה. את הדרך למושב הזה, אפשר לסגור על ידי מחסום עם זקיף אחד. אתם, נאמר לנו, יכולים לפרוק, אנחנו לא נעזור לכם. הקשר נמשך. לא של אצ"ל נגד ממשלה אלא להיפך.

יג.
ההתפתחויות, שבאו בעקבות הודעה זו, תוארו על ידי ידידי אליהו לנקין בספרו "ספורו של מפקד אלטלנה" ושל שמואל כץ, בספרו "יום האש" וכן בפרק בספרי "המרד" הקרוי: מלחמת אחים – לעולם לא. אוסיף, בקשר עם מה שקראתי ולמדתי לאחרונה, הערות על מספר סוגיות עיקריות.
התברר לי, בפעם הראשונה, כי בישיבת הממשלה הזמנית ביום ה-20 ביוני נאמר, כי האניה היתה צריכה להגיע במוצאי שבת, ב-19, אך משהו "לא היה כשורה" והיא תבוא הלילה, ביום א', ה-20 באותו חודש. לא כשורה! והאמת? האניה אמנם עמדה להגיע במוצאי שבת, אבל בגלל שינוי הנתיב, היא תעתה בדרך. היא באה לחוף, שנקבע על ידי נציגי הממשלה לפנות בוקר. חרדנו מפני מטוסי האו"ם (היו כאלה אז בארצנו). בלב כבד החזרנוה, ליום תמים. ללב ים. עת שובנו למטה, הודענו על כך לנציג הצבא וביקשנוהו למסור את הודעתנו לסגן שר הבטחון. הוא, כמובן, עשה כן. לידיעת הממשלה מסרנו, כי בערבו של יום א' תשוב האניה לכפר ויתקין ותעגון בחופו.
אל החוף הגיעו, בידיעת הממשלה ובהסכמתה, כמאה איש בלתי מזויינים, בחלקם סבלים ונהגים מקצועיים.
שום חייל מגדודי האצ"ל בתוך הצבא לא הוזמן לכפר ויתקון.
כל המפעל נשמר בסוד כמוס, על פי בקשתם של נציגי הממשלה, כדי לא לגלות את האניה לאנשי או"ם. לו רצינו לפרסם משהו על בואה של אלטלנה, היו באים לחוף אלפי אנשים, לא מן הצבא, אלא מציבור אוהבינו. אך שמרנו סוד.
תשע מאות המתנדבים הורדו מיד מן האניה, אפילו בלי כלי אחד, ולא הושארו בחוף אלא נשלחו הרחק ממנו, למחנות, תחת פיקוחם של שליחי הממשלה.
במשך לילה שלם פירקנו, במעט הידיים העובדות, נשק וציוד רב, האזרחים עם הכלים המשומנים, הונחו על החוף. אפילו כלי אחד לא הועבר מן החוף, במשך היממה, בה עדיין לא הוקפנו גדודי צבא. יש לכך עדות רשמית.
כך תיכנן אצ"ל, אשר מיבצעיו היו מעוררים כבוד והכרה גם אל האוייב, מבחינת תיכנונם המדוייק, את המרידה המזויינת, את תפיסת השלטון. כל מי שטען, או מוסיף לטעון זאת, חייב לבקש רחמים על נפשו, מבוראה, כי הוא העליל עלילת דם והביא, בשמה לשפיכת דמי נקיים.

