עתידו של גח"ל

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ג תמוז התשל"א, 16 ביולי 1971
נושאים:
ממשל - אופוזיציה, פרלמנטריזם, קואליציה. מפלגות - גח"ל, הפרוגרסיבים, הציונים הכלליים, ליברלים (ליברלית), מפלגת חירות. שלום - הסכם שלום
מאמר על סוגיית איחוד חרות והליברלים, עיתון הארץ ויחסו המשתנה לגח"ל ורפ"י.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 עתידו של גח"ל

 

(מעריב,   )

 

א.

נכונה היתה הידיעה כי מר יוסף ספיר, יושב-ראש המפלגה הליברלית, ביקשני – ערב פתיחת ועידתה השלישית – לא להעלות, בדברי ברכתי לבאי הוועידה, את סוגיית האיחוד בין שתי המפלגות, מהן מורכב גח"ל. נעניתי לפנייה זו, באורח טבעי.

הייתי אחד האורחים בכנס החגיגי. כללי הכנסת אורחים הם דו-סיטריים. המארחים צריכים להסביר פנים למי שמוזמן לבוא בצל קורתם. האורח חייב לכבד את משאלתם של מזמיניו. שום הסברים אחרים לא נלוו לבקשה; שום טעמים נוספים לא קבעו את ההיענות.

שונה לחלוטין, שוב לפי טבע הדברים, היה המצב בוועידתה העשירית של תנועת החרות. קראתי, מעל במתה, לשותפינו לגוש, כי יעלו על סדר היום של דיוניהם את הסוגיה החשובה של איחוד בין שתי המפלגות. בוודאי,  שקריאה זו לא יכלה לפגוע באורחינו, אשר באו לברכנו בכנס החגיגי שלנו. לא הצעתי לוועידתה של תנועת החרות לדון בהיפרדות מן המפלגה הליברלית;  פניתי אל המפלגה הליברלית, בהצעה חברית, לשקול את הרעיון של איחוד עם תנועת החרות. הפנייה גם נוסחה מתוך שיקול דעת, המתחייב מרצינותה. אפשר לקבלה, או לנסות לדחותה. אי אפשר ליטול ממנה את החיוב שבה. רעיון האיחוד הונח ביסודו של גוש תנועת החרות – המפלגה הליברלית. כך אמרנו איש לרעהו באביב 1965. מאז לא רק חלפו שנים רבות; גח"ל גם עמד במבחנים ובניסיונות מרובים. רעיון האיחוד הוא כולו חיוב. רצוי לדון בו.

החיוב הזה הובלט, בשתי צורות, בוועידתה של המפלגה הליברלית. היא דנה, ברצינות רבה, ברעיון האיחוד. מולו הועלתה הצעה לחזק את גוש תנועת החרות – המפלגה הליברלית. ההחלטות המדיניות נועדו, על פי מהותן, לשמש יסוד אם לחיזוק ואם לאיחוד, משתגיע שעתו.

ב.

בעוד כאלה הם הדיונים, פתחה מערכת "הארץ" במערכה נמרצת לפירוד בתוך גח"ל, על מנת שאפשר יהיה להציע את צירופם של נציגים מטעם המפלגה הליברלית לקואליציה הממשלתית. הרושם המתקבל מן המאמרים הראשים, הצדדיים והבינוניים, המתפרסמים לאחרונה בעיתון הנכבד, הוא, כי אם משאלתו החמה תקוים, תיוושע הארץ, יקורב הסכם עם הערבים, תבוצר ותהולל הדמוקרטיה. כבר מזמן לא קראנו הטפה כה נלהבת – לא לאיחוד אלא לפירוד.

המטיפים מוסר לכל בשר אינם מהססים לקרוא לאנשים, בעלי מעמד ציבורי מוכר, כי יפרו הסכם מפורש, כתוב וחתום. ביום ה-25 באפריל 1965 התחייבו תנועת החרות והמפלגה הליברלית בישראל, לאמור:

            "הגוש יפעל בשלמות אם בשלטון ואם באופוזיציה. לא תתקשר אחת החטיבות של הגוש בהסדר פוליטי כלשהו עם מפלגה או סיעה אחרת אלא בהסכמת רעותה."

