פלשתינאים עליך ,ישראל

במרכז אירופה יושב עם, הקורא לארצו, כמקובל, בשם עצמו. עמים אחרים קרובים ורחוקים, מכנים אותה, בלשונותיהם, בשמות שונים לחלוטין. האופייני בשמות האלה הוא זה, שניתן לארץ אשר אנו בלשוננו העתיקה קראנו לה אשכנז, על ידי שכניהם ממזרח.
הסלווים כינוה, אם לתרגם את ביטויים לעברית, בשם ארץ האילמים. יש לשער, כי היה בכך, בימים עברו ביטוי לבוז נקמני, אשר החלש חש למדכאו החזק ממנו. הגרמנים, כפי שגם אנו להם בשפה המקובלת, דחקו את הסלווים מזרחה, בהכחדה משולבת, גופנית ורוחנית. הרדופים רצו, לפחות בניהם לבין עצמם, לפגוע בעליונותם של משעבדיהם. את שפתם המוזרה לא הבינו. כלום שפת אנוש היא ? כאילמים היו בעיניהם, אם לא באוזניהם. וכך קראו לעמם ולארצם, גם ממערב, מדרום ומצפון קוראים לה לארץ ההיא בשמות שונים, לאו דווקא פוגעים בכוונתם, או משפילים במשמעותם. האיטלקים הם בין העמים, אשר יש להם שם משלהם בשביל הגרמנים. אבל אף בני רומי לא נוקו מכינוי נכרי, אחד העמים מצפון לארצם, נתן לה שם אחר, אשר מוצאו האטימולוגי ברור פחות מן האלם.
ארץ כוש הקדמונית נקראת בפינו חדש על משקל חבשת, ממנה נגזר, במשך הדורות, השם השגור בפי הבריות, אביסיניה. אבל החבשים החליטו לקרוא לארצם בשם קדמוני אחר, אתיופיה. האתיופים נפגעים כאשר מישהו, מתוך שיגרא דלישנא, שב וקורא לארצם בשם איביסינה.
עמים ביבשת אירופה וגם בחלקי עולם אחרים, מעדיפים לקרוא לבריטניה, בשם חלק ממנה, אנגליה. יש וגם אנגלים דוחים חלוקה זו, וולשים וסקוטים אינם מהססים להזכיר לטועה, כי הם בריטים אך לא אנגלים.
אפשר, אך אין צורך, להביא דוגמאות נוספות, כדי להוכיח, כי רבות הן הארצות הקרויות בשמות שונים, אם בפי בעליהן ואם בפי זרים.
אחת מהן היא ארצו של ישראל. משעבד קדום, שבא להכחיד את שמה, קרא לה, להכעיס בשם אויב שקדם לו. היה בכך ביטוי לאיבה נוטרת, אשר המדכא החזק נושא לחלש. ארצכם, אמר הכובש, תשא דווקא את שמו של צרכם. לא תהיה עוד יהודה. שם ישראל לא ייזכר עוד. ארץ פלשתים תהיה זו לכם ולכל העמים. מן היוונית ואחר כך מן הרומית, יצא שם זה אל עמי תבל, לרבות הערבים. הם אימצוהו בגוונים רבים, בניבים שונים. כרגיל, נשכח במשך הדורות המקור המנכר, המשרש. השם נותר. תכליתו היתה הכחדה רוחנית
כאמור, אין ארץ ישראל היחידה, אזר זרים כינוה, בלשונותיהם, בשם מאומץ על ידם. אבל תופעה יחידה במינה היא אימוץ חוזר – על ידי העם, אשר שמו נקרא על הארץ. עדיין לא שמענו, כי אחד העמים, עליהם סיפרנו, או אחרים אשר אותם לא הזכרנו, יסכימו לכנות את ארצם בשם בו בחרו בשבילה זרים. בימים אלה עושים זאת, מתוך כניעה רוחנית רק יהודים.
אינני בא לטעון, כי בעבר לא השתמשו יהודים או אף ציונים, בשם השאול פלסטינה. הרצל, אשר כתב לועזית בלבד, הכתיר פרק ב"מדינת היהודים" בשם: פלסטינה או ארגנטינה. הוא בא בשביל להוכיח, כי אין להקים מדינה בשביל עמנו אלא בארץ אבותינו.
