פאן באסיליאה / מתוך הספר מנהיג הדור

א.

באחד הדפים הראשונים של סיפור ימיו מסכם זאב ז'בוטינסקי את השקפתו היסודית על יחסו לציבור. בסופו של אותו קטע הוא מוסיף: "לו יכולתי הייתי יוצר תורה חברתית חדשה, תורת פאן-באסיליאה..." הגורל לא זכהו לבסס את תורתו זאת לפרטיה ולגווניה, ואולם בספריו, סיפוריו ומאמריו הרבים מפוזרים רשמיה. ובאין מחברה אתנו חובה עלינו ללקטם ולהשתדל להשלים את תמונת התורה, שמונחת ביסוד השקפת עולמו ותפיסת ציונותו של ז'בוטינסקי.

עבודת העיתונות נחשבת לחלק הטפל של הספרות, כי זוהי ספרות קיקיונית, בת יומה, שאין לה ערך לדורות ולימים יבואו. העיתונאי כותב תחת רושם השעה ולמען השעה, ועם חלוף היום, עבר זמנו של גיליון העיתון וכל הכתוב בו. שונה לגמרי הייתה השקפתו של ז'בוטינסקי על העיתונאי ותפקידו. הוא עצמו נשא בגאון את התואר הזה. התפקיד שממלאת בימינו העיתונות היה מוטל בימים העתידים על שכם הנביאים, לוחמי חופש הדיבור וההבעה, סוללי הדרך לרעיונות חדשים: "כיום נחשב חופש העיתונות כאבן-בוחן לדמוקרטיה: החוקה הליברלית ביותר אינה אלא שקר, אם הושם מחסום על פי העיתונות, אבל במקום שהעיתונות חופשית יש תקווה על אף המגרעות בחוקה. בימים ההם לא הייתה "עיתונות"- היה רק "הנביא", הנואם בפומבי בכיכר השור. "נואם" ולא "מטיף": אסור לראות את נביאינו ככלי-קודש המטיפים את דרשותיהם מן הדוכן- הם היו אזרחים שפנו אל שאר האזרחים בענייני מדיניות פנימית ובינלאומית, מאורעות העולם ותיקוני החברה. ורוב דבריהם מהווים את אשר אנו קוראים כיום "אופוזיציה": הם מתחו ביקורת על המלך, השופטים, הממשלה, הכוהנים והעשירים. רוב דבריהם נאמרו בחריפות כזו, ששום צנזור לא היה מרשה להם להיאמר, אילו היו האנשים האלה בני דורנו באחת הארצות שיש בהן צנזורה; וגם בימיהם הם נרדפו על פי רוב על ידי שלטון הממלכה, ועל ידי העשירים והאספסוף. אולם דבריהם נרשמו בדייקנות ונשמרו: כתבי קדשנו הם מצבת זיכרון עצומה לקדושתנו של חופש הדביר המהפכני" (בני מלכים).

ואכן היה ז'בוטינסקי עיתונאי שניצוץ של הנביאים, לוחמי השוויון והחופש בעולם בער בנשמתו, ובנאומיו ומאמריו פנה גם הוא אל המוני העם בענייני יום יום וביסודות העולם גם יחד, בביקורת פעולות ומעשים, והתוויות תיקונים בחיים האנושיים ומהפכה חברתית עמוקה.

את יסודות תורת "פאן-באסיליאה" התחיל ז'בוטינסקי לתאר האריכות בכתב יד רוסי, שקרא לו "מבוא לתורת המשק". חיבור זה לא הושלם גם במקורו, ולעברית תורגמו רק פרקיו הראשונים (נתפרסמו ב"מצודה", במה מרכזית לבית"ר העולמית, וורשמה, 1938), ומי יודע אם כתב היד ניצל בימי ההפצצות על לונדון. הפרקים האחרים מספר זה, יחד עם כמה עשרות מאמרים שנתפרסמו בעיתונות, ורשמי תורה זו המפוזרים במקומות שונים ביצירות ז'בוטינסקי, שימשו יסוד לסיכום המוגש בזה לקורא. כל עוד לא נאספו יצירות ז'בוטינסקי שבכתב אין אפשרות לתת תיאור מלא ומקיף לפינה זו ביצירתו הרוחנית. ואולם נראה לנו שדווקא היא ידועה ומוערת פחות לציבור- ואפילו למעריצי שמו של ז'בוטינסקי- ושלא מן הראוי לדחות, מי יודע עד מתי, את עיבוד הפרשה הזאת.

ב. מחסור ומשחק, לחם ושעשועים- אלה הם שני הכוחות היסודיים, המניעים את כל פעולת חייו של האדם. החל בתנועותיו וצעקותיו של התינוק בעריסתו אפשר כבר להבחין בהם: לעיתים בוכה התינוק מפני שרעב הוא, והריהו רוצה למלא את הצורך שהוא מרגיש, להשיג את ה"לחם" החסר לו; ועיתים אין הבכי והתנועות באים אלה מתוך משחק ושעשוע, מתוך שובע ושביעת רצון.

חלוקת פעולותינו בין שני מניעים אלה אינה כפי שהיא נראית לכאורה. לנו נדמה שרוב מאמצינו בשטח הכלכלי מוקדשים למילוי צרכים הכרחיים של החיים. ואילו למעשה המצב הוא הפוך: "אם להבחין יפה, הרי חלק הארי של הדברים שהננו עושים, משום שהורגלנו למנותם בין "ההכרחיים", אין בהם לאמתו של דבר, משום הכרח. לא רק שעון ועניבה, כי אם גם כיסא, שולחן ומיטה אינם כלל "הכרחיים". הקריטריון- האי של רובינזון. המיליונר המפונק ביותר, אם יושלך לאי שומם, יישאר בחיים בתנאי, שימצא בו את מינימום המחייה; ואז יתברר, שאפשר לאכול בלי מזלג, לישון על גבי החול, ללבוש עורות בלתי תפורים. מינימום זה- שבלעדיו באמת אי אפשר, כי תאבד- הוא הוא ה"הכרח". כל השאר, במובן מדעי או "מוחלט", הנהו "מותרות".

