עשרת הסנאטורים של מר אבן

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ז' אייר התשל"ו, 7 במאי 1976
נושאים:
אישים - אבא אבן, שמעון פרס. מדינות - ארה"ב. שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה, התנחלויות. מדיניות חוץ - יהדות ארצות הברית, יחסי ישראל-ארה"ב. תפוצות - קהילות יהודיות
מאמר בו מבקר מנחם בגין את התנהלותו של אבא אבן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון וכמו כן מגיב להתקפות של אבא אבן עליו
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

עשרת הסנטורים של מר אבן

(מעריב,  7.5.1976)

 

א.

הקורא העברי אולי אינו יודע על הוויכוח המתנהל בשבועיים האחרונים בין מר אבא אבן וביני מעל עמודי "ג'רוזלם פוסט". רצוי שידע. אספר, אפוא, בקצרה על סיבת הפולמוס הזה ותוכנו.

בעיתון הירושלמי, המופיע בשפה האנגלית, פורסם מאמרי על בעיות השעה. בין השאר הזכרתי, כי שר החוץ וקודמו תבעו מסיעתם קבלת "החלטות נועזות". אחת מהן צריכה להיות לגרש את המתנחלים ממחנה קדום אשר בשומרון. החלטה רבת-עוז עיקרית היא נטישת יהודה ושומרון, ומסירתם לשלטון נוכרי. ציינתי, כי זו "שפת אורוול": לכניעה קוראים נועזות. אף הסברתי, כי נסיגה משטחי ארץ ישראל כמוה כהרפתקת דמים משום שהיתה מעמידה את כל ערינו ומושבותינו בטווח האש של האויב ומביאה עלינו מלחמה אכזרית בתנאים הקשים ביותר.

בגלל המלה האחת "וקודמו" במאמרי, בערה בו חמתו של שר החוץ לשעבר; ולא נתקררה דעתו עד אשר חיבר כנגדה מאמר שלם, מלא דברי קטרוג ופגע. הדבר האופייני במאמרו הפולמוסי, כפי שציינתי בתשובה לתשובה, היה קשור בביקורת החריפה, אשר מר אבן מצא לנחוץ, בהזדמנות החגיגית, למתוח על... הממשלה המונהגת על ידי מפלגתו.

המחבר טוען, למשל, כי לדבריו מסכימים מר רבין ומר פרס לגבי אופיה הזמני של ההתנחלות בקדום. "ואם ראש הממשלה ושר הביטחון מסכימים למשהו, עלינו לחוש ולאמץ את הסכמתם, פן יהיה מאוחר מדי". אירוניה נשכנית, אולי אפילו קטלנית. אבל מר אבן שכח כי אפשר להפנותה גם נגדו. אם  ה ו א   מסכים עם מר רבין ועם מר פרס, עלינו למהר לסמוך ידינו על "ההרמוניה" ביניהם, כביטויו המקורי החמוד, פן נאחר והיא תתאדה בימי חמסין אביבי.

מר אבן הוסיף לתקוף את הממשלה, אשר המערך על פי המליצה הידועה, הוא במרכזה. אי אפשר, לדעתו, לכבד את חוסר ההכרעה של ממשלה זו לגבי התנחלות. דברי האזהרה, אשר הפנה אל מפלגתו, לא ייתכנו חמורים מהם. הם חלים גם על העבר וגם על העתיד. נקרא בתרגום את הפיסקה הנמלצת העלולה להרעיד עצמות ונפשות: "מפלגת העבודה תבייש את עברה ותאבד את עתידה, אם לא תצהיר על חזונה שלה באותה מידה של בהירות, כפי שהצהיר על החזון האחר מר בגין".

קראתי ונהניתי. בהירות המחשבה והביטוי היא בוודאי מעלה. הודיתי על המחמאה. אבל לא יכולתי להתעלם מחומרת האזהרה לצד השני. לפי עדותו של מר אבן, הבהירות היא ממנו (המערך) והלאה.

אין אלו הדוגמאות היחידות לעשיית מאמרי, על ידי מר אבן, קרדום לחפור בו – נגד הממשלה דהיום. על כך לא היתה לי סיבה להתרעם. השיטה היא אמנם אופיינית, אבל גם ניתנת להסברה, ואולי אפילו למחילה. למדתי מהתבוננות פרלמנטרית ישירה לאיזה עומק, אם לא לומר תהום, של מרירות הטיל את עצמו מר אבן, בלומדו כי מר אלון מילא את מקומו במשרד החוץ וסירב אפילו לוותר על התואר סגן ראש הממשלה.

