פניות ושאלות לקראת יום ההכרעה

 פניות ושאלות לקראת יום ההכרעה

(מעריב, 28.12.1973)

א.

במערכת הבחירות לכנסת השמינית, קרה משהו יוצא מן הכלל, מתמיה, אף מוזר. המערך, הרגיל בכל המערכות להתפאר בהישגים, כאילו גם האוויר, אשר אנו שואפים לתוך ריאותינו, בא לנו, מתנה, ממנו – אינו פוסק לבקש את הבוחרים לבל יענישוהו.

מה פתאום? לא מצאנו פנייה כזו בפרסומיו של המערך עד יום הכיפורים: חלפו שבועות רבים אחר המלחמה, ועדיין לא קראנו את תחינת השליטים: אל נא באפכם, אזרחים, חוסו עלינו, יהודים רחמנים. עדיין הכל היה נראה "בסדר גמור". ממשלת המערך גילתה תבונה. אמנם "מישהו" (התברר, כי היה זה הרמטכ"ל של צבאנו) הציע לה לבצע תקיפת מנע, והממשלה החליטה לא לקבל את הצעתו. דוברי המערך לא אבו עדיין להסביר לציבור, מדוע הוגבלה הצעתו של הרמטכ"ל לחיל האוויר בלבד. הם הסתפקו בהסבר החוזר, כי עתה יהיה ברור לכל באי עולם שהאויב הוא התוקפן.

האמת, בעזרתנו הפעילה, עשתה את שלה. במהרה נודע לעם, כי על הקרקע כלל לא היו לנו, בצהרי יום הכיפורים, כוחות שריון וארטילריה, כדי לבצע פעולה התקפית כלשהי. לא היו? לעם ישראל היו באותו יום כוחות דירים, מספיקים, כדי להדביר את האויבים התוקפניים, מבלי שאנו נהיה הראשונים לפתוח באש. אבל הם עמדו בחניונים, לא הוצבו בחזית. מה היה מתרחש לו – אחזור על כך בעקשנות מיטיבה – גויסו המילואים וקורבו הכלים? אחת ההנחות שלנו היתה, כי ייתכן ומלחמת יום הכיפורים כלל לא היתה פורצת, או חיל מצרים לא היה צלח את תעלת סואץ. לקראת סיום מערכת ההסברה, קיבלנו אישור להנחתנו זו מפיו של שר הביטחון. במסיבת עורכי עיתונים וכתבים מדיניים וצבאיים, אמר מר דיין: "אולי, אילו היו כל הניתנים לגיוס, מגויסים, היה סאדאת דוחה את הצליחה לזמן אחר ולא היה קורה בינתיים כלום". לא פחות ולא יותר. גיוס המילואים בעיתו היה יכול להביא לכך, כי לא היה "קורה כלום", אבל גיוס לא היה: וקרו דברים רבים.

המערך מבקש הפעם, כי לא ירגזו עליו, ולא יטילו עליו "עונש. אדם, או גוף ציבורי, הפונה בקריאה שיחוננוהו מודה, ולא רק יודע, כי חטא. אמנם, המערך, בכל זעקות השבר שלו, אינו מסביר במפורש, במה היה חטאו; הוא, כנראה, מניח, כי תודות למערכת ההסברה של הליכוד, הכל יודעים את תוכנה הטרגי של המלה "מחדל". אבל דוברי המערך שוב מוכיחים, כי, מתוך תסביך הבעלות, השתבשו אצלם לגמרי מושגי הדמוקרטיה. הן זה מותר החרות מן העבדות, במדינה  טוטליטרית, מענישים שליטים נחשלים את האזרחים המשועבדים. במדינה חופשית "מענישים" אזרחים בני חורין שליטים החוטאים, במעשים או במחדלים. ומהו אותו "עונש", בסך הכל. אזרחיה של מדינה דמוקרטית הולכים אל הקלפיות ושולחים "פתקים" אל ממשלה, אשר הרעה בשגיאות, בהם היא מתבקשת לצאת לחופשת מנוחה. בשגיאות רגילות המדובר; קל וחומר  בשגיאה פאטאלית.  זוהי נשמתה של הדמוקרטיה; זה כבודו של האדם החופשי. הצו האזרחי הזה משווה, כמובן, בדאגה לעתיד, למען תדע כל הנהגה מדינית, כי אסור לה לנהוג בקלות דעת, בחוסר אחריות, בהתנשאות ובהטעיה. לקח טוב הוא לכל קבוצת אנשים שתיבחר בעתיד: היזהרי. דאגי היטב לעם ולשלומו, שאם לא כן, תבואי על "עונשך", ויילקח ממך שרביטך.