יד.
ועוד אוסיף הארות מספר.
שום איש אצ"ל לא פתח באש, לא בכפר ויתקין ולא בחוף תל-אביב, מול אותו רחוב פרישמן. בשני המקומות ובאחרים, נפתחה אש קטלנית עלינו, על אנשי אצ"ל בלא אזהרה מוקדמת.
משהוקפנו לפתע על ידי גדודים שלמים, נמסר לי, כעבור זמן אולטימטום לעשר דקות. הוא נחתם על ידי קצין. הוא לא נוסח על ידו. ביקשנו בירור עם נציגי הממשלה. קיבלנו סירובים.
עברו לא עשר דקות אלא שעות מספר והסכם בינניו, חברי האצ"ל הנצורים, כי אעלה על סיפונה של אלטלנה ונשוט לתל-אביב, כדי לבוא משם בדברים עם חברינו במטה הזמני עם נציגי הממשלה. קיימנו מסדר פרידה. לפתע, ללא כל אזהרה, נפתחה עלינו אש מרגמות ומקלעים. הוא הדין בעלותנו על הסיפון.
בתל-אביב נתקבלנו באש. אך היא לא פגעה באיש. במשך היום, בעמדנו על שרטון, התחלנו להוריד, בסירתנו, כמות של נשק. הודענו, כי לחיילי ישראל הוא, ולא נגדם. שוב, בלי אזהרה כלשהי, נפתחה אש קטלנית על הסירה ועל האניה. או אז נהרגו ונפצעו אנשינו. אז גם היו חילופי אש. אנשינו ניסו להגן, ממש באורח אינסטינקטיבי, על חבריהם. האש מצידנו הופסקה מיד. מן העבר השני, הוסיפו לירות ולקלוע, ביחוד כאשר אחד הנוסעים היה עולה על הגשר. סירתנו נפגעה ולא יכלה לשוב אל האניה, כדי להוריד את הפצועים. לפתע, התקשר עמנו ברדיו איש פלמ"ח והציע, כי תהיה הפסקת אש, בתנאי שתופסק כל פריקת נשק. הסכמנו. ביקשנו סירה, שתוריד את פצועינו. הובטח לנו לשלחה במהרה. היא לא באה. עברו שעות מספר. היה שקט מוחלט. לפתע, - פגזים. שאלנו להתחייבות להפסיק אש. התשובה היתה: הפקודה להפסיקה עדיין לא הגיעה לכל יחידות הצבא.. כך הופגזה והוצתה אלטלנה בטעות או בהטעייה?
משמיצינו מדברים על עריקת חיילי אצ"ל, או בריחתם. ייכלמו. מצאו להם "עריקים", בלוחמים אשר, במשך שני, ללא הפוגה, סיכנו את נפשותיהם למען האומה. אך, נכון, הם קיבלו ידיעות מחרידות שאחריהם חשו לעזרתם. מי היה זכאי מבחינה אנושית, לדרוש מהם, כי ינהגו אחרת? גם על כך הריני מקבל על עצמי את מלוא האחריות. אבל אלה, אשר הוציאו גדודים על ציודם, מקווי החזית השונים, ושלחום נגד קומץ אזרחים בלתי מזויינים, ללא צורך וללא הצדקה, - אלה חייבים הסבר על מניעם.
מספרים לנו, כי חברי פלמ"ח קפצו לים, כדי לעזור לנמלטי האניה הבוערת. אם סיפור זה דרוש להקלה על המצפון, ניחא. הייתי, יחד עם חברי, בים. את הפלמ"חאים לא ראינו סביבנו. אבל שמענו את זמזום הכדורים סביב ראשינו. ואם חברי הפלמ"ח באו לקראתנו, אין זאת, כי גם הם לא הפסיקו את יריות חבריהם עלינו – ועליהם. אכן, כזאת היתה השנאה בימים ההם.

אבל יורשה לי לסכם ולאמר, כי לטיהור המצפון הלאומי דרוש מעשה אחר: גילוי האמת. שוב אומרים לנו, כי ההיסטוריה תשפוט. אך כלום לא נעשה הכל, במשך 23 שנים, כדי להכתיב לה את דברה? אמנם, האמת אינה ניתנת להדברה. גם ימים אלה היא עשתה צעדים לקראת אישורה. אבל מדוע לא יוסכם על הקמת ועדת חקירה, מורכבת משופטים? יחקרו הם, ותדע ההיסטוריה.