התקדמות העולם ויושביו אינה למעשה אלא העברת צרכי חיים שונים מסוג השעשועים לסוג "לחם חוקנו". ככל שהציוויליזציה מתקדמת כן הולכים ורבים הדברים הנראים לנו להכרחיים, אם כי   למעשה אינם אלא דברי מותרות. אנשים העובדים בלחץ המחסור, לא תמיד מעלים על דעתם שפעילותם מוקדשת למעשה לגורם השעשועים". "לו אפשר היה לחשב באופן סטטיסטי באיזה שאח מפזרת האנושיות יותר מאמצים לא הכרחיים, כי אז מצאנו במקום הראשון את שטח הפעולה הכלכלית, משום ש"במידה שדרגת ההתפתחות של האנושיות יותר גבוהה, היא מקדישה חלק יותר גדול של המאמץ המיצר הקולקטיבי לשעשועים, ותפקיד יותר קטן נשאר בפעולות חייה למחסור".

את שני הגורמים מ' (מחסור) וז' (שעשועים) אפשר להכיר לא רק בפעולת היחיד, כי אם גם במאורעות ההיסטוריים הכבירים ביותר. לגורם השעשועים, כי אם גם במאורעות ההיסטוריים הכבירים ביותר. לגורם השעשועים שייכות כל ההופעות של רדיפה אחרי השלטון, עם כל הקשור בהן,- תנועות הכיבוש ומסעי המלחמות המפוארים. אפילו בהגירה, היונקת בדרך כלל מהשטח הכלכלי שבחיי האנושיות, התפקיד העיקרי לגורם ש'. "אפשר היה לראות על כל צעד ושעל, שמשני אנשים שנמצאו באותם התנאים הכלכליים, המשפחתיים וכו', האחר הגר והשני נשאר. למה? כי סוף סוף אפשר היה למצוא מחייה גם במקום הישן, כלומר הגורם מ' בלבד לא הספיק.

המהגר הרי זה "רודף הרפתקאות" או "epidus rerum novarum" ועד כמה שלאישיות יש השפעה על מהלך המאורעות, הרי "יהיה מי שיהיה וישאף למה שישאף- שלטון, התגלות אלוקית, אמת מדעית, צדק על פני הארץ, נקמה בעד עלבון נושן, גלוי ארצות חדשות, או סתם תהילות ומחיאות כפיים- גאון או רמאי, גיבור או עובר אורח- המניע שלו היו תמיד גורמים מטיפוס ש'". אין זאת אומרת כלל ש"שעשועים" אלה עולים בקלות וללא התאמצות למין האנושי. המכונה הולכת ומקילה את עמל האדם ומתחילה את עבודת השרישים שלו. ואולם אין לזה כל קשר עם ה"שעשועים" במובן המדובר בזה. "האלפיניסטון המטפס על פסגת הר, שאינה נחוצה לאיש, משקיע בלי ספק יותר התאמצות מאשר כורה פחמים במכרתו, אם כי הראשון משרת את הגורם ש' והשני- את הגורם מ'".

רצון השלטון הוא המניע את הגורם ש', ולכן קורא לו ז'בוטינסקי גם בשם "מניע המלכות", האדם רוצה להרחיב את תחומי שלטונו, להתגבר על מעצורים, לשפוך את מרותו על איתני הטבע ועל סביבתו ולהדבירם תחת רצונו. "כל שעשוע, בין במובן המדעי שלנו ובין במובן ההווי הרגיל, הנהו שאיפה לשלטון, למלכות. נתחו נא כל סיפוק רצונו של בן אדם: הוא מתבטא תמיד ב"שליטה"- - - המניע ש' הנהו על כל גלגוליו מניע השלטון: נכנהו נא בשם אינסטינקס או אימפולס המלכות. אין יוצאים מהכלל להכללה זו. אנו צריכים להבין היטב מה פירושה: במידה שפעילות חייו של אדם מתנהלת בפרופורציה עצומה, גדלה וכנראה מכרעת, על ידי המניע ש', וזה נורמלי, רצוי ופרוגרסיבי, - במידה כזו משמת שאיפת כל בן אדם לשלטון ולהרחבת תחום מלכותו כאבן היסוד של החיים וההיסטוריה".

מכן מסקנות חשובות להשקפתו של ז'בוטינסקי על המדינה, השקפות שניסה להגשימן בעבודתו הציונית והציבורית. מכיוון שבכל בן אדם נטועה מטבעו השאיפה לשלטון, למלכות, הריהו מקבל עובדה זה כהנחה יסודית: כל אדם הנהו מלך, שליט. "אם כל בעל חי שואף למלכות, אם בזה מתרכזים כל מאמציו, יש קודם כל לזכות את השאיפה הזאת, כלומר יש להכיר: כן, כל בן אדם הנהו מלך. החברה צריכה להיות ציבור מלכים. --- אין רצון הגובר על רצונו של כל "מלך" בודד. אין טעם לאתיקה, לאמור לתורת המוסר, הבנויה על הנחה בלתי מוסרית כזו, כאילו בן אדם המושלך אל תבל ולייסוריה בעל כורחו, עודנו "חייב באופן מוסרי" בפני מי שהוא או  בפני מה שהוא. נופל עצם המושג "חובה"- בתור דבר הקיים מחוץ ונגד רצונו של "החייב" עצמו. מקורות היחידי של המשפט צפון ברצונו של כל "מלך". --- בנקודת השקפה זו, מתבססים המשפט והממלכה אך ורק על החוזה החברתי. זהו חוזה בין מיליארד אחד וחצי מלכים שווי-זכויות. אין להם ברירה אחרת, כי בלעדי חוזה כזה, יתפרץ כל אחד מהם לתוך תחום שלטונו של זולתו". הכרח החיים הוא, אפוא, המביא כל בן אדם לידי הגבלת זכויותיו מרצונו, בכדי ליצור מודוס וויוונדי בתוך החברה האנושית. הגבלה זו צריכה להיות מצומצמת במידת האפשר. בתקופות משבר, כשהשעה תובעת זאת, אפשר להגביל את חופש הפרט יותר, ואולם אין זו יכולה להיות אלא הוראת שעה, כ"חולה המתמסר לשלטון הרופא: לשעת המחלה ולא יותר".