ב.

מר ספיר, שר האוצר, החליט, במערכת בחירות זו, לנהל אתי דו-שיח, או אולי, על פי מושגיו, דו-קרב מילולי. נעמה לי תשומת לבו האישית. הוא הטיח בי לא בליסטראות הלילה, אלא מרגליות. אחת מטענותיו היתה, כי אני פותר את בעיית ישראל בעזרת "פסוקים קשוחים מן התנ"ך". ילמדנו רבנו, אילו הם פסוקי התנ"ך, שהוא קורא להם "קשוחים"? בעיצומם של הקרבות, למשל, קראתי בכנסת את הפרק פ"ג בתהילים. שיר המזמור לאסף מתחיל במלים אלו:

            אלהים, אל דמי לך, אל תחרש ואל תשקוט אל

            כי הנה אוייביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש

            על עמך יערימו סוד ויתייעצו על צפוניך

מייעץ אני לשר האוצר, כי בשבת זו ימצא זמן להוסיף ולקרוא בפרק זה. הוא ימצא בו דברים "קשוחים", הנובעים כולם מאהבת ישראל, מדאגה לשלומו ועתידו בארץ ישראל. עובדה היא, כי אויבי ישראל ומשנאיו "הערימו סוד", על עמנו, בין כסה לעשור, והצליחו, לצערנו העמוק, להערים עליו, בימי שלטונו "האחראי" של המערך, אשר מר ספיר, מפיץ המרגליות, הוא אחד מראשיו, תרתי משמע.

בהמשך דו-השיח, ניסה מר ספיר את כוחו בהומור. הוא קבע בוודאות, מעוררת קנאה, כי, לפי דעתי, אמריקה היא גרורה של ישראל. חה, חה, חה. אני מאחל לשר האוצר, אשר הודיע חגיגית כי הכנסת היוצאת היא תקופת כהונתו האחרונה בממשלה (היו הודעות נוספות כאלו, והן כולן בנו את אמינותם, כלפי פנים וחוץ, של מנהיגי המערך) – אני מאחל לו, שיצליח לפתח חוש הומור רציני יותר.

לשיא האמנות בסיוף הגיע מר ספיר השבוע. הוא הכריז, "כי אין הוא זוכר, שאי פעם היתה לי גישה קונסטרוקטיבית לענייני האומה". קראתי ונחרדתי שר האוצר ידוע בזיכרונו המצוין. ואם הוא אינו זוכר... מה יהיה עלי ועל פני? חיפשתי, אפוא, בזיכרוני, ובמגירתי, איזושהי הוכחה, דווקא מפיו, או מעטו, של הקטגור הנזעם, כי בחיי הארוכים, היתה לי לפחות פעם אחת, גישה קונסטרוקטיבית וגו'. לנחמתי, מצאתי פתק נבחר.

לפני שאביא את תוכנו, אסביר, כי בסוף אוקטובר 1969 נבחרה הכנסת השביעית, זו היוצאת. הגברת מאיר, בעצה אחת, כמובן, עם מר ספיר, החליטה להציע, כי תשוב ותקום ממשלת ליכוד לאומי. דנו בקווי היסוד של תכניתה, היו קשיים; היה רצון טוב. הסכמנו, בין השאר, להודיע, כי הגבולות ייקבעו בחוזי שלום, שיושגו במשא ומתן ישיר, והיערכות הכוחות תהיה בהתאמה מלאה עם הגבולות, כפי שייקבעו בחוזי השלום; כי באין חוזי שלום, תוסיף ישראל לשמור, במלואו, על המצב כפי שנקבע בהפסקת האש (של יוני 1967); כי יש להגביר הקמתן של האחזויות ביטחוניות והתנחלויות קבע, כפריות ועירוניות, על     א ד מת   ה מ ו ל דת ;  כי ראש הממשלה, בהציגה את הרכבה לפני הכנסת, תזכיר את הדברים הבאים: במלחמת ששת הימים שוחררה   נ ח ל ת  א ב ו תי נ ו  ועוד. אך, כאמור, היו מכשולים במשא ומתן. באחד הימים ההם, גילה מר פנחס ספיר את דאגתו העמוקה, שמא לא תקום, חלילה, ממשלת ליכוד לאומי, בהשתתפות גח"ל. הוא העביר אלי מעבר לשולחן הממשלה, פתק, שהנני מביאו ככתבו וכלשונו:

            "כב' השר בגין היקר,

            אני חרד למדינה ולביטחונה ובטוחני כי גם אתה  ו ל א   פחות ממני (ההדגשה במקור), צריך לסיים הבוקר העניין. אם לא נקים ממשלה (קרי: ממשלת ליכוד לאומי עם גח"ל) -  ה ה י ס ט ו ר י ה   ל א   ת ס ל ח   ל נ ו  (ההדגשה שלי – מ.ב.) אם נמשוך העניין – אנו מתבזים. אנא". עד כאן.