טו.
נשוב לסוגיה ההיסטורית של הפרישה. נעשה נסיון, בגלל הצליל, להפוך את השם פורשים לשם גנאי. לא יצלח. תואר כבוד הוא לנו. פרשנו לא לחיים קלים אלא למלחמת שחרור; לא לסיגופים אלא ליסורים; לא לקינות אלא למעשים. פרשנו מן העודות ומן ההשלמה עמה, אל ההתנגדות הצודקת, הגואלת. השלכנו חיינו מנגד למען עמנו וארצנו. נלחמנו, סבלנו, ובעזרת השם, יכולנו. זכינו לתקומת ישראל לתקופותיהם, הכל נלחמו וסבלו. בכך אנחנו, הפרושים מכירים אבל מי שבא לשלול מאתנו את זכותנו, נאמר לנו בשלות נפש מוחלטת, הנובעת מהכרת המעשה: אמנם כן, בימים ההם, הנוראים והגורליים, פרשנו, ונתגאה בכך כל ימי חיינו.

שר החינוך דהיום, חושש, כפי שהוא כותב, מפני המיתוס והגלוריפיקציה של הפרישה. בעברית פשוטה, אין הוא רוצה באגדה ובתהילה. זוהי צרות עין מוזרה אך גם אופיינית. מפני מה הוא חושש? מאז קום המדינה, הועמדו כל הכלים הממלכתיים האדירים, מספרי לימוד ועד הוצאות רשמיות, לרשותם של המשכיחים והמשמיצים. אף על פי כן, יש חשש בלב, פן... סימן טוב הוא לכוחה של האמת.

טז.
בהגיבם על סדרת מאמרי, שהוקדשו לפרישה, הסיזון ואלטלנה, התייחסו מר בן-גוריון והשר גלילי, לשאלת ההטעייה לגבי אניית הנשק. מר גלילי סבור, כי "לראשונה לאחר עשרים ושלוש שנים" השמעתי טענה זו. הוא טעה. לגבי ראש הממשלה ושר הבטחון דאז, לא אני טענתי, כי הוטעה; את הטענה הזאת העלה בפני אחד האנשים המקורבים ביותר למר בן-גוריון. בשיחה על נושאים שונים, בייזמתו שלו, אמר לי האיש את הדברים הבאים: "הגענו למסקנא, כי בעניין אלטלנה היטעו את בן-גוריון".

לאחר השעה השלישית בטלביזיה, בה, ומנה, נתחדש הויכוח על שלושת הנושאים ההיסטוריים, שיגרתי לאיש שיחי מכתב, שבו נאמר:
"הריני מבקש להודיעך, כי אפנה אליך בקריאה הפומבית הבאה: בעקבות השידור בטלביזיה על הפלמ"ח, מתנהלת שוב מערכת כזבים וסילופים על האצ"ל ואניית הנשק אלטלנה. באחת משיחותינו, אשר נתקיימה בביתי, אמרת לי, מייזמתך שלך, את הדברים הבאים: הגענו למסקנא, כי בעניין אלטלנה, היטעו את בן גוריון. הגענו למסקנא - משמע, שהיתה בדיקה והעלתה מימצאים. היטעו- - משמע, כי, אלמלא ההטעייה לא היו נשפכים דמי נקיים. נוכח דברי ההטעייה החדשים, הנוספים, המושמעים והנכתבים בימים אלה, אין להחריש. הריני קורא לך להודיע בפני עם ועדה, בהתאם לדבריך:
א. במה היתה ההטעייה.
ב.כיצד בוצעה?
ג. מי הם מבצעיה?