ליום שבו שר החוץ לשעבר לא הוכלל בממשלה הוא קרא "יום שחור לעם היהודי". לא פחות ולא יותר. העירותי לו אז, מעל במת הכנסת, בנוכחותו, כי בתקופתנו, על ימיה האפלים לאין ספור, מוזר לראות "שחורות" רק משום שאדם פסק להיות שר. זוהי הדגשה מדהימה של אַניוּת (את המלה הלועזית Egoism תרגמו לאנוכיות; אין לנו עדיין מלה שימושית ל-Egoism; הצעתי, אפוא, לתרגמה על משקל אני, "אניות" כי שונים הם גם אם משורש אחד, צומחים, המושגים. ואם מישהו יכתוב "עניות", יטעה, אך לא יחטא. תעודת עניות היא לנהוג באניות). כך נהג, אף הפגין, מר אבן. ניטלה ממנו המשרה המיניסטריאלית – יום שחור לעמנו.

ב.

מר אבן, כמובן, תקף גם אותי, ובחריפות קיצונית. כזכור גם לקוראי העברית ושומעיה, העירותי לשגריר ארצות הברית בישראל שהוא נהג בחוסר הבנה וטקסט באומרו, כי אם ישראל תנהג במה שכינה עקשנות או "עיקשות" היא תביא על עצמה באמריקה רגשות אנטי-ישראליים העלולים להשפיע אפילו על הקהילה היהודית. איננו עוד יהודים נפחדים – ציינתי – לא פה ולא שם. כל מי שישמיע באוזנינו איומים או רמזים כאלה, לא תהיה תפארתו על דרך זו. מר אבן נטפל למלים "אין אנו יהודים נפחדים" וטען כי רשומה מעליהן "הגלות". פליאה בעיני, מה מקורה של הטפה והתנשאות זו. האם זיכרוני מטעני? האם בשנות הארבעים היה זה מר אבא אבן שסיכן את נפשו יומם ולילה כדי להביא לסיומה שלה גלות ולשחרורו של עמנו משלטון קולוניאלי?

גם על רקע זה אספר משהו אופייני. באחד הימים קיבלתי את הספר "עמי" מאת מחברו בהקדשה מלבבת. קראתי והסמקתי. מר אבן כתב בשער: "ללוחם האמיץ" וכו'. עיינתי בספר וכמעט שהחוורתי. יש בו מספר דפים המוקדשים למלחמה בשלטון הבריטי אבל המחתרת העברית מוצגת בהם על פי כל דברי השלילה וכינויי הפגע השגרתיים הנודעים.

כתבתי, אפוא, למעניק השי הנכבד, הודיתי, כמובן, על הספר וכן על ההקדשה המחמיאה, אבל הסופתי כי לא מצאתי לה, בתוך הספר, שום הוכחה (או הצדקה). כיום עלי לציין, כי גם לגבי השאלות הרטוריות המופיעות בפיסקה הקודמת לא גיליתי ב"עמי" הוכחות מספיקות. אבל מר אבן מוצא לנחוץ ולאפשרי לחלק בינינו את התפקידים – אני נוהג בגלותיות, הוא במולדתיות.

והאמת מהי? נתבונן בסגנונותיו של שר החוץ לשעבר. יש לו שניים. האחד שמור לזרים, כולו יופי, הדר ודבש. גם מר מלקולם טון, השגריר האמריקני נהנה ממנו. מר אבן העניק ראיון ל"דבר". הוא נשאל, בין השאר, לתגובתו על ההכרזה של שגריר ארצות הברית. עיינתי היטב בראיון, לפני צאתי לחוץ לארץ. לא מצאתי, לכל אורכו ורוחבו של העמוד, אפילו מלה אחת של תגובה, זולת "תדהמה" על טענה נגד פנייה לקונגרס. מסתבר, כי נשיא ארצות הברית תבע, בשעתו, משגרירנו בוושינגטון (לא מר רבין אלא מר אבן) שילך לחברי הקונגרס ויבקש תמיכתם. באשר לדברי הפגיעה, אין כעס, אין ביקורת, אין גינוי.

לא כן כלפי בני עמו של מר אבן. כאשר עמם הוא מתווכח מתקרדמת לשונו, כפי שהעירותי לו בכנסת עדו בתקופה הנשכחת שבה כהן כשר החינוך. מדי דברו עמם או אליהם או עליהם, נעשה סגנונו בלתי-מהוקצע, דוקרני, גס. היכן נהגו כפילות ביטוי זו היהודים? הווה אומר: בגלות. שם, בתנאי עבודה לסוגיה, היו, כלפי הזרים, על פי הביטוי העממי, שקטים ממים ונמוכים מעשב; כלפי בני עמם היו תוקפניים ומתנשאים. אם להשתמש במליצתו של מר אבן, הרי מעל שני הסגנונות המנוגדים שלו, "רשומה הגלות" ככל אופייניותה.