לפני שתי המלחמות העולמיות, ובמחצית היובל שהפרידה בינהם, ניטש ויכוח, מפורסם אך נשכח, במחנה הציונות, האם להתרכז סביב ישוב הארץ בלבד, או לעסוק גם בפעולה מקומית, שנקראה עבודת הווה, בגולה. בימים ההם עלה בתוכנו המונח כבד הביטוי : פלסטינוצנטריזם. כמה מבני דורם של בנינו יודעים מהוא זה ? לטובתם נתרגם את האיזם המורכב לעברית שימושית. הכוונה היתה לארץ ישראל, אשר מן הדין כי תהיה למרכז ההתעניינות והפעילות. מתוך צוו ההתרכזות למדו בני דורי, בנעוריהם, פלסטינוגרפיה, זו מהי ? אין צורך לפרש. מספיק לציין, כי לאחר ששבנו לארץ ישראל, קראנו למקצוע הלימודי בשם מולדת או כתיבת הארץ. יש גיאוגרפיה אין פלסטינה. יש ארץ מולדת. הצירופים או הקיצורים הללו, תמימים עיו כמאמינים בציון, שהשתמשו בהם. לא כן כל אלה הממלאים את חלל האוויר בזעקות שבר על פלסטין, או, על פי הברבריזם הכפול פלשתינא. יש בינהם, המתכוונים לגזור על הכל: ויש שאינם יודעים, כי הם גוזרים על הכל.
יהודים, או ציונים, המציעים, מיזמתם שלהם, לשוב ולחלק את ארץ ישראל המערבית, מעלים שתי אפשריות לביצועה של החלוקה המחודשת, האחת היא כי מרבית הגדה, על פי המינוח השאול הפעם מחוסיין תימסר לשלטונו. האלטרנטיבה לדעתם היא מדינת שכם. באחת משני הדרכים, אומרים המחלקים, נפתור את בעיית הפלסטינים או הפלשתינאים. נתבונן, על פי הסדר, בפתרונות האלה.
מה היה קורה לו חוסיין היה ממולך על "מרבית הגדה"? לפני 22 שנים חצה לגיון השכירים את הירדן, פלש, תקף, הרג, החריב והשתלט על אזורי יהודה ושמרון. מחמת בכיה לדור, לא גרשנוהו. אף כי יכולנו לעשות זאת במערכות תש"ח. הפולשים סולקו כעבור תשע עשרה שנים. כך בוטל למעשה הסיפוח הבלתי חוקי שבוצע ע"י השליטים ההאשימים ולא הוכר אלא ע"י בריטניה ופקיסטן. יש לציין, כי את הסיפוח ההוא ביטלנו גם כחוק. בעקבות מלחמת ששת הימים, קיבלה הכנסת חוק, המסמיך את הממשלה להחיל בצוו, את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על כל שטח של ארץ ישראל שייקבע בצוו.
אבל לוא חוסיין, בראש לגיוניו <לא ברור>היה שב ונכנס לשטחי ארץ ישראל המערבית היינו אנחנו היהודים, קובעים בדיעבד, כי בדין הם שייכים לו. העם היהודי, גם כאשר היה כולו בנכר, ורק מתי מעט ממנו נותרו בארצו, או שבו אליה, מעולם לא נתן אישור כזה. מן הצד השני היינו מאשרים, כי פלישה ותוקפנות אינן באות על ענשן, אלא להפך, נהנות משכר חוזר, מקבלות פרס.
בסיימי את השורות הללו, מתחיל אני לשמוע קולות. מדברים הריאליסטים :מה אתה מספר, הם שואלים, על בעלות לאומית ועל משפט בין לאומי ? אלה הם דברים, שאין בהם מעשיות. ידאג העבר לעבר. אנו רוצים בתכלית ממשית. נמסור לחוסיין – מה יש – את מרבית הגדה, נפתור את בעיית הפלשתינאים, ושלום על ישראל. הריאליסטים הללו לא יתבוננו, אין הם יודעים, כי אין כתכליתיותם לדמיונות אל מציאותית.
