פקודת יום ל-14 בנובמבר
פקודת יום ל-14 בנובמבר
מלאו עשר שנים מן היום, בו המפקד המנוח עשה את הצעד המכריע בדורנו: התקיף.
במשך שבעים דורות היה עמנו לצאן טבחה. רבבי רבבות יהודים היו מושיטים צווארם לשוחט. הם לא הגנו על חייהם, לא על חיי ילדיהם ולא על כבודם. הסתלקה שכינת הגבורה מישראל. היינו למרמס.
בדור הקודם, בהשפעת בשורת ציון, קמה התעוררות בעמנו. נולד רעיון ה"הגנה העצמית". זאב ז'בוטינסקי בנאומיו המסעירים וביאליק בשירת הזעם המקוממת זרעו את הזרע. בעיירות "תחום המושב", בגולה הדוויה, החל נוער עברי לאגור כלי זין, ללמוד את "המלאכה הגויית": לירות, להיכון להגנת כבוד העם.
אבל רעיון ההגנה העצמית לא היה אלא שלב במהפכה הלאומית. זה היה רעיון גלותי, תולדה של פוגרומים, פרי החיים על אדמת נכר. ה"הגנה העצמית" מעולם לא היתה הגנה ממשית. לא היה בכחה להדוף את התוקפן; לא היה באפשרותה למנוע פרעות.
העובדה שרעיון זה הועתק מן הגולה למולדת היא ההוכחה החותכת, כי בשלבי ההתנחלות הראשונים ועד לפני עשר שנים היתה גם ארץ-ישראל "גולה", על כל הרגליה, פרעותיה ותסביכיה. ואכן היה היו גם במולדת פרעות, שחיטות ופוגרומים. במקום קישינוב באה חברון, במקום פרוסקורוב צפת, במקום שידליץ טבריה. ה"הגנה העצמית" לא מנעה את הפוגרומים. מנהיגות פחדנית ועיוורת הכריזה על "הבלגה". עשרות נשחטו. מאות נפלו. כבוד העם חולל. בניו הפכו במולדתם ל"יהודי חסות". קיום האומה ועתידה הועמדו בסכנה.
אז קם המעמד. אז יצא דוד רזיאל בראש חיילים עברים, נתונים לפיקוד עברי, מצויידים בנשק עברי וערך התקפה - את ההתקפה הראשונה אחרי עשרות דורות. זה אירע ב-14 בנובמבר 1937. ביום ההוא נסתיימה פרשת החסות הגלותית בארץ-ישראל. ביום ההוא בשל הרעיון ונולד המעשה של מלחמת השחרור העברית. שכינת הגבורה חזרה לישראל.
עשר שנים חלפו מן היום ההוא. המעמד, שהניף הראשון את דגל המרד העברי, הגדיל לעשות. בשדה הקרב ועלי גרדום כתבו חיילי המעמד את הדפים המזהירים ביותר של גבורת ישראל המחודשת. חוללה מהפכה מדינית בארץ; חוללה מהפכה רוחנית בעם. והעיקר - חוללה מהפכה בנפש הנוער: חרות חשובה מן החיים: חיי עולם עדיפים מחיי שעה; נאמנות לעקרונות, גם אם היא כרוכה בסבל וברדיפות, השובה מהישגים "מעשיים", בני חלוף; אהבת המולדת; אהבת העם המעונה וכמה-הגאולה; הקרבה ללא גבול; אחוות אחים; חיבה לנשק, נחמת ישראל ותקוותו היחידה - זו התורה, תורת אומה מחודשת, שהמעמד הקרין לא רק על חייליו, כי אם על הנוער כולו. וזאת המהפכה.
עוד לא נסתיימה הדרך. עוד לא באה עת המנוחה. עוד רבה המלחמה. עוד נעפיל לעלות. עוד נסבול. עוד נקריב. עוד יפלו גבורים. עוד יקומו ממשיכים. עוד יוטלו עלינו תפקידים היסטוריים. עוד יועמס על שכמנו עול השליחות. עוד נגשים את יעוד הדור, את צו האומה.
אבל בסקרנו את הדרך שעברנו ובצאתנו למלחמות חדשות - זכור נזכור, מתוך יראת הכבוד ואהבת נאמנים, את הראשונים, שהניפו את הדגל, שהגו את הרעיון, שהקימו את המשפחה הלוחמת, שהתוו את הדרך ונטעו בלבנו את הנכונות הגדולה למות למען יחיה העם ויהיה חפשי במולדתו.