את הפנייה הזאת כתבתי ושלחתי ביום ז' מנחם-אב, 29 ביולי 1971. לא מסרתיה לפירסום, בגלל מקבלה. חיכיתי לתשובתו או תגובתו. לא רציתי להעמידו בפני עובדה קיימת של פירסום שמו והכנסתו לויכוח המחודש. כעבור ימים מספר, בא האיש בדברים עמדי וביקשני להימנע מלשרבבו בוכוח זה. התחשבתי בבקשתו. דבריו על ההטעייה, ראו אור בהזדמנות אחרת. עם התחדשות הדיון הציבורי, שבתי ונתתי להם פומבי. חובה היא. אך את שמו לא פירסמתי, ואינני מפרסם גם היום. את הפנייה אליו העתקתי במלואה, זולת המען, כדי להוכיח את טעותו של מר גלילי, לקוראים ולו עצמו. לא אני טענתי להטעייתו של מר בן-גוריון. בהסכמת שנינו, בוודאי, ניתן לומר, כי אי אפשר לשייכני למקורבים אליו. אחד מהם, אזרח נכבד, רם מעלה, הגיע למסקנא זו, ואף ייחס אותה, במספר רבים, לקבוצת אזרחים. הלא דבר הוא.

יז.
מר בן-גוריון לא חזר על טעותו זו של השר גלילי. ראש הממשלה לשעבר קיבלת את הדברים על ההטעייה, כפי שהם נתפרסמו. תגובתו היא אחרת. אין הוא רוצה לדעת, מיהו אותו איש רם מעלה, אשר אמר לי: הגענו למסקנא וגו'. מדוע? הסיבה פשוטה. אין הוא זקוק לשום מידע נוסף בענייני הבטחון, אצ"ל ואלטלנה, בתקופה ההיא.

אין לי ברירה אלא להציע למר בן-גוריון, כי לא יסמוך, יתר על המידה, על זכרונו, בעניינים האלה. הנה הוא כותב, כי, עד קריאת מאמרי ביום ה-12 באוגוסט 1971, הוא לא ידע על קיומו של מטה זמני לאצ"ל בימי יוני 1948. הייתכן?

הממשלה הזמנית, בראשותו של מר בן גוריון, ניהלה משא ומתן רשמי עם מפקדת הארגון הצבאי הלאומי על דרך הצטרפותם של אנשי אצ"ל לצבא, כלומר ביחידות מאורגנות, על מפקדיהן. משא ומתן זה הסתיים בהסכם, שנחתם בראשית יוני 1948, כשבוע לאחר פרסום פקודת צבא ההגנה לישראל. מר בן גוריון טוען במאמרו, כי האצ"ל, או מטהו, אשר עליו לא ידע כלל, הפר את חוקי המדינה, או את חוק הצבא. זוהי טענה מוזרה. אצ"ל ניהל את המשא ומתן עם הממשלה, עם שר הבטחון, על ידי נציגיהם המוסמכים. אם היתה בכך הפרת החוקים, יש להטיל את החטא בממשלה, בשליחיה ובמסמיכיהם, אשר אחד מהם היה, כמובן, ראש הממשלה ושר הבטחון. אבסורד? אם כך, אל יוטל באצ"ל.

לפני שנחתם ההסכם על התגייסותם של חברי אצ"ל, בגדודים מושלמים, לשורות הצבא, הודיעני מר גלילי, כי שר הבטחון אישר את כל סעיפי ההסכם. כלום היתה ההודעה לא נכונה? האם גם בעניין זה יפה אותי מר בן גוריון אל מי שהיה, בימים ההם, נציגו המוסמך? עובדה היא, כי טענה כזו של הטעייה מעולם לא הושמעה. אם, נניח, אפוא, כי ראש הממשלה ושר הבטחון, קרא ואישר את ההסכם, הרי הוא ידע, מאז יוני 1948, על מטה זמני. מורכב מקציני אצ"ל. זוהי הרישא של סעיף ה' בהסכם. כיצד יכול, איפוא, מר בן גוריון לטיון, כי רק באוגוסט 1971, מתוך קריאת מאמר, נודע לו על הגוף המוכר ההוא?