באים הכתבים הבכירים של עיתון "הארץ" וקוראים בפרהסיה לאחד השותפים להסכם להתכחש לו, לקרוא אותו לגזרים. אכן, חינוך למוסר ואחריות ציבוריים, למופת.

את ההטפה המחנכת הזאת יש להעמיד במבחן שלישי: של הרצינות. כדאי להזכיר את עמדותיו של "הארץ" לגבי גח"ל. הסיפור הוא רב-שלבי, מדהים בקיצוניות התחלופות. בשנת הבחירות לכנסת השישית, היתה מערכת "הארץ" מן החסידות המובהקות של גוש תנועת החרות – המפלגה הליברלית. היא אף מצאה באחד מחברי גח"ל מועמד מתאים לראשות הממשלה. כזכור, לא מיד נתקבלה היוזמה להקמת הגוש בתגובה חיובית. התהליך החל, כרגיל, בלאו מוחלט. במרוצת הזמן היה הלאו להן. אבל ההן לא כללי היה. הפרוגרסיבים לשעבר איימו, כי אם הציונים הכלליים לשעבר יצטרפו לגוש עם תנועת החרות, יחול פילוג במפלגה הליברלית, אשר הורכבה, לקראת הבחירות לכנסת החמישית, משתי המפלגות ההן. "הארץ" קרא לציונים הכלליים לא להתחשב באיום הפרוגרסיבי; העיקר, להקים את גח"ל. מעולם לא קראנו, עד אז, הטפה כה נמרצת לשותפות בין שתי מפלגות.

באו הבחירות לכנסת השישית. גח"ל זכה לתמיכתם של 256 אלף בוחרים, ל-26 נבחרים בכנסת, בעוד רפ"י, בראשותם של מר בן-גוריון, מר דיין ומר פרס, זכתה ל-10 מנדטים. התוצאה ההיא הוכרזה, על ידי גורמים שונים, ככישלון לגח"ל. לא עברו אלא חודשים מספר ומערכת "הארץ" החליטה לפנות עורף לגוש ולמועמדיו. המטרה העיקרית של המערכה, או של המערכת, דאז, היתה להביא לשילוב כוחות חדש, אשר במרכזו תעמודנה המפלגה הליברלית ורפ"י. תנועת החרות – שתישאר עם "שלמות המולדת שלה", עם דוגמותה, עם לאומניותה, רחמנא ליצלן.

העורכים והכתבים הנכבדים לא חשו, כפי הנראה, באיזו מידה של קיצוניות הם פוגעים במפלגה הליברלית, אשר את טובתה, כביכול, ביקשו, במדיניות, כידוע, אין רע מגיחוך. ומה הם דרשו ממפלגה נכבדה בישראל? היא התאחדה עם הפרוגרסיבים. היא נפרדה מהם. היא הקימה גוש עם תנועת החרות. עתה היא נקראת לעזוב את הגוש ולהקים מעין מערך עם רשימת פועלי ישראל, מה זה? מתחתנים, מתגרשים, מתארשים, נפרדים, מתחברים. אפילו בחיי הפרט אין חיזיון כזה נחשב למלבב;  קל וחומר בחיים ציבוריים. מפלגה מדינית, שהיתה נוהגת כך, היתה מגחכת את עצמה, עד כדי איבוד הסיכוי לחידוש רצינותה. הצעתה, ברוך השם לא נתקבלה.

הגיעו ימי מאי ויוני 1967. גח"ל יזם הקמת ממשלת ליכוד לאומי, היא הוקמה. לא עבר זמן רב חר הניצחון, ועיתון "הארץ" החל טוען, כדרכו, כלפי פנים, בקיצוניות רבה, כי על ידי השתתפות גח"ל בממשלת הליכוד הלאומי מתקפחת הדמוקרטיה בישראל, כי מקומו של הגוש היא באופוזיציה פרלמנטרית. על טענות תקיפות אלו חזר "הארץ" אחר הבחירות לכנסת השביעית. בבחירות אלו הוכיח גוש תנועת החרות – המפלגה הליברלית לא רק את השתרשותו אלא גם את חיוניותו. קרוב ל-300 אלף אזרחים הביעו תמיכתם במצעו, אשר בראשו נאמר:

            השאלה ההיסטורית, המרכזית העומדת לפנינו, היא, האם נחלת אבותינו ששוחררה, תישאר בשלמותה בריבונותנו? גח"ל משיב ואומר: הן. נשמור על שלמות הארץ. לא תחולק עוד ארץ ישראל. 