כיצד יבוא הפתרון? היכן ישכון השלום ? עם חוסיין – או אחריו- (או אולי עוד לפניו), היו באים אלינו מרבית 23 הארגונים, הנלחמים, כמוכרז בפניהם, למען החזרת זכויותיו של העם הפלסטיני (הם אינם צריכים עברור, לכן אינם אומרים פלשתינאי) אבל אם הריאליסטים שלנו סוברים, כי רק מחזיקי הבזוקות ומפעילי הקטיושות אומרים כך, אינם אלא טועים, כיד דימויים המאפילה על ראייתם. אני מייעץ לכולם לקרוא היטב את ההסכם האחרון שלאחר האחרון בינו ובין הוועד המרכזי של כל הארגונים הפלשתינאים. בהסכם הזה מתחייב חוסיין במפורש להילחם למען שחרור פלסטין. אין זו "הגדה". על כך התחייב בשעתו נאצר :על דבריו חזר, כמובן, סאדאת. אלו הן הכרזותיהם הגלויות והנשנות של כל שליטי ערב. יוצא, אפוא, באופן הברור והמציאותי ביותר, כי נסיגה, כי עזיבת יהודה ושומרון לא היתה מביאה לשום פתרון של בעיית הפלשתינאים, נהפוך הוא רק עם ביצוע הנסיגה מובטחת לנו המערכה הכלל ערבית למען פיתרון בעיית הפלסטינים. הבעיה, שלא נפתרה כלל, היתה מיד מובערת בלהבה קרבה למרכזי האוכלוסייה היהודית.
אבל, קופצים הריאליסטים בזעקה, מה על סידורי הביטחון? אנו לא נסכים, הם מבהירים, כי הליגיון יחצה את הירדן, ואילו חוסיין יחויב בהתחייבות, כי הוא לא יתן להפוך את הגדה לבסיס פעולות של פתח נגד ישראל. מדוע, אפוא, לא יושג בדרך זו שלום אמת ?
אלמלא היה העניין כה רציני, אפשר היה לצחוק על אמת השלום הזאת. אבל הוא רציני. אנו מדברים בעתידו של עם, בחיי אדם. אסור ללעוג. צריך להסביר. ושוב, המציאות ולא הדמיוניות תהיה לנגד עינינו.
לפני כשלושה חודשים הושג הסכם בין מדינתי, אף בין מעצמתי, על הקפאה צבאית באזור מגודר של תעלת סואץ. לקראת חצות הליל, בו נכנס ההסכם לתוקפו, שמענו סברה, לפיה יש שיניים להתחייבות הזאת, מאחר שניצבת מאחוריה ארצות הברית. חלפו דקות אחר חצות, ובעכבותיהן ימים ושבועות, בהם לא נותר זכר מן ההקפאה המוסכמת. השיניים אולי חרקו, אך הטילים קורבו. מפירי ההסכם חומדים לצון, כאשר הם נקראים בשם קדושת ההסכמים, להחזיר את המצב לקדמותו, או לעשות "משהו" לתיקונו.
הקל וחומר מתבקש מעצמו. לא רק אירגוני המחבלים. אלא כל השליטים הערבים אומרים מראש, כי שום הסכם בין ממלכתי עם מדינת ישראל אל יחייב אותם, את הלוחמים לשחרור פלסטין, או <לא ברור> של עם אשר שם זה של הארץ נקרא עליו. הללו יוסיפו ללחום עד אשר... ולא הקטיושות שלהם היו מוצבות על הרים וגבעות בתוך יהודה ושמרון, לא היינו יכולים לטעון להפרת אמונים, לשבירת הסכם. נאמר לנו בגלוי, הוזהרנו מראש, כי הסדר עם מדיניות ערביות לחוד ואירגוני פלסטין לחוד, כי בעכבות הנסיגה מוכרחה לבוא החזרת זכיותיו של העם הפלסטיני, ולא... לאחר הדברים האלה, הלקוחים ממש מהמציאות עצמה, יואיל נא אחד הריאליסטים שלנו להסביר לנו בלשון בני אדם, איך הוא חושב בדרך זו, לפתור את בעיית הפלשתינאים ולתת שלום לעם, אשר שוב ייקרע ממנו חלק מנחלתו, יחד עם בטחונו?