אין זו ההוכחה היחידה לצדקת הצעתי ביחס לעובדות וזכירתן. ספרו של מר בן גוריון, "מדינת ישראל המחודשת" ראה אור בשנת 1969. מצאתי בו, הפעם במלואו, את נוסח ההסכם, ככתוב בעמוד 145, בין מפקד הארגון הצבאי הלאומי ובין נציגו המוסמך של שר הבטחון. בעמוד הבא אחריו, אנו קוראים: "מטה זמני, מורכב מקציני אצ"ל, יופעל על ידי המטה הכללי של הצבא עד להשלמה מהירה ומלאה של התגייסותם של חברי אצ"ל לשורות הצבא והפעלת גדודיהם".

לא פעם אחת היה עלי להזכיר, בין השאר, את הסעיף הזה, אשר משום מה לא צוטט במועצת צהמדינה הזמנית וגם לא בהזדמנויות שונות בכנסת. ייתכן, כי מר בן גוריון לא אבה לשמוע, או לא טרח לקרוא, את דברי זולתו. אולם מה על ספרו שלו? כל מחבר קורא את דבריו לפחות פעם אחת: בזמן כתיבתם. אם נניח, כי מר בן-גוריון כתב את ספרו המוזכר בשנת 1968, איך הוא יכול לטעון, כי שמע על מטה זמני של אצ"ל, מוכר על ידו כשר בטחון, מטעם המטה הכללי של הצבא, רק כעבור שלוש שנים, בפעם הראשונה בחייו?

עלינו להוסיף ולהתבונן בבעיית הזכירה. "לי לא זכור, כותב מר בן-גוריון, שמר בגין הציע לי אי פעם למסור הויכוח אל אלטלנה לשלושה שופטים". מה לעשות, אם בדיוק את זאת הצעתי לו בדיון בכנסת, ביום ה-12 בינואר 1959? לשם הוכחה, אביא אך את הפיסקא הבאה מדברי, לשונה וככתבה: "אני מציע לך, מר בן-גוריון, כי אתה עם האשמותיך, ואני עם האשמותי, נתייצב שנינו בפני וועדת חקירה, מורכבת משלושה שופטים, שייבחרו על ידי בית המשפט העליון".

שש שנים לאחר מכן, שוב הועלתה ההצעה להקים וועדת חקירה כזו. העתונים פרסמו אז דברים מרעישים מפיו של מר בן גוריון, באסיפה פומבית באשדוד. ייתכן, אמר, שהוא שגה בפרשת אלטלנה: הוא אף מוכן להקמת ועדת-חקירה בעניין זה. הסתמכתי על הפירסומים האלה, שבתי והצעתי, באותו מקום באשדוד, כי בית המשפט העליון ימנה שלושה שופטים לחקירת הפרשה הנוראה.

בכנסת שמענו סירוב מפורש להצעתי. ההודעה באשדוד לא בא לכלל הגשמה. אבל אם אחר הדברים האלה, טוען מר בן-גוריון, כי עד אוגוסט 1971, מעולם לא שמע מפי על וועדת חקירה בענין אלטלנה, אף עליו להסיק, שאין הוא יכול להסתמך על זכרונו ביחס למאורעות מסויימים של יוני 1948.