"האידיאל האינסטינקטיבי של בן אדם הוא אנרכיה שלווה". כל עוד שאידיאל זה אינו בן הגשמה משמעת הדמוקרטיה כצורת שלטון הקרובה ביותר אליו. ואולם ביחס למהותה של הדמוקרטיה באה הערה חשובה ביותר אליו. ואולם ביחס למהותה של הדמוקרטיה שאה הערב חשובה ביותר: "מסיבות בלתי מובנות מזדהית הדמוקרטיה עם שלטון הרוב. זה מובן מנקודת השקפה היסטורית,- הדמוקרטיות נוצרו תחת דגל המלחמה נגד צורות שונות של שלטון המיעוט1 זו הייתה תנופתה ההפוכה של המטוטלת. אולם בעצם אינה נכונה הזדהות עיוורת של הדמוקרטיה בשלטון הרוב. ערך הדמוקרטיה אינו תלוי בהרגשת שעבודם של 49 מלכים שווי זכויות למאה, או אפילו עשרה או אחד למאה. את טעם הדמוקרטיה יש לבקש בתורת ההסכם והפשרה". וכן אמר במאמרו "ישראל ועולם העתיד": "מהותה של חירות היא השאיפה לכך, שאיש לא יאלץ להיכנע לדברים הסותרים את מצפונו, אף אם הדבר נתמך על ידי הרוב. אמנם, אם לפנינו הברירה בין שלטון המיעוט לבין אנרכיה או שלטון הרוב- הרי משלושת הדברים הרעים הללו האחרון הוא הרע במיעוטו, ולכן יש לבכר אותו; אבל עדיין יש בו מעשה של כפיה וכניעה ואין להתייחס אליו כאל אידיאל".

בספור ימיו מסר ז'בוטינסקי במשפטים קצרים וקלעים את תמצית כל השקפתו זאת: "רק ברעיון אחד הדגשתי---: רעיון ה"אינדיוידואליסמוס', אותה "פאן-באסיליאה" שכבר נגעתי בה למעלה, ושעליה, לו ברכני יוצרי בחוכמה ודעת מספיקות לניסוח שיטה פילוסופית, הייתי מייסד ובונה את כל שיטתי: בראשית ברא אלוקים את היחיד; כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו- והרע "מלך" גם הוא; טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור, משתחטא החברה ליחיד; לשם טובתם של היחידים נוצרה החברה, לא להיפך; והקץ שבעתיד, חזון ימות המשיח- הוא-גן-עדן של היחיד, ממלכת אנרכיה מזהירה, משחק הנפתולים בין כוחות אישיים ללא חורק ולאין גבול- וה"חברה" אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו ולתת לו את האפשרות כי שוב ישוב לאותו משחק הנפתולים".

ג.

לא רק הפובליציסטיקה, כי אם החלק הבלטריסטי ביצירתו של ז'בוטינסקי שימש לו אמצעי לביסוס תורת ה"פאן-באסיליאה". כחוט השני עוברת תורה זו דרך כל עבודתו הספרותית. בסיפור ימיו הוא מזכיר את שני שירי הנעורים שלו "שפלוך" ו"נואלה", שחבר בהיותו כבן עשרים, ומעיר כי אם "יתמה הקורא לתוכנם השולל כל חובת היחיד לגבי האומה והציבור- עלי להודות כי זוהי אמונתי גם עד עתה".

בשיר "שפלוך" הוא מספר:

בילדות תמיד נהגתי

בגדולים להתגרות,

ברוחי מרדן מטבע

נגד רסן וגדרות.

אז ברטט התפללתי

לאלה בשם חרות:

נא, הראיני לוח קודש,

שחקך עליו חרות!

והראתני בת שמיים

חוק קצר וכלל גדול:

"איש חופשי תכלית החופש-

אף לרעוב מחוסר כל".

הוא לא הסתפק בתורה שלמד אצל אלת החירות ופנה גם אל אלת המוסר והרי התורה שלה:

שם צווה: "תשמור מכתם

נפשך ומצפונך,

ואשר לכל היתר-

אין זה שוב מעניינך".

וכך מתוך כל התורות שלמד וספג הריהו מגיע לידי המסקנה:

איש עליון הוא זה אין לו

על המצח שום חותם.

את החופש העילאי, המתבטא בעליונותו של האדם באשר הוא אדם על ענייני אומה ומדינה, הציג ז'בוטינסקי בשירו השני "נואלה".

בשעה שזקני הצבא הגלוני מחלטים לכלוא לכל ימי חייה את נואלה היפה, כדי לשמור על חיי אביה ולאפשר לו לנקום את נקמו עמו מהדנים, נשמעה מחאה חריפה נגד החלטה זו מפי אחד משרי הצבא:

רק אחד קפץ משבת: "היכלמו, ראשי השבט~

בוש, מנהיג זקן~ ממלך נהפכת לסוחר

והשלכת עזאזלה כל חמדת חיי נואלה,-

אך אני- אני עדיין אהבה איני מוכר,

ונשבע בקבר אבא: אם אמנם ידכם תיגע בה,

לא אהיה עוד ויטמלד-נשר, אם ביתך לא אשחרר!"

ואכן הוא מקיים את נדרו. הוא בז לאיסורים וחרמות. "גם אם חטא הוא, ואותנו האלים בזעם דנו לכפר על רגעי אושר בשנים של גיהינום", אין הוא מפר את הבטחתו:

מה לי, פרח רך הנבט, צל האב וכבוד השבט,

בוז דורות שטרם קמו- בך, רק בך אני חפץ.---

להזין בך לב עד גודש, אחלל כל דין וקודש,

כל היכל, גדר וקבר אשבר ואנתץ!

כי בראשית ברא אלוקים את האדם, ולמען האדם קיימות כל הצורות על החיים החברתיים. ויצר ליבו של האדם טוב הוא. החברה היא שמקלקלת את האיש, ולכן דווקא בבדידות, בהסתגרו מכל החברה האנושית עמוסת המסורת של דורות, מתגלה האדם בטהרתו וביפיו.