ג.

במאמרו הפולמוסי טוען מר אבן כי דבריי בקשר עם התביעות לקבלת החלטה "אמיצה" לגרש את המתנחלים ממחנה קדום היו "לא מדויקים". כל כך למה? עוד מעט נראה את סיבת ההאשמה. לפני כן נחליט בלא מאמץ מיוחד, לנטוש את בעיית האומץ בנוגע לקריאות החוזרות למסור לשלטון זר את יהודה ושומרון. אין להכחיש כי דיברנו בלשון סגי נהור. איזהו העוז הדרוש כדי להיכנע. לו כך היה, היו הבריטים, בספרי ההגות שלהם על ההיסטוריה החדשה של עמם מעלים על נס את אומץ לבו של נוויל צ'מברליין. לא שמענו הערכה שכזו. אולם קרנו, והדורות הבאים יוסיפו לקרוא על עמידתו האמיצה של ווינסטון צ'רצ'יל. אפשר היה להוסיף דוגמאות הזכורות היטב; מוטב להימנע מהם, כדי לשמור על נקיות הוויכוח. אך בהירות, בחשיבה ובהגדרה דרושה לכל. מי שמדבר על עוז להיכנע בטרם לחץ, משתמש בלשון אורוולינית.

בלשון זו כתב מר אבן, בנסותו להוכיח כי לא "דייקתי" בצייני כי הוא, ומי שבא במקומו במשרד החוץ, תבעו להרחיק את מתנחלי קדום. שר החוץ אף ביטל או דחה את ביקורו החשוב בארצות הברית כדי להפעיל את לחצו, בייחוד על ראש הממשלה. ובאשר לקודמו, הרי הוא אישר בפיסקה אחרת של מאמרו את אשר ניסה להכחיש בשורות ספורות לפניה.

המחבר הציע כי הציונים המסורים, כדבריו, ממחנה קדום ייושבו על ידי הממשלה "נגב, בגליל, בבקעת הירדן, או במקום אחר". כפי שאנו קוראי, אין ברשימה הארוכה של מקומות החילוף השם שומרון מוזכר כלל. ובכן למה התכוון שר החינוך והחוץ לשעבר, אם לא לגירוש מאדמת שומרון? ייתכן, כי אפשר לכנות את תכניתו "יישוב-מחדש" של מתנחלים, אבל לשם כך דרוש אימוץ מלא של שפת הכפל המפורסמת לג'ורג' אורוול.

המחבר אבן, לא אורוול, אף הרחיק לכת. הוא האשים אותי, ללא הצדקה כלשהי, ב"אי-דיוק" ובעצמו נהג בסלפנות מוחלטת. טענתו היתה כי את הניסיון האפשרי של גירוש המתנחלים ממחנה קדום או מאלון מורה כיניתי "הרפתקת דמים". על השערה זו, שהיא פרי דמיונו בלבד, בנה מר אבן תיאוריה שלמה, דברי פליאה למכביר. הוא קורא לי להפעיל את "יוקרתי" כדי להניע את המתנחלים לעזוב את המקום בו התנחלו. הוא אפילו מכניסני לרשימת האנשים הרבים מני ספור, אשר נלחמו למען ריבונות ישראל. קיבלתי רושם, כי למען המטרה הקדושה של ביטול ההתנחלות באלון מורה מוכן מר אבן לתקן את אשר החסיר בספרו "עמי".

אולם איך היה אומר לוי אשכול ז"ל, אשר שנינו, מר אבן ואני שירתנו תחתיו בממשלה: "ומה רוצה הקדוש ברוך הוא?" יכול אני להוכיח בכתובים, במקרא ובתרגום, כי את ההגדרה "הרפתקת דמים" חיברתי לקריאה לנטוש את יהודה ושומרון. על חיבור זה הנני עומד בכל הכרתי כפי שהסברתי לא פעם, למר אבן, בכנסת ובוויכוחנו הטלוויזיוני.

לו היינו מוסרים את שומרון ויהודה לשלטונם של אויבינו היינו מעמידים, מתוך קלות דעת זוועתית, את כל ערינו ומושבותינו, את  כמעט כל אוכלוסייתנו האזרחית, בטווח אשם מכלים קונוונציונליים . או אז היתה באה עלינו שפיכות דמים מתמדת, מעשי ידיהם של אלה השואפים "לשחרר" את שאר חלקי פלשתין, או פלשתינה, על פי הלע"ז המאומץ, המנכֵּר, האווילי. לבסוף היתה מנת חלקנו מלחמה אכזרית בתנאים הקשים ביותר, אשר גם אם ננצח בה, היינו יוצאים ממנה, כאומה, פצועים עדי סכנה להמשך קיומה.