יח.
במאמרי השני הצגתי למר  בן-גוריון ולשר גלילי מספר שאלות פשוטות על הימים בין ה-15 ביוני 1948 לבין ה-20 בו, בקשר עם אחת משאלותי אלו, היפנה אותי הראשון אל השני. מדוע? מהי הסיבה, שבגללה לא יכול מר בן-גוריון, באוגוסט 1971, לקבוע, האם הוא הורה לנציגו המוסמך להודיעני, בבוקרו של ה-15 ביוני, כי על אלטלנה לחוש ולבוא לחופי הארץ? על אף הפנייתו של ראש הממשלה לשעבר, לא אציג שנית את שאלתי לשר גלילי. אינני חוקר. לא תפקידי הוא. לא סמכותי היא, לו היתה מוקמת כפי ששבתי והצעתי, וועדת חקירה, מורכבת משלושה שופטים, היינו כולנו מופיעים בפניה, כשווים, עם זכרונותינו וידעותינו, מסמכינו ועדינו, והיא היתה מגיעה לסיכומים ומסקנות. אבל גם סגן ראש הממשלה ושר החינוך, אשר בייזמתו פרץ הוויכוח המחודש, לא הודיע, אם יתמוך בחקירה ללא משוא פנים, במקום להטיל דופי בלוחמים, ולגלות לפתע, טעות ארטילרית מצערת.

הימנעות מחקירה, אין פירושה השכחת עובדות. מר גלילי אישר, כי נתקיימנ, במטהו של אצ"ל, "הפגישה הלילית". בפגישה זו, או ל-15 ביוני 1948, נמסרו, לנציגי הממשלה, כל הפרטים על אלטלנה ובה נתבקשו להודיענו, אם הממשלה רוצה, כי האנייה תבוא, תוך תקופת הפסקת האש, או תוחזר. במתכבו ל"מעריב" מציין מר גלילי גם את "השיחה למחרת". כוונתו, כמובן, להודעתו בטלפון, כי על אלטלנה לבוא, ובמהירות האפשרית. אם כך, מה קרה בין אותו 15 ביוני עד ה-19 וה-20 בו, מבחינת ידיעתם של ראש הממשלה ושל הממשלה את העובדות הללו?

מר בן-גוריון שב וטען, כי הוא שמע בפעם הראשונה על אלטלנה ביום ה-19 ביוני. כך הוא הודיע במועצת המדינה הזמנית, כפי שדבריו הובאו על ידי ידידי אליהו לנקין. כך הוא אמר, כעבור 11 שנים, בכנסת. אלה דבריו ביום ה-12 בינואר 1959: "שמעתי על בוא אנייה של אצ"ל עם נשק בפעם הראשונה ביום שבת, י"ג בסיוון, 19 ביוני". אבל מר גלילי כותב, ביום ה-19 באוגוסט 1971, בזו הלשון: "מסרתי לראש הממשלה ושר הבטחון בכל השלבים, בעל פה ובכתב, דו"ח מלא על הפגישות עם ראשי אצ"ל, לרבות הפגישה הלילית, השיחה למחרת ופגישות נוספות". בין שתי הודעות פסקניות אלו קיימת סתירה, שאינה ניתנת לגישור. אם מר בן-גוריון שמע בפעם הראשונה על אלטלנה ביום ה-19 ביוני 1948, מה מסר לו עליה מר גלילי, החל מן הלילה של 14-15 ביוני? ואם מר גלילי הודיע לי, למחרת, ב-15 ביוני, בשעה 10 בבוקר, בידיעתו ובהסכמתו של ראש הממשלה ושדר הבטחון, מר בן-גוריון, כי על אלטלנה לבוא, במהירות מירבית, כיצד היה יכול מר בן-גוריון להכריז, בהזדמנויות רבות, כי על אלטלנה, על אנשיה ונשקה, ועל בואה, לא נודע לו אלא בעבור חמשה ימים?

כאמור, אינני חוקר. אבל המדובר הוא בעלילה על נסיון לתפוס את השלטון בכח הזרוע, בשפיכת דמי נקיים, בהשמדת נשק מציל. אי האמת? מה בין ה-15 לבין ה-19 ביוני? התיושב הסתירה? מי יישבנה?