בסיפור "האמת על האי טריסטאן דה-רוניה" מתוארת חברה אוטופית כזאת. תושבי האי הזה הם הזבורית של המין האנושי בתנאי הציבור שלנו. הם נידונו למות על עברות ועונש זה הוחלף להם לאי הבודד, המנותק מעולם ומלואו, החסר כל סממני הציביליזציה ומכשירה העיקרי- מתכת בכלל וברזל בפרט. בתנאי הפרימיטיביים של האי מתעוררים הכוחות החיוביים החבויים בלב כל אדם. "מלכים" אלה, במידה שענייניהם ותחומי פעולותיהם והשפעתם התחילו מתנגשים זה בזה, תחמו תחומים והגבילו את חפשם. ואולם הגבלות אלו אינן עוברות את גבול ההכרח. כך נוצרת מחברת מרצחים ושודדים חברה אנושית מתוקנת ונעלה שדרכי חייה עולים על שלנו. והרי סיכומו של ז'בוטינסקי לחיי האוטופיה של האי טריסטאן דה-רוניה: "אני מאמין באיינו--- שבשים לב לסיכויי ההתפתחות, הרי איינו טוב מכל שאר מקומות היישוב שבעולם. שלוש סיבות לכך: הסיבה הראשונה קשורה במוצאם של תושבי האי.--- ירושת החוכמה והגניוס של כל שבטי העולם כונסה כאן בכדורי הדם של קומץ קטן של בני אדם- של אדם וחווה הקיבוציים, שכל צאצא שלהם יהא בן כל אותם הגזעים, שיצרו את קאנט וסאקיאמוני, נפוליאון וישעיה, פידיוס, לינקולן והאיאוואטה. היתרון השני שלנו הוא העדר המתכת.--- סכנה היא לאדם לשלוט על הטבע שלטון שלם כזה, שלטון יחיד כזה. זה בלתי טבעי, וזה יתנקם. האדם נולד להיות בן הטבע ולא האדון שלו.--- מכיוון שאין לנו מתכת, הרי אנו היחידים בכל העולם נשאר לעולמים עמלים עניים, שהזהב שלהם היא הזיעה, שחלומותיהם אף פעם אינם נטמאים בהזיות של עושר.--- הנה מפני מה יהיו חייהם חיים של שווי-משקל יציב; לא יהא להם צורך בשלטון, כשם שאין צורך בו לעצים ביער.--- הסיכה השלישית של יתרוננו היא הבדידות.--- בנינו יהיו שבלים טהורות, בלא עשב גדל פרא, יהלומים בלא תערובת של חול. אז, עניין, דלים ואביונים, פראים למחצה, נתעלה אל המרומים האדירים של הרוח. כי שדה הרוח הוא היחידי, שבו מותר לאדם לכבוש, לעבור גדר אחר גדר; הרוח ממלכתו היא, הרוח ולא הטבע".

ורק בקשה אחת לתושבי האי אל העולם הגדול, הבקשה בה מסתיים הסיפור כולו: "אל תסירו את המנעול והחותמת משערינו, השאירו אותנו כשאנו מנודים".

חברה מסוג זה תיאר ז'בוטינסקי גם ב"שמשון", בשבט הרכבים היושבים במדבר הרחוב על שפת ים המלח. "התהילה נחשבה ביניהם לחטא, כי כל בני האדם שווים הם". אמנם היה להם ראש- אליון- ואולם לא היה הכרח בכך, כי "הכול חשבו כמוהו ועשו את הראוי לעשות בלי דברו". כדי לשמור על השוויון משתדלים הרכבים לעקור את מקור הרע, את החטא הקדמון של קין: "רשע היה, בקש לחלק את האדמה לאחוזות, אנס אותה למען תוציא לא את אשר צווה אלוקים, כי אם אשר זרע האדם במזימתו. אלה תולדות כל הרע בקרב האדם". בשביל למחות את זכר הרע הזה נאסר על הרכבים לחרוש ולזרוע. וכך מסביר אליון איסור זה: "חטא הוא לאנוס את האדמה, אמנו היא. אל לבן למשול באמו. לא לטובה הדבר. החריש ראשית חטאת היא. אחרי קין בא תובל קין, קרע את חזה האדמה, שבר את עצמותיה, קרא להם נחושת, ברזל, זהב---. אם נלך בדרך זה אין קץ לבר: תמות כל האמת אשר בלב האדם ולא תישאר בלתי אם הערמה המעוקלת, חמת הנחש.--- אשר תסתיר האדמה לא לך הוא. אשר לך הוא תביא לך האדמה. היא המלכה ואין שליט בלעדיה- לא נשיאים ולא שופטים,- הכל חטא ופשע".

וברומן האחרון "החמישה", ... האם לא שר ז'בוטינסקי שיר תהילה לחופש הפרט? בגורל משפחת מילגרוים מתוארים ההרס והחורבן של חיי ישראל בגולה, הדרכים העקלקלות והשבילים בהם תעו ותועים צעירי ישראל וצעירותיו, תועים ואובדים לעמם ולעתידו. אולם ביחד של בית ישראל, אי אפשר שלא להרגיש שלא רק בכוח הדוחה והשולל נכתבו הדברים, כי אם גם בכוח אהבה גדולה לאותה תקופה ולגישתה אל הבעיות ופתרונן. ("הנני בן תקופתי- ובה אוהב את כל הכתמים, אל כל הרעל שבה אוהב"). הכוח היסודי המסתתר מאחורי ההרס והחורבן, כוח היולי כביר, הרוח שבאנוש, הפורקת כל עול והולכת לה בדרכה שלה. רוח זאת אינה יודעת תחומים ופורצת גבולות. זוהי רוח החופש, ההפקר, האדם השליט בחייו, בגורלו לטוב ולרע: "משפט זה אופייני עד כדי אימה לכל הדור. משפט זה הוא: ולמה אסור? אמינה לי ששום תעמולה כבירה לא תוכל להשתוות לפי עצמת חדירתה עם שאלה זאת. שווי המשקל המוסרי של האנושיות עומד מאז ומעולם על ההנחה שיש אכסיומות: יש דלתות נעולות ועליהן הכתובת "אסור".--- ואולם מספיק להציג רק פעם את השאלה: ולמה "אסור"?- וכל האכסיומות נופלות.--- כל הדלתות הנעלות מתנפצות בפניה לשבבים: אין יותר "אסור", הכל "מותר".--- לגבי היסודות המוסריים שלנו שאלה קצרה זו היא רותו דבר שבקבוק חומצת הגפרית בשביל העיניים והפנים". אכן, השאלה "למה אסור" היא מקור ההרס של בית מילגרוים. אולם גם על החורבות נשארים גיבורי הסיפור מלכים בני חורין, העושים כרצונם, חיים את חיי ההפקר החביבים עליהם, ונקברים תחת מפולת המקדש שאת עמודיו הם ממוטטים: "לא הותאמתי בשביל החיים. יש לזה צלצול מוזר כשהמדובר באדם המלא כמוני חצאי-כישרונות: על הפסנתר, בשרטוט עפרון, ובחרוזים, ובחידודי מילים, ובכל מה שתאווה. יכול היות שזאת היא המחלה, שהכול נתן לאדם במה שרק יגע: בדומה לאותו מלך, שהכל הפך בידיו לזהב והוא גווע ברעב".