לא הייתי מפרסם מסמך קטן זה, אלא בספר זיכרונות, אשר, אולי, אם אלהים ייתן לי שנות חיים, עוד אכתוב אותו, אלמלא חזרו אנשי המערך, ושר האוצר בתוכם, לסורם, ודיברו שוב בלשון  ה פ ס י ל ה   ה א י ש י ת .  זיכרונו המרשים של שר האוצר נחלש, במערכת בחירות זו, עד כדי כך שאין הוא שומר בתאיו אפילו מקרה אחד ("אי-פעם") של גישה קונסטרוקטיבית אל ענייני האומה מצדי. חובתי היתה להוכיחו על פניו, למען יסמיקו מבושה מיטיבה, מבריאה. אני, כמובן, אינני יכול, כמוהו, לדבר בשם ההיסטוריה. משער אני, כי היא תסלח לו על נאומיו האחרונים; יש לי רושם, כי יהיה עליה, לגבי תקופה זו, לעסוק בעניינים חשובים יותר. אבל ממליץ אני לפניו, ולפני חבריו למערך, כי ינטשו לחלוטין, את הדרך הפסולה של פסילות אישיות. היו עוד חילופי דברים. וזיכרוני, ברוך השם, עדיין לא הוחלש.

ג.

לא ראיתי, אך שמעתי, כי הגברת מאיר הציגה לי, בהופעה טלוויזיונית, מספר שאלות אישיות. לכבוד לי, אך ראש הממשלה, אשר במטבחה הנקי נשברו לאחרונה כלים רבים, צריכה היתה לדעת, מניסיונה הרב, כי המקשה יוקשה, כי השואלת תישאל. אכן, אציג מספר שאלות, לראש הממשלה הגברת מאיר, אך אקדים להן הבהרת עמדות, כולן לטובתה.

הייתי חבר בממשלה גם בראשותה של הגברת מאיר. עבדנו יחד במידה רבה של הבנה הדדית. לא מעטים הם המסמכים הממלכתיים, אשר ניסחנום בעבודה משותפת, משום כך יכול אני להעיד, כי ראש הממשלה גמרה אומר, שישראל לא תעזוב את רמת הגולן, את שארם א-שייח', את פיתחת רפיח, את רצועת עזה ואת ירושלים המזרחית. לאחר קביעה זו, הנני מתכבד לשאול אותך, גבירתי, בפני עם ועדה:

את יודעת היטב, כי אסאד הסורי לא יעשה אתך שום הסכם, בז'נבה או בכל מקום אחר,אם לא תורי לצה"ל לעזוב את השעל האחרון של רמת הגולן – אם כך, איך תביאי, על פי תכנית השלום   ש ל ך  , הסכם עם סוריה? מיד מתבקשת שאלה נוספת: האם, למען ההסכם, תוותרי על רמת הגולן, או להיפך.

את יודעת בהחלט, כי אסאד, סאדאת, חוסיין ופייסל לא יעשו אתך שום הסכם, בז'נבה או בארמון אחר, אם לא תסכימי למסור לשלטון ערבי את ירושלים שבין החומות – אם כך, באיזו דרך תשישי עמם הסכם, על פי עמדתך שלך? שאלה משתמעת: האם תעדיפי את ירושלים על הסכם, או את ההסכם על ירושלים.

את עמדת על כך, כי בתשובה לד"ר יארינג, כמו בנאומו של שר החוץ בז'נבה, ייכתב וייאמר, כי   ל ע ו ל ם  לא נשוב לקווי ה-4 ביוני 1967. שמעת את דבריהם של כל נציגי ערב לאמור:   ל ע ו ל ם   לא יהיה הסכם כלשהו עם ישראל, אם היא לא תשוב לאותם הקווים, שקדמו למלחמת ששת הימים. אם כן, איך תביאי הסכם עם מדינות ערב, על פי הודעתך התקיפה, החוזרת ונשנית. שאלה בלתי נמנעת: האם למען ההסכם תציעי לעמנו לשוב לקווי ה-4 ביוני 1967, או תעדיפי שלא יהיה הסכם "לעולם" ובלבד שלא נשוב לקווים ההם?

