פרוק נשק מתמיד
פרוק נשק מתמיד
שלושים רובים, ארבעה מקלעי ברן, שלושה-עשר תת-מקלעים, עשרות רמוני יד, עשרות מחסניות ואלפי כדורים - זהו השלל שהשודדים הבריטיים לקחו מיחידת ה"הגנה" בנגב. היחידה יחידת-קרב היתה. נשקה היה דרוך ומוכן לפעולה. ואף על פי כן... אף על פי כן היא מסרה את נשקה ללא התנגדות, ללא נסיון של התנגדות.
למקרא הידיעה הזאת, שהיא אחת מני רבות המגיעות אלינו מכל רחבי הארץ, מתמלא הלב חרדה וזעם.
מלאי הנשק העברי אינו בלתי מוגבל. כמות הנשק שנשדד אינה מבוטלת. ומה יהיה על העתיד? הן לפי התכנית של המשעבד צריך המצב של פרוק נשק מתמיד להימשך עוד ארבעה חדשים תמימים. אנה אנו באים, אם הברזל שלנו, יסוד חיינו, ימס בקצב כזה?
והחרדה מלווה זעם נגד האויב השטני הזומם לכלותנו. וזעם נגד מדיניות ההתאבדות המתנהלת על-ידי "המוסדות המוסמכים", שנתנו פקודה לחברי ה"הגנה" לא להתנגד למאסר ולפרוק נשק בידי שליחי המשעבד. פקודה אוילית זו אינה בבחינת סוד. חברי ה"הגנה" כפותים בעבותותיה. אין ידם "מתרוממת" להגן על נשקם בפני השודדים הנאצו-בריטיים. והשודדים מפני מה יחששו? הן מספיקה פקודתם: להרים ידים! כדי שיחידת קרב עברית, מזויינת כהלכה ודרוכה לקרב, תיכנע ללא אמר ודברים ותושיט את נשקה למספר שוטרים בריטיים.
כך ציוו "המנהיגים האחראים", המפירים שוב את אחד מנדריהם הפומביים להגן על נשק המגן.
לתצרוכת פנימית טוענים ה"מנהיגים", כי ה"הגנה'' היא צבא. אבל אי הצבא, הנותן לפרק מעל עצמו ללא התנגדות את נשקו?
ישנו רק סוג אחד של צבא הנוהג כפי שנוהגות יחידות ה"הגנה". זהו צבא שנחל תבוסה והולך בשבי. כל צבא אחר נשקו הוא קודש, והמתנכל לו - דמו בראשו.
מליצות על "צבא" לא תועלנה.
רבונות לאומית, גם אם היא הוכרה להלכה, אפשר וצריך לקיימה למעשה.
אבן הבוחן לצבא של אומה רבונית היא קדושת נשקו. על כן גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה מעשית הכרח הוא לבטל מיד את הפקודה האווילית של אי-התנגדות לכחות המשעבד. לא בהרמת הידים יש לקבל את פני השודדים הבריטיים. יש לקבלם בלחיצת האצבע על ההדק הדרוך.