יט.
שאלות אלו חלות, באותה מידה של מחץ מוסרי, על יום ה-20 ביוני 1948. ביום ההוא נתקיימה ישיבת הממשלה, בה הוחלט לאפשר הפעלת כוח נגד אזרחים, אשר, בידיעתם, ובאישורם, של נציגי הממשלה המוסמכים יצאו לפרוק את מטענה היקר של אלטלנה. על פי המובאות של מר בן-גוריון, אם במאמריו ואם בספרו, נאמר לממשלה, כי האצ"ל הביא אנייה עם נשק, על דעת עצמו, תוך הפרת הסכם ההפוגה, וכי האנייה עומדת להגיע הלילה. אין עוד, איפוא, ספק, כי הממשלה הוטעתה בתכלית. בעוד הגירסא על הטעיית מר בן-גוריון היא על אחד ממקורביו, הרי הקביעה ביחס להטעיית חברי הממשלה, אשר לא היו בסוד העניינים, היא כולה שלי. הויכוח האחרון בינינו הוכיח את זאת, מעל לכל ספק.

אדרבא, נבחן מה לא  נמסר באותה ישיבה גורלית של הממשלה הזמנית? אלה הדברים שהוסתרו מפני חבריה:
כי מטה האצ"ל בארץ לא ידע דבר על הפלגת האנייה מחופי צרפת.
כי נעשה נסיון למנוע את הפלגתה, או להחזירה, כל עוד הממשלה לא החליטה על בואה.
כי נציגיה המוסמכים של הממשלה הורו, לא ב-20, לא ב-19 אלא ב-15 ביוני, להביא את האנייה.
כי שליחי משרד הבטחון קבעו את מקום עגינתה של האנייה, בכפר ויתקין.
כי התנהל משא ומתן חפשי על חלוקת הנשק.
כי הוסכם על הפרשת עשרים אחוזים של המטען לירושלים, לגדוד האצ"ל.
כי הצעה נוספת של האצ"ל, אשר לא נתקבלה, היתה לחלק את הנשק לגדודים, המורכבים מחברי אצ"ל, בתוך הצבא, ולגדודים אחרים.
כי לא נאסר על האנייה להגיע לחוף הפריקה המיועד, אלא, להיפך, אושר על ידי נציגי הממשלה המוסמכים, שהאנייה תגיע למחרת היום, בערבו, למען לא תתגלה למפקחי או"ם.
כי לא נאסר על חברי אצ"ל המעטים להגיע לחוף, כדי להוריד את המתנדבים ולפרוק את הנשק, אלא להפך, ידוע היה לנציגי הממשלה המוסמכים שכך ייעשה; רק העזרה, שהוסכם עליה, לא תינתן להם.

אם מניעת מידע מכריע זה מגוף מחליט, אינה הטעייה, אין לדעת, מה פירושה של מילה עברית זו. מר יצחק גרינבוים ז"ל אמר לי, כי לא הוא היה בימים ההם, לא בירושלים אלא בתל-אביב, היתה נמנעת הטרגדיה. ייתכן, אבל אפשר גם לשאול, האם הממשלה היתה מקבלת את החלטתה, אשר לא היתה לה כל הצדקה, לו העובדות העיקריות היו נמסרות לידיעת כל חבריה. גם לשאלה זו אי-אפשר להשיב בבטחון. כאמור, מספיק הספק כדי להבין את חומרת ההטעיות.

ההטעייה נמשכת לגבי הציבור הרחב. למחרת היום, ב-21 ביוני 1948, פירסמה לשכת המודיעין של הממשלה הודעה רשמית, אשר ממנה אביא את השורות הבאות: "הממשלה הזמנית ראתה במעשה זה של הבאת נשק על ידי קבוצה נפרדת על דעת עצמה, כל שכן בתקופת ההפוגה, הפרה חמורה של חוקי מדינת ישראל, פגיעה בהתחייבויותיה הבין-לאומיות..." על דברים אלה, ודומים, או גרועים מהם, חונך דור שלם של יריבי המחתרת. אך האמת אינה ניתנת להדברה. לפתע, ללא כל יוזמה מצדנו, פרץ ויכוח על המלחמה בשלטון הבריטי, על רדיפת הלוחמים מבית, ועל אניית הנשק אלטלנה. כעבור 23 שנים, הוכח והוברר, בעזרת דברים, מאמרים ומסמכים של היריבים, כי ההודעה הרשמית ההיא סתרה לחלוטין את העובדות. האצ"ל לא היה "קבוצה נפרדת". חבריו הלכו לצבא, בגדודים: מטהו הזמני היה מוכר על ידי הממשלה. הוא לא הביא את אלטלנה על דעת עצמו, אלא על פי הוראתם המפורשת של נציגי הממשלה.