נעבור למדינת הפלשתינאים נפרדת. ברור כי היא היתה בן לילה, למדינת פת"ח מערבה לירדן וכן מזרחה לנהר. מבחינת ביטחון חיינו היה חל על מדינה מעין זו, כל מה שאמרנו על המלכה חוזרת של חוסיין על יהודה ואפרים. לא יהיה איפוא, שלום על ישראל. אבל מה עם בעיית הפלשתינאיים ?אולי היא תמצא את פתרונה כפי שאומרים הקונסטרוקטיבי ? נוסיף להתבונן.
מדינת שכם לא תתבע את קווי ה4 ביוני 1967, אלא את קווי נובמבר 1947. מניין לנו? להווי זכור, כי תביעה זו כבר הועלתה, באורח רשמי, אחר מלחמת ששת הימים. רשמו אותה לעיניו של ד"ר גונאר יארינג, נשיא בקהיר שאיננו עוד, מושל בירות שאיננו עוד נשיא. ומלך שעדיין ישנו. אבל לוא היתה קמה בתוך ארץ ישראל המערבית, מדינת נובלס (כפי שיהודים מסויימים מוכנים לשוב ולבנות על משקל נאפולי את שכם) היא היתה, לפי טבעה, נושאת התביעה הזאת בכל פורום בין לאומי. זוהי בודאי, אחת הדרכים להמשך הפתרון של בעיית הפלשתינאים.
ההמשך היה בלתי נמנע. העמדת פנים לא תועיל לאיש, גם אם היא נחשבת לחלק מן ההווי בו רוצים ריאליסטים מדומים. יש ביניהם כאלה, הרצים, למען השלום, למסור את יהודה ושומרון לחוסיין, או לעראפת, או לשניהם, אבל הם עודם עומדים על כך, כי עזה תוכלל, למען הביטחון. בישראל. כמובן שאפשר היה מיד לשאול אותם, מדוע יהודה ושומרון, אינן דרושות לבטחון ואיך אין אנו מוסרים את עזה למען השלום? אך לא זה העיקר הדרוש לניתוחנו מבחינת הנושא המרכזי בו אנו דנים היום, יש להציב למחלקי הארץ שאלה אחרת. מה בין הערבי החי היושב ביריחו לבין ערבי החי בעזה ? מדוע אתם מסכימים, כי הראשון יהיה פלסטיני, בעוד מן השני אתם תובעים כי יהיה ישראלי ? אפילו הפרש זמן של י"ט שנים, מבחינת נושאי השלטון אינו מפריד בין באי חן –יוניס ובין תושבי טול כרם. מה בין אלה לבין אלה?
אבל בשערי עזה לא ניעצר לא יהיה מנוס גם מהצגת השאלה, מה על הערבים בנצרת, או בעכו? נכון הם חיו במדינת ישראל 19 שנה עדי מלחמת ששת הימים. אבל כלום הפרש זמן כה קצר יכול לקבוע את השתייכותו של אדם ליישות המוכרת על ידי הרשות ? תושב חברון הוא פלשתינאי, אזרח בנצרת הוא לא פלשתינאי ? אם יהודי, או ציוני, שר או דובר, מכיר בפלסטיניזציה של הסכסוך היהודי ערבי. אין לו כל סמכות לקבוע, כי עד כאן ישראל ומכאן פלסטין, או להיפך. הוא הודה בעיקר של אויבנו, הוא כפר בעיקר של עמו. אם זו ארץ ישראל, שבנו אליה, אם זו פלסטין, פלשנו לתוכה. אם ארץ ישראל היא, הקימנו שלטון חוקי בכל שטח בה, אם פלשתינא היא, אין שלטוננו חוקי בשום שטח שלה. בארץ ישראל יכולים אנו לחיות עם הערבים. פלסטין וישראל הן תרתי דסתרי. מי שנכנע, ברוחו, לסוגסטיה של אויבים ותעמולה, של אופנה וריצת אמוק אחר תדמית, ומאמץ לו, בשביל חלק מארצו, את השם הנכרי החל על כולה, מערער את היסוד עליו הקימונו את בניננו : הזכות. עליו לדעת לא רק לאן הוא מוליך אלא גם לאן הוא עלול ללכת בעצמו.