אפילו כשז'בוטינסקי בא לתרגם, ניגד לבחירת הנושא לא כבעל מקצוע, שאין לו עניין מיוחד בתוכן היצירה המקורית. בשביל ספרית "תורגמן" שהייתה מיועדת לנוער בחר לתרגם את "אספרתקוס" של רפאל ג'ובניולי. בספור זה מכריז אספרתקוס את האני מאמין שלו: "אקווה לשבור את חוקרי האון המשעבדים אדם לחברו, המטילים על אחד לעבוד בזיעת אפים אדמת לא-לו ואת פריה יתנו לאחר- לעשיר המבלה את עתותיו בבטלה ועצלות.--- אקווה לראות בשקיעת השעבוד וזריחת השמש המזהירה של החרות. כי החרות היא משאת-נפשי וחלום רוחי, חרות לכל אדם ולכל עם, מן האדיר עד הקטן שבהם".

רוח זאת שפוכה עם הטיפוס של הצעיר היהודי הארצישראלי ששרטט ז'בוטינסקי בסיפורו "יהודון". אבינועם המרגיש את קרקע המולדת תחת רגליו ונושא את נפשו להיות איכר בגליל, אינו רואה כל צורך במדעים בהם מפטמים את תלמידי בתי הספר. לדעתו יש רק שני מקצועות שהתלמיד צריך לסגל לעצמו: "לדבר עברית- ולהכות בפרצוף". כאן כל פילוסופית החיים של הפרימיטיב הגדול, של הכוח הראשוני, של שמשון בעל התלתלים, של כובשי כנען בסערה, שעליהם שר טשרניחובסקי.

ד.

לאור ההשקפות אלו נעשית מובנה עמדתו של ז'בוטינסקי כלפי הסוציאליזם. אין כוונת הדברים ליחסו אל הסוציאליזם בתחומי הציונות ומלחמתו למען ה"חד נס" והבכורה של האינטרס הלאומי על כל האינטרסים האחרים. גם את מלחמתו זאת יקל להבין בקטיגוריות שהכרנו לעיל. הציונות עצמה, הצלת עם ישראל והעברתו הדחופה לארץ מבטחים הייתה לגבי ז'בוטינסקי אחת התנועות ההיסטוריות המעטות הנובעות מהגורם של מחסור. השאלה עמדה כאן בכל חריפותה: נחסל את הגולה, ולא- תחסל הגולה אותנו. כיום, לאחר השואה של השמדת הגולה, נוכחנו, כי המשל שהביא ז'בוטינסקי ביחס לשני השכנים שאחד מהם הגר ואילו השני נשאר במקומו, משל זה אינו הולם את המצב בקשר עם העלייה מתפוצות הגולה לארץ ישראל. כאן באה העלייה לספק את "הלחם", ליצור את האפשרות האלמנטרית ביותר של קיום וחיים. הציונות פועלת, איפוא, בכוח הגורם של "מחסור". וכמה טיפוסית לתפיסת עולמו של ז'בוטינסקי הגדרתו את העלייה החופשית בתור הספורט הלאומי שלנו. ואולם גם ביחס ל"ספורט" זה הוא מעיר: "ללא כל ספר זהו הספורט האציל ביותר בעולם. ראשית: מטרתו אצילה, ששום ספורט לאומי אחר לא יוכל להצביע על דומה לה. טניס וכדורגל ופילוטה אינם סוף סוף אלא משחקי שעשועים. אתה מפתח את שריריך, אתה רוכש כבוד לעצמך, או לכל היותר לקבוצתך, וזה הכול. הספורט הלאומי היהודי עוזר לפרוץ שער, שלפניו עומדים מיליונים של נפשות רעבות; הוא עוזר לרכוש מולדת להמון חסר בית והופך אותו לעם. שאר מיני הספורט אינם סוף סוף אלא משחקים; הספורט שלנו הוא רצינות קדושה". (ספורט לאומי). ואולם כל התוספות לרעיונן הציוני, מאיזה צד שיבואו ואיזה גון שישאו אינן באות מתוך המחסור, כי אם מתוך רדיפת "שעשועים". אין אלה הכרח חיים, כי אם מותרות שאפשר להתקיים בלעדיהן. משום כך הייתה דרישתו בשטח המדיניות הפנימית לסלק את כל השעשועים, עד שתיפתר בעיית המחסור.

אולם כאן מעניינת אותנו במיוחד גישתו האישית העיונית של ז'בוטינסקי לבעיות הסוציאליזם, גישה שנתנה מקום לסרוסים רבים. כי גם אם נתעלם מהבעיה הציונית והחובה לרכז את כל המאמצים על העיקר, גם אז לא מנה ז'בוטינסקי עצמו בין הסוציאליסטים. להיפך, ידועה אמרתו שהוא "בורגני בחסד עליון". ז'בוטינסקי, שראה את אחרית הימים בצורה של "אנרכיה שקטה" ושחזה את האידיאל של "איש הישר בעיניו יעשה", היה ליברל ודמוקרט בכל נימי נפשו, אבל לא אהב את השקת העולם הסוציאליסטית. משני כיוונים מנוגדים מגיעים הוא והסוציאליסטים לנקודת השוויון, ולכן שונה גם השוויון עצמו.