כ.
במאמרי השלישי, ניתנו תשובות לטענות נוספות של מר גלילי, בלי שאדע כי הן עומדות להתפרסם יחד עם דברי. לכן לא אשוב אליהן. אבל מאמרו של מר בן-גוריון נתפרסם שבוע לאחר מכן, בהיותי עדיין בחוץ לארץ. אבהיר לו, איפוא, כי, אם טען לקיומו של אצ"ל עד ספטמבר 1948, הרי שוב היטעהו זכרונו. כוונתו כפי הנראה, היתה לגדוד חיילי האצ"ל בירושלים, בה יחידות של שלושת הארגונים הוסיפו להתקיים וללחום, ימים רבים אחר הקמת המדינה, באשר ירושלים עדיין לא היתה כלולה בה. הוא לא יכול היה להתכוון לאצ"ל בתחום מדינת ישראל, אם עצמו מספר על הסכם ההצטרפות מראשית יוני 1948.

מר בן-גוריון מצביע על הסכנה שהיתה צפויה בימים ההם למדינתנו המחודשת. הוא מעלה השערה, כי אולי אליהו לנקין לא ידע על סכנה זו, אבל אני הייתי צריך לדעת את כל חומרתה. יכולני להבטיח את מר בן-גוריון, כי ידידי אליהו, אחד מטובי המפקדים והלוחמים בדורנו, ידע על הסכנה לא פחות משנינו. לכן הוא עשה, יחד עם חבריו, כל מאמץ אפשרי, כדי להגיע ארצה עם מתנדבים ועם נשק, לעזרת העם. הוא לא בא "לתפוס את השלטון". מעולם לא היתה שליחות לאומית טהורה מזו.

כן, גם אני ידעתי משהו על הסכנה. מדבריו של מר בן-גוריון אפשר לקבל רושם, כי עד הכרזת העצמאות חייתי בארץ ישראל סתם ככה. והתהלכתי בה כאחד המשקיפים. ולא היא. לא אוסיף. אבל אשאל: מה עשה אצ"ל בימי הסכנה הנוראה ההיא? אחת היא התשובה. על פי האמת ההיסטורית: הוא נלחם. מאות מחבריו נפלו בקרבות. כדי, יחד עם חברי ההגנה, ולח"י, להציל את האומה מהשמדה ולהבטיח את עצמאותה.

אצ"ל ולח"י נלחמו, במשך שנים רבות, עד הקמת המדינה, למען יגיע יום חידושה. מר בן-גוריון טוען, כי המלחמה הזו אינה מעניינת אותו, משום שהיא שייכת לעבר, פלא. הוא עצמו דווקא מרבה לספר על העבר - למען ההווה והעתיד. כלום לא דרוש לעם הזה, להווהו ולעתידו, זכרונה של מלחמת שחרור לאומית, של מסירות נפש, של גבורה בקרב ובסבל, של אסטרטגיה מנצח? האין במלחמה כזו, של מעטים נגד רבים, ערך אדיר בעיצוב עתידה של כל אומה, קל וחומר ישראל?

לא מעניין, אינו ראייה. יכול מר בן-גוריון למחוק מזכרונו, או מספריו, את מלחמת המחתרת העברית. היא לא תימחק מתולדות ישראל.