הפלסטיניסטים היהודים מוסיפים לנהוג בחוסר היגיון: אין הם מהיחידה, או מה יוותר ממנה ? אבל ססים לקרוא ל350 אלף הערבים, החיים במדינתנו עדי יוני 1967, בשם ערביי ישראל. לעומת זאת אין הם מסוגלים על שפתותיהם את השם הפשוט, ההיסטורי, הנכון, ערביי ארץ ישראל. לכל הדעות, החיבור הראשון הוא קשה במקצת. ישראל הוא שמו של עם, לא של ארץ. היא ניתנה לו נחלת עולם. הוא דבק בה גם בשמו, לא היא נתנה לו את שמה. אמנם, עם חידוש עצמאותנו בחלקה של ארץ ישראל, קראנו למדינתנו בשם מקוצר ישראל, ומאז אנו אף מנקבים את שמו המרדני, הנפלא של יעקב אבינו. אבל ישראל הוא שמו הנרדף – לעיתים נרדף מאוד- של העם העברי או היהודי. גם הסמיכות – יהודי ישראלי – היא קשה, פרדוקסלית, מכל שכן ערביי ישראל. אבל התרגלנו. כל מציעי החלוקה אומרים בפה מלא, בסמיכות מוסכמת :ערביי ישראל.
מדוע נראה בעיניהם לא פשוט, או לא נכון, לומר ערביי ארץ ישראל? לכל הדעות, טבעי יותר לומר ערביי ארץ מאשר ערביי עם. מדוע אפשר לדבר על איטלקים של טוניס, על אירים של אמריקה וכדומה, אך אסור לציין כי ישנם עמנו ובתוכנו ערביים של ארץ ישראל. ילמדונו רבותינו. הבלשנים, ההיסטוריונים, הגיאוגרפים, וביחוד מטיפי מוסר החלוקה, מדוע הביטוי ערבי ישראלי הוא הגיוני ואילו התואר ערבי ארץ ישראלי פסול? אחת משתי אלו : או שכל הערבים בארץ ישראל הם ערבים, או שכולם פלשתינאים. לא יתכן כי חלק מהם יוכרז כערבים (לא פלשתינאים) וחלק אחר כפלשתינאים (לא –ערבים?) אם הם כולם פלסטינים, או פלשתינאים, על פי תרגום הזוועה מימי הרבט סמואל, מה יהיה על זכותו של עם ישראל להגדרה עצמית בארצו אם הערבים, החיים בארצו של ישראל. הם, על פי האמת ההיסטורית, ערביי ארץ ישראל, או אז אנו יודעים ונלמד, כי חיים בצוותא, בכבוד, בחרות, בשוויון ובקידמה, הם לא רק הכרחיים אלא אפשריים. כאלה הם, היו במדינת ישראל, כאלה יהיו במדינת ישראל, כאלה יהיו בארץ ישראל. אינני בא לטעון לאידיליה, ללא קשיים, בלי פגמים. הם היו. לא מיד ייפתרו, או יעלמו. אך אי המדינה, אי הארץ בה אינם ביחוד בימינו, שאין דומה להם לאלימות לוחשת ופורצת ?נתבגר ונתקדם לחיים משותפים, הוגנים.
מהי האלטרנטיבה שוב חלוקה? האם לא טעמנו כולנו את טעמה המר ? האם היא לא הביאה עלינו מלחמה מתמדת ? מדינת שכם, לו היתה מוקמת, אין לה כלל יכולת קיום. בשני המקרים. היו יהודה ושומרון, הופכות לבסיס תוקפנות נגד ישראל, העם והמדינה. ואם ישראל בוחרים בחיים לא היתה להם ברירה אלא לשוב ולכבוש את אותו השטח שהיה בידינו, ונעזב, והוסגר בידי מבקשי נפשנו. חזון כזה של שלום אמת. אחר תקופה של שפיכות דמים מתמדת, עוד מלחמה חזיתית, או רב חזיתית, היכן העם, או הנהגתו, שתידבק בהם מידה כזו של קלות דעת?
ישראל. פלסטין. ערבים. פלשתינאים. לפנינו אחת התופעות המוזרות בתולדותינו. אנו נתבעים להתבטלות יהודית למען התבדלות ערבית: אנו נקראים לסגת, כדי שאויב יתקדם, אנו נדרשים להתרחק מן הגבול, כדי שהמלחמה תקרב לבית. אופייני הוא, כי כל התביעות הדימיוניות, הציניות הללו, מוגשות לנו בעטיפה של ריאליזם, בהטפה של מוסר. אם חפציי חיים אנחנו, עלינו להסיר את <לא ברור>