עם מסירותו לרעיון החופש והשוויון היה ז'בוטינסקי חסיד האינדיבידואליזם. כל אדם הריהו מלך ויש לו נטיותיו שלו ושאיפותיו שלו. ומכיוון שרוב פעולותיו של האדם נובעות מתוך המניע ש', הרי לכל אדם גם שעשועיו שלו. בגוון האישי שמכניס כל אחד למפעלו כלול היופי של היצירה האנושית. לא הכלל "האפור" משך את לבו, כי אם האופי המיוחד שביצירת האדם. משום כך הגן בכל תוקף על הרכוש הפרטי, על היוזמה הפרטית, על "הבורגנות" והמעמד הבינוני. "תפיסתו של התנ"ך על בן חורין הוא איש שיש לו רכוש משלו. כדי להיות חופשי לחלוטין, צריך שתהא לאדם היכולת ליהנות מחירותו תחת גפנו ותחת תאנתו. חזון זה הולם את--- מהותו המלכותית של אדם, תפיסה הכוללה בקרבה משהו מעין ממלכה מוחשת" ("ישראל והעולם העתיד"). הסוציאליזם רוצה לבנות עולם חדש שלא יהיה בו מקום להתחרות, למלחמת כוחות, להצלחה אישית. מטרתו היא להביא לידי מהפכה חד פעמית שתקים עולם מתוקן, שלא יהיה בו יותר על רע. בקיצור, הסוציאליזם רוצה לחסן את האגם אחת ולתמיד בפני המחלות החברתיות היכולות לפגוע בו. פרספקטיבה זו אינה מלהיבה כלל את ז'בוטינסקי: "אומרים, שאילו אפשר היה לחסן את האגם מכל המחלות האפשריות שבעולם, היה נהפך לאידיוט" ("חלוקה לבנה".). הרי מלחמת החיים, היה השאור שבעיסה, היא הנותנת טעם לחיים, בה מתחשל כוח האדם ובה מגיע האדם למלוא אפשרויותיו ויכולתו ("שקט הוא רפש"- אמר). לכן, לעומת המקורית הבנויה על רעיון היובל: "מזמן לזמן מורם ממעל ליער האנושי גרזן ענקי, שכורת את כל הצמרות, שעברו על הרמה הבינונית; מתבטלים החובות, ליורד מנכסיו מוחזר הרכוש שאבד לו; המשועבד עומד שוב ברשות עצמו; שוב מוקם שווי משקל; התחילו את המשחק מחדש, עד החלוקה החדשה" ("חלוקה לבנה"). אכן בשלוש המילים האחרונות כלול עיקר ההבדל בין הסוציאליזם ורעיון היובל: "בניגוד לסוציאליזם אין עקרון היובל מתכוון לעתיד את הצורך במהפכות נוספות. הסוציאליזם כוונתו להקים מצב טוב עד כדי כך, שלא יהא עוד צורך לתקנו בדרך הכוח. עיקרון היובל אינו מאמין ואינו מתעניין בסדר סוציאלי מושלם ומסודר, עד שאיננו נותן מקום להיאבקויות אחרות. להיפך, הוא רואה שבהיאבקות הסוציאלית יסוד בלתי נמנע והכרחי לחיי הציבור, ובייחוד הוא רואה במהפכה אמצעי הכרחי לטיהור האווירה הסוציאלית, כשם שסערה הכרחית לניקוי האוויר החומרי ("ישראל והעולם העתיד"). עיקרון היובל, יחד עם התיקון שהוא מכניס מזמן לזמן בצדק החברתי, אינו שולל מהפרט את הרצון והיכולת להתקדמות אישית: "גם חזון החברה, הנבנית לפי תכנית היובל, כולל את חיסול הרעב; לעומת זה נשארת כל ההרפתקנות של משחק והתאבקות, כל הרומנטיקה על קפיצה ורדיפה, כל המשיכה של חרות הקאפריסה היצירתית; והעיקר, נשאר מה שהסוציאליזם נשבע לבער ושבלעדיו, אפשר, גם לחיות לא כדאי- נשארת הפרספקטיבה הנצחית של המהפכה- היסוד הוולקאני בהווי הציבור; זירה ולא מרעה" ("חלוקה לבנה").

בתחוקה הסוציאלית שלו מתעכב ז'בוטינסקי על עוד שני מוסדות מתוך החוקה העברית המקורית: "השבת היא הפרוטוטיפוס של כל המגמות התחוקתיות להגביל את שלטון ההון על העבודה- את הדבר שאנו קוראים לו היום ניצול האדם על ידי רעהו" (ישראל והעולם העתיד"); וה"פאה" היא הפרוטוטיפוס של החוקים הבאים להילחם בדלות ולהבטיח לאדם מינימום של קיום. בניגוד לסוציאליזם אין הספקת מינימום זאת תלויה ב"עבודה". אדברה, מוסד הפאה התקיים בעיקר למען האלמנה, היתום והגר, כלומר האלמנטים הלא עובדים שבחברה. "זכותו של האדם למזון תלויה בתנאי אחד בלבד- בצורך במזון". כי בדרך כלל כמות העבודה הולכת ופוחתת בעולם. עם התקדמות התרבות והציביליזציה, עם התפתחות הטכניקה, נדרשים פחות מאמצים מאת האדם, פחות עבודה בשביל ליצור את הנכסים החומריים. "בזיעת אפיך תאכל לחם"- הייתה זו קללה שהוטלה על המין האנושי, ולאט לאט הוא הולך ומשתחרר ממנה. ממצב של עבד למחסורו הולך האדם והופך למלך לשעשועיו.

אולם מחוץ לכל אלה קשור הסוציאליזם ברעיון המעמדי: "שתיקונו של עולם יתגשם על ידי השתלטותו של מעמד הפועלים השכירים על כל שאר המעמדות" ("מעמד", בית"ר, חוב' 2). לדעת ז'בוטינסקי, המהפכה שתביא לידי השתלטות זו תהיה מהפכה של ריאקציה. כי "התואר מהפכה הולך אך ורק את המהפכה המשחררת, ואין שחרור בלי חירות הבעה, חירות הביטוי, חירות ההתאגדות, החירות לכל אחד, שיבחר במשלוח ידו ובמקום מגוריו (שם). כל החירויות האלו עלולות ומוכרחות לסכן את שלטון המעמד וליטול את הקרקע מתחת רגליו. ולכן "אין בסיס אחר לשלטון-מעמד. רק על הריאקציה יוכל להישען: כל מה שאינו ריאקציה- רעל הוא לשלטון המעמד, רעל וסכנת מוות (שם). מובן, שאין לשלטון המעמד קשר עם פתרון בעיית העוני. "השאיפה לפתור את בעיית העוני היא שאיפת קדמה, שאיפת קודש וקודש קודשים. כל הפאתוס של כתבי קדשנו הריהו מוקדש, קודם כל, לשאיפה זו. מכל הטובות שעשה ישראל לאומות העולם, אין, אפשר, טובה גדולה מזו: הוא למד אותן לשנוא את חיזיון העוני, לחפש דרכים לביטולו (שם). כבר ראינו מה הן הדרכים העבריות המקוריות לפתרון הבעיה של העוני.