בתוך הציבור האדיר הזה היו למעלה מ-60 אלף אזרחיות ואזרחים, אשר הביעו, בפעם הראשונה, אמון בגוש: והיו בו קרוב לשליש מאזרחים-חיילים, המשמשים גם הוכחה לתמיכה מוגברת להפליא של הדור הצעיר בעקרונותינו. מיד אחר הבחירות האחרונות, החל "הארץ", במאמר אחר מאמר, לתבוע מגח"ל שלא להצטרף לממשלה. הגוש עצמו כתב במצעו: אם אפשר יהיה, בתקופת החרום, להרכיב ממשלת ליכוד לאומי, לפי תכנית מוסכמת, יהיה גח"ל מוכן לפעול בה. באין אפשרות כזו, יפעל גח"ל כאופוזיציה הפרלמנטרית המייצגת מאות אלפי אזרחים. אבל "הארץ" קבע בפסקנות האופיינית למינותו, כי "הציבור" הטיל על גח"ל להיות באופוזיציה.

בימים אלה פועל גח"ל כאופוזיציה הפרלמנטרית, המייצגת מאות אלפי אזרחים, כתוצאה מהחלטת הממשלה להתחייב בחלוקה מחדש של ארץ ישראל. אמנם, בוועידת המפלגה הליברלית שמעתי נואמים אומרים, כי גח"ל עשה משגה בהסיקו את המסקנות מן ההחלטה ההיא. עלי לומר להם, בכל בכבוד, השלווה והחברות, כי אולי קשה להם לתאר לעצמם, איזה משגה היה עושה גח"ל, לו היה על אף ההחלטה ההיא, נשאר בממשלה. אין ספק בעיניי, כי במקרה כזה, היה הגוש שלנו מקפח את מעמדו המוסרי-מדיני; הוא, או אף הוא, היה לגורם, המעדיף השתתפות בממשלה על פני נאמנות לעקרונות. וזאת לזכור: אין לגוש שלנו אלא כוח מוסרי ומדיני. בהתמודדותנו עם המערך, הוא מתחיל בערך מן המנדט ה-12, ואילו אנו מתחילים מן הראשון. יש לנו רעיון, ואנו מסבירים אותו. אין לנו תלויים בנו. לו, חלילה, היינו מוכיחי, שיש משהו העדיף מן הרעיון, שום הסברה לא היתה מועילה לנו. אבקש סליחה ואוסיף על דברים פשוטים אלה הערה אישית. אני כותב אותם מתוך הכרה, כי גם אני עשיתי משהו, יחד עם חבריי ועמיתיי, לא רק כדי שתקום ממשלת ליכוד לאומי, אלא גם כדי שתקוים, על אף קשיים רבים, למעלה משלוש שנים.

אבל מה רוצה "הארץ"? הן הוא דרש, מלכתחילה, כי גח"ל, בשלמותו, יעזוב את הממשלה, או לא יחדש את השתתפותו בה. מדוע הוא, לפתע, החל תובע, כי המפלגה הליברלית תצטרף לממשלה, אף מתוך התכחשות למצע והסכם גח"ל?

הבאתי את כל העובדות האלו, לא כדי לשלול ממערכת "הארץ" את זכותה לשנות את דעותיה מן הקצה אל הקצה. זכות בלתי מעורערת היא, אבל מן התהפוכות התדירות הללו אי אפשר שלא להסיק, כי כוח השיפוט של מבצעיהן הוא בניידות מתמדת. בפשטות, אי אפשר לסמוך עליו; הוא יחמוק.

ג.

אחד מכתביו הבכירים של "הארץ" הוא ד"ר אמנון רובינשטיין, צעיר משכיל ומוכשר. הוא החליט לשלול מגח"ל את עתידו. לפי דעתו, חייבת המפלגה הליברלית להיפרד מעל תנועת החרות, כדי להצטרף לממשלה. יוצא, כי, אם מול האיחוד של שלוש מפלגות והמערך של ארבע, לא יעמוד עוד (אפילו) גוש של שתי מפלגות, ייטב לישראל ולדמוקרטיה. כל כך למה? הרוב כותב מר רובינשטיין, הוא פראגמאטי, נוטה לוויתורים. מה טעם לעמוד מולו? מוטב להצטרף אליו וללכת בדרכו. פראגמאטיסטים מכל המפלגות – התאחדו! תישאר נא תנועת החרות עם האמונה בזכותנו על ארץ ישראל. אפס האמונה. הבל הרעיון. העיקר הוא לצעוד עם הרוב.

