פניקה
פניקה
שמועות אימים מתהלכות בארץ. "הם ישחטונו". "הם יירו בנו ללא אבחנה", "הם יקבלו רשות לתת פורקן לחמת הנקמה הבוערת בקרבם" וכו' וכו'. כך מתלחשים עושי הפאניקה; וברכיהם של מוגי הלב מתחילות לרעוד.
אין ספק, שהמקור של השמועות הללו הם המשעבדים הבריטים עצמם. הם המעונינים העיקריים ביצירת הבהלה. שיטה בדוקה היא. קוראים לה מלחמת עצבים או מלחמה פסיכולוגית. ובשנות המלחמה העולמית היה כל גייס המישי מקבל הוראות להפיץ במחנה האויב שמועות מסמרות-שער, מרפות ידים.
אבל בידי הבריטים מסייעים חוגים עברים, הנושאים את דבר הפאניקה בראש חוצות. גם הללו מעוניינים בהפסקת המלחמה. והם עושים את מלאכת האויב או את מלאכת הגייס החמישי, בלי היסוסים, מבלי לשים לב לכך שהם חותרים תחת אשיות קיומנו, שהם מכינים כניעה מוחלטת של ציבור מבוהל ונפחד.
לפיכך שומה עלינו לומר בגלוי: הפאניקה לא תרתיע ולא תכניע. אנו נלחמים על עצם קיומה של האומה. אמנם, אנו יכולים לזכות ב"שקט" לפי תרופת התבוסנים, אבל בתנאי שנשלים עם ה"שקט" שהמשעבדים מכינים לנו, לאחינו לילדינו, הוא השקט של בית עלמין גדול. ומפני שאין אנו יכולים להשלים עם זה, נילחם. נילחם בכל התנאים. והתפרצויות נקם של פושעים בריטיים נגד אנשים בלתי מזויינים, נגד נשים וילדים - גם אם תהיינה - אך תחזקנה את החלטת העם והנוער לשים קץ לשלטון הפורעים.