עינייך הרואות, גבירתי ראש הממשלה, כי, על פי תכנית השלום  ש ל ך ,  אין לך שום סיכוי להביא לישראל הסכם בשום מקום ומשום מקום. ועל פי תעמולת הבחירות של המערך, המכוונת נגד הליכוד, יוצא, כי התכנית הטריטוריאלית שלך: אף שעל ברמת הגולן, אף שעל בשארם א-שייח', אף שעל ברצועת עזה, אף שעל בירושלים המזרחית, לא תביא לנו, לעולמי, שום הסכם עם הערבים, ולפיכך, תביא עלינו עוד מלחמה ועוד מלחמה ועוד...

דברים אלה יראו אור ביום השישי, לפני הצהריים, מקווה אני, גבירתי ראש הממשלה, כי בליל שבת תוכלי להתפנות, לעשר דקות, ולעיין בהם, מתוך הניסיון, יש להניח, כי תספיקי במשך עשר הדקות האלו, להחליט, כיצד להשיב לשאלותיי, במוצאי שבת, בטלוויזיה, או ביום א', בעיתונות. העם מצפה לתשובותיך הבהירות. אנא.

הנני ממליץ בפני כל המקשים, כי לא ייזמו סימני שאלה, באשר אין-סופיים המה, אלא ידברו בנקודות. אני אשוב ואכתוב ואדבר בהן. בעיית הביטחון והשלום היא השאלה המרכזית בחיינו הלאומיים. עמדתי על דעה זו בהיותי באופוזיציה ובממשלה, בשובי לשרת באופוזיציה, לפני יום הכיפורים תשל"ד ואחריו. אויבינו מוסיפים לשאוף לחסלנו בשלבים. את זאת הם גילו לנו, כאילו כתבו מעין "מיין קאמפף" ערבי, מקורי, גם בז'נבה. על כולנו לדאוג לכך, כי לא יוכלו לעולם לבצע את מזימת הדמים שלהם. על מבחן זה זכאי כל איש בישראל לומר: אם, חלילה, ניכשל בו, ההיסטוריה לא תסלח לנו, לבני דור ההשמדה והתקומה. מאחורינו הניסיון.

איזוהי הדרך המוליכה לביטחון ולשלום? לשם ההבהרה, הבאתי משל ציורי. בניין השלום הוא רב-קומתי: יחסי שלום, כלומר אין עוד מעשי איבה כלל; תנועה חופשית של אנשים ומוצרים;  הכרה דיפלומטית הדדית וחילופי שגרירים; חוזה שלום כתוב וחתום. בדרך זו הלכו אויבים בנפש, באירופה ובמזרח הרחוק, אחר המלחמה האיומה מ-1939-1945. אבל לכל בניין דרוש יסוד. אם לא יונח, לא יקום הבניין; אם ייהרס, יתמוטטו כל הקומות. היסוד הזה שמו ביטחון, בפשטות, ביטחון הקיום מול אויב שואף הכחדה. כל יהודי חייב לדעת, כי אם ארץ ישראל המערבית תחולק, לא יהיה לנו עוד שום ביטחון קיום, וחיי כולנו יהיו לנו תלויים מנגד, משום שכל עיר וכל מושה, כל מושב וכל קיבוץ יהיו בטווח האש של האויב, תותחיו וטיליו מרחיקי הירי. רצון החיים מחייב אותנו לקיים את זכותנו על ארץ ישראל, לעמוד על כך כי היא לא תחולק עוד. על יסוד בלתי מעורער זה נבנה, קומה אחר קומה, את בניין השלום. בלעדיו, לא זו בלבד שנשקפת לנו מלחמת דמים מתמדת, אלא עצם קיום המדינה היהודית יעמוד בסכנה.

יצירת סכנה כזו עומדת על סדר היום על הדיונים המדיניים הבין-לאומיים. עלינו למנוע אותה. משום כך יכולני לומר, בכל הכרת האמת, כי גם אלמלא הייתי עסקן ציבורי, לו אך Pater famillias הייתי, הדואג לאשתו ולילדיו, הייתי מצביע ביום ב' הקרוב בעד הליכוד. מתן סמכות לליכוד להקים ממשלת ליכוד לאומי, או, לכל הדעות, עליית כוחו הניכרת, תצמיח פרי מבורך, הן כלפי נים והן כלפי חוץ.

כלפי פנים – ילמד המערך להיגמל, פעם לתמיד, מתסביך הבעלות שלו, שהוכח כפוגע בהברה ובמשק ובביטחון הלאומי.

כלפי חוץ – ילמדו גורמים שונים, כי פה לא תהיה מינכן שנית, ולחצים מסוימים יימנעו    מ ר א ש .