זוהי פילוסופיה מעניינת, בייחוד אם מטיף לה עיתונאי, או עיתון, הטוענים בהזדמנויות אחרות בקנאות, כמו דתית, לזכותו של כל מיעוט לא רק להתקיים אלא לעול נגד "מוסכמות". שוב, כוח שיפוט נודד, אבל העיתון וכתבו אין להם, בנדודיהם המחשבתיים, זמן להעמיק חשוב. לו עשו כן, היו בוודאי נרעדים בליבותיהם, לאילו מסקנות צריך היה להגיע האדם, בארצות שונות, ביים אלה, או בימים עברו, לו הפילוסופיה הזאת היתה מקבלת, לצעוד עם הרוב...

אפשר להביא משל יותר קרוב, בזמן ובמקום, ופחות מחריד. כוונתי לעיתונים, תפוצותיהם הן שונות, כמובן. נניח, כי מישהו היה מכריז שעיתון פחות נפוץ מן הדין שיצטרף, בשם הפראגמאטיזם, לכתב-עת נפוץ יותר. אבסורד, לא כן? ולאבסורד מעין זה מטיף "הארץ".

השאלה, כמובן, אינה של רוב ומיעוט, אלא של צדקת הדרך. אלמלא אבחנה שכלית זו, לא היה העם היהודי יכול להתקיים, וגם לא היתה משמעות למושגים יסודיים, המקובלים בדמוקרטיה, אשר הודות להם התקדמה האנושות, על אף כל נפתוליה.  ושוב אביא דוגמה קרובה. זאב ז'בוטינסקי, מאז התפטר, בשנת 1923, מן ההנהלה הציונית, מחמת ההכחשות לרעיון המדינה היהודית, ועד יום פטירתו, בכ"ט בתמוז, לפני 31 שנים, לא היה עם הרוב. והוא צדק. כל אלה, שהלכו עמו, יתגאו בכך עד תום חייהם. ודאי, מוטב להיות במיעוט צודק, מאשר עם רוב טועה.

מי שמקבל כלל זה, אינו חייב לאשר את דעתו של איבסן, לפיה המיעוט תמיד צודק. כך כתב היורצ הגדול של דמותו של סטוקמן במחזה המפורסם "אויב העם". לא כל אחד הוא ד"ר סטוקמן, ולא תמיד נלחמים, יחיד, או מיעוט, במעיינות מורעלים. מי שהיה גם במיעוט וגם ברוב, חייב להתבונן בשניהם בעיניים פקוחות. בימים בהם הייתי חבר בממשלת הליכוד הלאומי, הצעתי, בהזדמנות מסוימת, לאחד מעמיתיי הנכבדים, שיבדוק אילו פעמים, בהצבעות חשובות, הוא היה במיעוט ואני ברוב. הבדיקה לא היתה נועמת לו. עם הניסיון הזה, אדחה את הפילוסופיה של ד"ר רובינשטיין, כפי שלא אקבל את אסכולתו של איבסן. תמיד דרושה התבוננות ואבחנה וגם נכונות להודות בטעות. אבל לטעון, אחר כל ניסיונות התקופה, כי יש ללכת עם הרוב,משום שהוא פראגמאטי, או לדבוק בפראגמאטיות, משום שהיא נותנת רוב – אם יש מופת לקלות דעת, הנהו לפנינו.

עדיין לא הוכח, כי יש רוב בעם למען חלוקה מחדש של ארץ ישראל המערבית. בכנסת המכהנת יש למעלה  מ-50 חברים הדוחים את הביתור. זהו, כמעט, מספר שקול לגבי המחנה השני. אין גם לשכוח, אילו סיעות, בעלי אילו השקפות, היו נקראים להכריע ביניהם. אבל עדיין לא נתקיימו בחירות, בהן תוצגנה בפני עמנו, הפעם במפורש, שתי האסכולות. עוד מועד לחזון. אבל נניח, כי הרוב היה מחייב את השלילה, האם משום כך צריכה המפלגה הליברלית לא לקבוע כפי שהיא, לשמחתי, החליטה בוועידתה, כי העיקרון של אי-חלוקה מחדש של ארץ ישראל המערבית "מעוגן בזכותו של עם ישראל לארץ ישראל"...?