השקפתו הסוציאלית של ז'בוטינסקי אינה נחלת תקופה אחת בחייו בלבד. בספור ימיו הוא מספר: "השקפה אחת נתגבשה בי עוד משחר ילדותי, ועד היום הזה עודנה ומולכת על כל יחסי לציבור; אך יש אומרים כי אין זו השקפה אלא שגעון. אמת: הנני "מטורף" לגבי מושג השוויון. בשנים הללו (שנות הילדות) נתבטאה נטיתי זו במחאות זעומות נגד כל מי שהעז לפנות אליי ב"אתה" ולא "אתם"- כלומר נגד העולם הבוגר כולו.--- אני שונא תכלית שנאה באופן אורגני, שנאה הגוברת על כל נימוק, על השכל ועל היש עצמו, כל מושג הרומז להבדלת הערך בין אדם לחברו. אולי אין זו דמוקרטיות כי אם היפוכה: אני מאמין שכל אדם הוא מלך".

אכן, בזה אפשר לסכם את ההבדל בין ז'בוטינסקי והסוציאליזם. גם אם נניח שהסוציאליזם שואף לשוויון, הריהו מתכוון להגיע לכך על ידי הורדת המלכים, הגדולים והקטנים, מכיסאותיכם, ואילו ז'בוטינסקי ראה בכל יציר אנושי מלך ושאף להכתירו בכתר השלטון בממלכת חייו...

ה.

לאחר סקירה כללית זאת על תורת ה"פאן באסיליאה" נשאר לנו עוד לראות איך היא משתקפת ביסודות אמונתו הציונית של ז'בוטינסקי.

בניגוד לתנועות רבות, ביניהן גם לאומיות, שמופעלות על ידי גורם ה"שעשועים" נובעת הציונות, כפי שראינו, ממקור ה"מחסור". בעדותו בפני הוועדה המלכותית בשנת 1937 הגדיר ז'בוטינסקי בבהירות את מהות הציונות שלו: "אני מקווה שיבוא יום, שבו תינתן רשות לבא כוח של יהודים להופיע לפני אחד משני הבתים הללו, לספר לכם בפשטות מהו גיהינום זה באמת, ולשאול את העם האנגלי:- מהי העצה שאתם יועצים לנו? היכן הוא המוצא? ואם אין מוצא, אמרו לנוכח האלוקים, שאין מוצא, ושעלינו היהודים נגזרה אחת: כליה שלמה". בשביל העם היהודי שאיפת ההגירה אינה תוצאה של רדיפה אחרי תנאי חיים יותר נוחים ופרנסה יותר רווחת. הברירה העומדת בפני היהודי היא- יציאה או כליה. כבר אז, שלוש שנים לפני מחנות ההשמדה ורכבות המוות, ראה ז'בוטינסקי שבגולה צפויה ליהודים כליה, לא רק רוחנית כי אם גם גופנית. ולכן אין הוא מוצא סיפוק בצורות השונות של הציונות, שאינן באות להציל את העם מכליה זאת. "התופעה שקוראים לה בשם "ציונות" עלולה לכלול חלומות מחלומות שונים- "חברה למופת", תרבות עברית, אפשר אפילו מהדורה חדשה של התנ"ך- אבל כל השאיפות הללו דומות לצעצועים (ההדגש שלי. ח. ש. ה.) מופלאים של קטיפה וכסף, שאינם כלום לעומת העובדה הממשית של האסון, שאין מפלט ממנו, ושל הצורך ההכרחי (ההדגש שלי), שמכוונים את כל צעדינו ושבתוכם אנו נולדים.--- והרי ברור, שהמוצא היחיד ממצב זה הוא לעזוב את חלקי הגלות, שאי אפשר להוסיף להישאר בהם, שאין בהם כל סיכויים של איזו אפשרות של קיום, ולהעביר את כל הנמלטים משם לאיזה מקום שלא יהא גלות עוד, שלא יחזור אותו מצב, שבו היהודים הם מיעוט בלתי נקלט בתוך אורגניסמוס סוציאלי, כלכלי או פוליטי זר" (שם).

משום כך הציונות "הקלה" היא דווקא הציונות הגדולה, המציגה בפני העולם את הבעיה כולה, בכל אימתה וכבדה, ואינה מסתפקת בפליאטיבים. הציונות הגדולה היא תוצאה של רעב, של אסון, היא הכרח שהעולם לא יוכל לעצום עיניו ממנו ויהיה נאלץ למצוא לה פתרון. ואילו הציונות הקטנה, הבאה ליצור קיבוץ "נבחר" בארץ זו, חברה חדשה או מרכז רוחני, היא ציונות של מותרות, שאין בה כל הכרח ושאפשר לעולם כולו וגם לעם ישראל בלעדיה. במאוחר הרגישו בנקודה זו גם יריביו של ז'בוטינסקי בזירה הציונית. כיום, כשהעולם כולו נתון קודם כל לבעיות של הכרח, היו מוכרחים גם הם לשנות את טכסיסם ואת הביסוס לתביעתם הציונית.