אמנם כן, הרפתקת דמים! על נוראה ממנה עדיין לא קראתי. יש רושם חזק, כי הכרה זו חודרת יותר ויותר לתודעת העם. אבל מתי, והיכן, כתבתי, או דיברתי על "הרפתקת דמי" בהקשר עם ההתנחלות בקדום והניסיונות לבטלה? עולם ומלואו בנה מר אבן על יסוד שאינו קיים. אין פלא שהבניין כולו התמוטט בנגיעה ראשונה בו. לא אוכל, אפוא, לומר, כי מר אבן חוטא ב"אי-דיוק" – הוא אשם בסילוף גמור. יכולתי להשתמש במלה חריפה יותר. אין צורך. לי אין שני סגנונות. מר אבן חייב להתנצל או להיכלם.

ד.

כתבתי, כי במערכה על ירושלים וארץ ישראל יש לנו סיכוי לזכות בתמיכה רצינית בארצות הברית. משיב לי מר אבן באתגר, כי אביא לפניו עשרה סנטורים אמריקניים המוכנים לתמוך בעמדתנו. עלי לחוש ולהסתייג מגישה זו. הסנאט של ארצות הברית אינו סדום, שבו יש לבקש עשרה צדיקים. מאידך גיסא, וזה העיקר, יש בקריאתו הדרמטית של מר אבן מהרגלי המחשבה הגלותית. עתידו של עם ישראל וגורלה של ארץ ישראל אינם תלויים, בעשירית חבריו של בית מחוקקים מכובד של אומה אחרת, אפילו אדירת כוח היא. אני מיע לא לשכוח, גם על פי גירסתו של מר אבן, כי איש לא נתן לנו את חרותנו מלפני 28 שנים; היה עלינו לכובשה; וכבשנוה.

אבל מה על עשרת הסנטורים? היימצאו? מר אבן בטוח כי כל פועלי למצוא אותם יהיה לשוא? והוא כבר מכין את עצמו לתרועה גדולה, לצהלה מהדהדת: הרואים אתם, אפילו עשרה סנטורים אין להם! מעניין מאוד. מחוכם ביותר.

שבע שנים כיהן מר אבן כשר החוץ אחר מלחמת ששת הימים. על פי ניסיוני, יכולני להעיד, כי הוא עובד בחריצות רבה. במשך למעלה משמונים חודש ביקר מר אבן, בוודאי, עשרות פעמים בוושינגטון ונפגש כמעט בכל ביקוריו עם קבוצות סנטורים. מותר לשער, כי הוא קיים בירורים עם כל מאת הסנטורים, או לפחות עם 99 מהם. ומה הוא אמר להם בסגנונו היפה, הנשגב, רב החן? האם פעם אחת אמר לאחד מהם, כי יהודה ושומרון, נחלת אבותינו, מן הדין שיהיו נחלת בנינו? האם הסביר לתשעים או לעשרה מהם, כי מסירת שטחי ארץ ישראל אלה כמוה כהריסת ביטחוננו, כסיכון קיומה של מדינת היהודים?

מר אבן עצמו היה בוודאי מזדעזע, לו מישהו היה מניח כי כדברים האלה של "קנאות דתית ולאומנות קיצונית" השמיע בא6וזני אנשי שיחו בוושינגטון. נהפוך הוא. מר אבן ידגיש, בגאווה מודגשת, כי אמר לסנטורים דברי מתינות ונועם; כי הסביר להם היטב, שיהודה ושומרון אינם אלא שטחים כבושים ומוחזקים בידי ישראל; כי ישראל כלל אינה רוצה לשלוט במיליון ערבים (מספר מסולף מעיקרו: נציגי מפלגתו של מר אבן החליטו, כי רצועת עזה תהיה חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל. ברצועה חיים כ-300,000 ערבים. עם אזרחי ישראל הערביים ועם תושביה הערביים של ירושלים ועם תיקוני הגבול הקלים, הננו מתקרבים לכ-850 אלף ערבים בשלטונה של מדינת היהודים, על פי האסכולה של מפלגת העבודה. היכן כאן העיקרון של אי-שליטה ישראלית "בהמוני ערבים, שאינם רוצים בנ"? העמדת הפנים הקידמתית הזאת), כי אנו בהחלט רוצים ומוכנים למסור את יהודה ושומרון לריבונות ערבית "מחודשת".