ד.

ד"ר רובינשטיין טוען לפראגמאטיזם, או, בעברית פשוטה, לגישה מציאותית. מוכן אני, גם על רקע זה, להתבונן עמו בהתפתחויות המדיניות. הוא שב וטוען, כי רק על ידי ויתורים טריטוריאליים נקרב, או נשיג, הסכם שלום עם הערבים. האם טענה פראגמאטית היא? נהפוך הוא. דווקא בשנה האחרונה, מאז גח"ל עזב את הממשלה הוכח, כי הזיה היא. הממשלה התחייבה בוויתורים מרחיקי-לכת ביותר. הסכם לא הושג, לא קורב, אלא, להיפך, הורחק מעבר לאופק ראייתם של כל בעלי הפשרות. אויבינו מכריזים, כי גם אם ישראל תיסוג אל קווי ה-4 ביוני 1967, תימשך המלחמה בה.

אמנם, מהלכות התלחשויות, הממשלה התחייבה בנסיגות, בחלוקה מחדש של ארץ ישראל אבל אויבינו לא קיבלו את הצעות הוויתורים. לא יצא מהן דבר. אין פשרה. התוצאה היא, כי נישאר בשטחים. אתה מבין? השאלה מלווה בקריצת עין, הצריכה לחדור לתחתית שבשכבות המוח. תפסת...?

הצביעות, הבוקעת מכל רחש-לחש זה, היא כה גלויה, עד אשר הרמז הערמומי הופך לכסל מוחלט. אם התוצאה, או אפילו הכוונה, היא להישאר בשטחים, טובה היא מדיניות גח"ל. אבל עליה אתם אומרים, כי היא מנציחה את המלחמה. אם כך, המדיניות שלכם מביאה עלינו מלחמה נצחית. יוצא, כי היא רעה, כיצד מדיניות רעה יכולה להיות טובה?

עתה נבדוק, בלי קריצות עין, אלא בעזרת השכל, אם גח"ל צדק, או טעה, מבחינת המציאות, באומרו לעם, עוד לנפי שנתיים, את הדברים הבאים:

            "מחוגי יריבינו נשמעת טענה, כי הבא לקיים את שלמות הארץ,מונע הסדר בדרכי שלום. מדוע? כי הערבים לא יסכימו לכך. טענה זו – שווא היא. לו כנה היתה, אפשר היה לטעון, כי איחודה של ירושלים בלבד מונע כל אפשרות של הסדר. מדוע? כי כך הודיעו הערבים. הוא הדין לגבי התביעה לחוזה שלום, או לחבל עזה, או לרמת הגולן, או לרצף יבשתי מאילת לשארם א-שייח', או אף ההודעה הכללית, כי קווי ה-4 ביוני לא ישובו עוד. הערבים שבים ומודיעים, כי כל אחת מתביעות אלו מונעת, ותמנע לעולמים, אפשרות של הסדר בדרכי שלום". בעניין המרכזי, העיקרי, טעינו או צדקנו?

...באחד הימים אמר לי שלום אש בזו הלשון: "תמיד חשבתי, כי חיים וייצמן הוא ריאליסט, וזאב ז'בוטינסקי הוא הוזה. טעיתי. התברר לי כי היה להיפך". אני קורא לד"ר רובינשטיין, ולכל חבריו לפראגמאטיזם, לקרוא את השורות המובאות לעיל ולהודות, לפחות בפני עצמם, במה שהודה בגלוי, ביושר, סופר גדול. אדם טועה.

 

נשוב לגח"ל ועתידו. בוועידה השלישית של המפלגה הליברלית, חייב מיעוט מכובד איחוד של שתי חטיבותיו; רוב גדול קורא לחיזוקו של הגוש, להידוק הקשר ושיתוף הפעולה בין שתי החטיבות, על יסוד מצענו הצודק לכנסת השביעית. זוהי התפתחות שיש לברך עליה. אם גח"ל יחוזק, שעת האיחוד תבוא.