כשימצא הפתרון לבעיית הכליה והרכב, כשתקום המדינה העברית, שתוכל לפתור את המחסור שבבעיה היהודית, רק אז יגיע תורו של הגורם ש'. כבר ראינו איך מתאר לעצמו ז'בוטינסקי את הסדר הסוציאלי במדינה העברית. כמו שהיה אינדיבידואליסטון ביחסים בין פרט לפרט, כן גם בין עם לעם. אין הוא שואף כלל לבינלאומיות, לטשטוש התחומים הלאומיים. "כי יבוא יום ויהיה שלום כללי בעולם בזה אפשר רק להאמין; כשאני לעצמי הריני מאמין בזה אמונה שלמה אף על פי שאין אני יכול להוכיח זאת. אבל הדבר ברור כשמש, כי לשם כך לא דרוש כלל וכלל שכל העמים יטמעו ויתבוללו לעין "כלאים" אחד. שלום ואחדות יכולים להיות שרויים גם בין אומות בעלות תרבויות שונות זו מזו לגמרי היושבות יחד בשלווה. בכלל אין המלחמות נעשות בגלל הבדלים לאומיים, כי אם בגלל עניינים כלכליים. הנפשיות הלאומית מעוררת את העם הבריא בנפשו רק ליצור בכל פעלו ובכל לבבו תרבות לאומית" (הגזע, כתבים נבחרים, א'). כל תרבות לאומית מכניסה גוון מיוחד לתוך היצירה האנושית, ולכן אין גם מקום להתבוללות הדדית של העמים וליצירת כור התוף על ידי שפה משותפת. "אילו העם הקטן בן שני המיליונים היושב בנורבגיה, היה שומע בזמנו בקול ה' סטרובה, ובמקום "לבזבז" כחות ליצירת תרבות עצמית, היה נרשם כגרמנים- כי אז בספר לימוד של הספרות הגרמנית היו נוספים שמות אחרים, ואולם לא היה קיים בעולם אותו זר אלוקי, בעל עצמיות גמורה, בעל ניחוח מיוחד, בעל ערך אינדיבידואלי, הנקרא תרבות נורבגית" ("בענייני שפות ועוד"). גם העם העברי, לאחר שירכוש קרקע תחת רגליו, לאחר שישביע את רעבונו לאחר שסכנת הכליה והשמד תחדל מלאים עליו, ישזור את פרחות לתוך הזר של התרבות האנושית. כי העם העברי, כפי שראינו לעיל, נושא מימי הר סיני את דגל המלחמה בעניות, את דגל השוויון האנושי, ועל רעיונות אלה הוא נלחם. אין אלה רעיונות שאולים מתורות זרות, כי אם תורות משלו, בעלות הניחוח של הגישה המיוחדת, המעלה את האדם ומקרבת אותו אל הנצח. "אתה סובר, כי התורה על דבר הדבקות באלוקות נעלה היא על כל התורה המצווה לעשות שמיטה מקץ שבע שנים, "ישמוט כל למשה ידו אשר יעשה ברעהו" או "לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם". ואני סובר כי דווקא המצוות הפשוטות האלה יש אמת הרבה יותר לא-ארצית כי אם אלוקית דווקא המקרבת את האדם אל האלוקות". ("חלוף מחמאות").

ומפני שז'בוטינסקי האמין, כי עמו עתיד עוד להעשיר את התרבות האנושית ולהכניס לתוכה מהאמת הגדולה שלו, לכן אהב אותו בכל ליבו: "הנני אוהב את עצמי ואת ארץ ישראל: זוהי אמונתי, זוהי מלאכת חיי, ואין לי צורך בשום דבר נוסף בעולם" ("בימי אבל"). האיש החופשי המליך כאן על עצמו מלך- את האידיאל שלו. מרצונו הטוב הוא הגביל את זכויותיו ואת תחום חופשתו. "המשמעת מתקבלת על הדעת רק במובן המשמעת העצמית". ועל יסוד זה של משמעת עצמית, של ויתור מרצון על זכויות "מלכותיות", בנה ז'בוטינסקי את כל ארגוניו הציוניים. הוא לא יכול לשאת את המשמעת הבנויה על השתלטות ארגונית של מיעוט. כי ז'בוטינסקי שאף לדמוקרטיה אמיתית, זאת שאינה מזדהית אפילו עם שלטון הרוב, דמוקרטיה שאת טעמה האמתי יש לבקש בהסכם ופשרה.

סולם הבכורה שבנה ז'בוטינסקי היה: הפרט, האומה, האנושיות. וכאן ההסבר לסתירה הנראית לכאורה בין תורת האינדיביאוליסמוס וה"פאן-באסיליאה" ובין זכות הבכורה והקדימה שנתנה על ידו לגורם המדינה. ז'בוטינסקי עצמו הסביר סתירה זו בספור ימיו: "יצביעו לי על הסתירה שבין ההשקפה הזאת ובין מהותה ותכנה של תעמולתי הלאומית;--- אין סתירה. את הפזמון השני ("בראשית ברא אלוהים את האומה") ניסחתי בניגוד לאלה הטוענים כי "בראית" נבראה האנושיות: אני מאמין באמונה שלמה, כי בהתחרות בין שתי אלה, האומה קודמת; אני וכמו כן קודם היחיד על האומה. וגם כי ישעבד אותו יחיד את כל חייו לשרות האומה,- גם זאת אינה סתירה בעיני: כך רצה- רצון ולא חוב.--- חופשי נולדת, פטור מחוב כלפי מעלה ומטה.--- לרצון תבנה מזבח, הרצון הוא מנהיגיך, לאשר ינהלך תלך, ויהי דרכו הרבה או שאולה, אם הוד ואם עוון, הילולא או פרך- או גם עול שירות העם: כי גם את העול הזה הטלת על ראשך לא כעבד הנכנע לצו- כבן חורין ושליט המקיים את רצונו".

אכן, כך עשה הוא. חופשי המליך על עצמו את החובה הלאומית ולה הקריב את כל חייו. יותר מארבעים שנות מלחמה ונפתולים מסר ז'בוטינסקי לעמו מתוך שישים שנות חייו. הוא שנא לקפוא על שמרים, דחה את השקט-רפש ולא חיכה לתשלום עבור פעולתו. והתשלום לא אחר לבוא... הריהו מסוכם במאמר הוידוי "מה מספרת מכונת הכתיבה?" ידידתו זאת, המלוואה אותו בדרכו הקשה של נביא במאה העשרים, הנשק שלו במלחמת ההסברה והשכנוע, היא מזכירה לו אי הבנה לאין קץ, מלווה שנאה ומשטמה, ואך רגעים מעטים של נחת רוח. רק נחמה אחת בפיו: "תזכור את הסוף, ותתאמץ לשכוח את ההתחלה, כי סוף טוב שווה הרבה- כדאי הוא אפילו שבגללו יקבל אדם באהבה קצת ייסורים, ואפילו אמבטי של משטמה. אשר למשטמה- גם זאת היא עצה: נסה לשכנע את עצמך, כי שנאה אינה אלא הדרגה הראשונה של ידידות והכרת טובה. איני יכולה להישבע לך, כי זוהי אמת: אפשר, שאין זה אלא שקר, אבל תשכנע את עצמך שכך הוא הדבר".

הנחמה היחידה ללוחמי החופש האנושי והשחרור הלאומי בכל הזמנים ולחוזי אחרית הימים בכל הדורות...

בראשית הייתה האומה

פאן באסיליאה, פורסם בתוך הספר מנהיג הדור
קובץ מוקדש לזכרו של זאב ז'בוטינסקי. ע"מ 22-40

ערוך בידי י. וורניק, י. רובין וא. רמבה

ספרית גלעד, הוצאת המחלקה לתרבות של שלטון בית"ר.