כך הסביר מר אבן בשם מדינת ישראל את עמדתה הרשמית שבע שנים תמימות, כפי שחזר והודיע עדי מלחמת ששת הימים, כי קווי רודוס הם "גבולותיה הקבועים" של המדינה. כל הנשיאים, כל מזכיריהמדינה, כל הסנטורים וכל חברי בית הנציגים אשר עמם בא במגע נשנה, שמעו הצהרות אלו מפיו. לאחר כל אלה הוא דורש ממני שאמסור לידו רשימה שמית של סנטורים המוכנים לומר לו: אנחנו מסכימים דווקא עם האופוזיציה ולא עם הממשלה בישראל. כלום מצפה מר אבן מסנטורים אמריקניים שהם יהיו יותר פרו-ישראליים, לא מישראלים סתם, אלא מדובריהם הרשמיים המוסמכים?

שאלה זו חלה, כמובן, גם על שר החוץ ההולנדי. מן השאלות שהוצגו לי מן הארץ בהיותי בעיר היפה, מכניסת האורחים, אמסטרדם, קיבלתי רושם, כי בחוגים מסוימים קם איזה סיפוק מיוחד על אשר מר סטול הנכבד הביע באוזני התנגדות להתנחלות ביהודה ובשומרון. הרואים אתם? אפילו שר החוץ של הולנד התנגד... שמחה במשכנות ישראל, חדווה באוהלי יעקב. אולי אוסיף על הצהלה, אם אציין, כי לא קיבלתי רושם, שמר סטול מבחין בין ההתנחלות בקדום לבין זו בבקעת הירדן, על פי תכניתו של מר אלון, או הצהרתו של מר רבין. וכי כמוהו לא אמרו או כתבו, מחברי נאומו של מר סקרנטון, ובכן? האם תיפסק ההתנחלות לאורך הנהר או ייעקרו היישובים משם? התרשמנו, כי מר רבין אמר את ההיפך מזה.

האומה ההולנדית רוחשת לנו ידידות. נוכחתי לדעת בכך גם במשך שני ימי ביקורי באמסטרדם ובהאג. ואולי עתה אצנן קצת את התלהבותם של הצוהלים, בגלותי להם, כי מנהיגה של אחת המפלגות החשובות בפרלמנט ההולנדי אמר לי במפורש, כי ישראל היתה עושה "שטות נוראה", לו היתה מבצעת את הנסיגה הנדרשת ממנה. גם בהולנד ישנן דעות שונות. ואין סיבה להיות מופתע או "נחרד" בגלל השמעת אחת מהן.

אבל מה רוצים חסידיה השמחים של חלוקת ארץ ישראל מחדש? האם אמרו פעם בשם מדינת ישראל לחברי ממשלה או חברי פרלמנט בהאג, כי יהודה ושומרון אינם ניתנים עוד להפרדה משטח הריבונות של ישראל? כל השנים הם אמרו את ההיפך מזה; ומה הם רוצים _ שההולנדים יהיו יותר ארצישראלים מהישראלים עמם?

אמנם כן, חבר אחד של הפרלמנט ההולנדי אמר לי: "מובן מאליו, שיהודה ושומרון הם שטח ערבי". ואני אמרתי לו: עם כל הכבוד, חברי הפרלמנטרי היקר, מובן מאליו שיהודה ושומרון הם שטח של מדינת היהודים".

נכון, יהיה עלינו לעמול רבות, גם בשם הרוב בכנסת, כדי להסביר את "המובן מאליו" שלנו. אין פלא. הן עד עתה עמלו שרי החוץ שלנו, בשם ממשלת ישראל, בכיוון הפוך. אולם זו החובה והשליחות. מתברר והולך לרבים כי ביהודה ושומרון המפתח לא רק לקיומה של זכות נצחית, אלא גם לשמירת ביטחון החיים והסיכוי לשלום. רב ועצום הוא המעוות שנעשה בקרב האומות על ידי יהודים, על ידי דוברי ישראל הרשמיים, ביחס לשטחי מולדת גאולים. עוד נתקנו.

אולם כל המתקלסים השואלים אותנו, היכן הסנטורים והמיניסטרים התומכים במעמדכם, מן הדין שיקבלו את התשובה אשר לה הם ראויים. על משקל אימרה מפורסמת, טרגית, בתולדותיה של צרפת, ובשינוי גירסתה יכולים אנו לומר להם:

הוי, צביעות, אילו סילופים נעשים בעזרתך!