עשור למפנה

 עשור למפנה/מנחם בגין

א.

החודש תימלאנה עשר שנים לקריאת המושב המיוחד של האסיפה הכללית לארגון האומות המאוחדות לדיון דחוף בשאלת ארץ-ישראל. מושבים מיוחדים של עצרת האו"ם, המתכנסת על פי מגילתה למושב שנתי קבוע, אינם שכיחים : המושב הארצישראלי,באביב 1947 ,היה הראשון בהם,עובדא זו עצמה היתה מספיקה, כדי,במבט אחורנית, לבחון את השאלה,מה הביא לכנוס המושב ההוא : אולם אין זו הסיבה היחידה.כפי שיתברר בהמשך הקריאה, אין בחינה בדיעבדית זו התעסקות היסטוריוסופית בעבר. ובכן נבחן.                                                                                                 ביום ה-10 בינואר 1947 הביא ארנסט בווין, שר-החוץ הסוציאליסטי של בריטניה, תכנית "חדשה" לפתרון הבעיה הארצישראלית. לפי תכנית זו, שבאה בעקבות תכנית מוריסון, היה נשאר הנציב הבריטי על כנו, לפחות, לחמש לחמש שנים נוספות, עד שנת 1952... ארץ-ישראל המערבית היתה מתחלקת לקטנונים, ערביים ויהודיים. האיזורים היו נהנים ממה שנקרא אוטונומיה בענינים פנימיים,תחת פיקוחה של הממשלה המרכזית. לאיזור שהוקצה ליהודים, היו נכנסים, במשך שנתיים,מאה אלף עולים, או ארבעת אלפים בחודש. עם תום השנתיים, היה הנציב העליון דבריטניה קובע את גורל ה"הגירה" היהודית.                                                                                            בהביאו את תכנית הקנטונים הדגיש בווין, כי הגשמתה תלויה ומותנית בהסכמת שני הצדדים. הצד האחד דחה אותה במקום ,ללא סייג. הקוראת והקורא יודעים מיהו. לא כן, הצד השני. לסוכנות היהודית, אשר היושב ראש שלה היה האזרח, הממלא עדיין את התפקיד של ראש-הממשלה, אי אפשר לייחס את הזכות של דחיית תכנית הגיטו.מסתבר, שהסוכנות היהודית היתה מוכנה להיכנס לגיטו, על יסוד הנחות מסויימות. את ההנחות האלו הבהיר מנהל מחלקתה המדינית,מר משה שרתוק (כזה היה שמו בימים ההם) בוועידת-עתונאים ביום ה-11 בפברואר 1947.הסוכנות היהודית דורשת מאת בריטניה הסכמה לשלשה דברים : ראשית,שטח יהודי מספיק עם שלטון מלא : שנית,עליה לתוך שטח זה : ואחרון,להכיר,בסופו של דבר ,בעצמאות עברית לפחות בחלקה של ארץ-ישראל. עד היום לא פורסם, מה היה השטח, אשר הסוכנות ראתהו,בראשית שנת 1947 כ"מספיק" : אולי שר-החוץ לשעבר, אשר ראש מפא"י גזר עליו להנות מזמן פנוי,יזכנו, לקראת העשור החשוב,בגלוי מעין זה? אולם שתי ההנחות האחרונות גלויות וברורות מעצמן.מצד אחד, דרשה הסוכנות היהודית "שלטון מלא" בקנטון היהודי,ומאידך גיסא היא בקשה את הסמכת המממשלה הבריטית לעליה לתוכו.אם השלטון היהודי היה צריך להיות "מלא" לשם מה היתה דרושה הסמכה בריטית לעליה לאיזור היהודי ? ברור,איפוא, כי הסוכנות היהודית, שתבעה לעצמה סמכות ייחודית על חלוקתם של 4000 רשיונות העליה החדשיים, היתה מוכנה להסכים לפיקוח מדיני עליון של ממשלה מרכזית בירושלים, היא הממשלה הנכרית,הבריטית. דוברה של הסוכנות אף הדגיש, כי  היא דורשת מבריטניה להכיר בסופו של דבר בעצמאות עברית. הקוראת והקורא יואילו לזכור , כי תקופת המעבר – מגיטו למה ? – היתה צריכה להמשך לפחות חמש שנים : ובסופו של דבר... והדברים האלה נאמרו חמשה עשר חדשים לפני הורדת הדגל הבריטי והקמת מדינת ישראל.                         אולם ארנסט בווין, האויב המסייע,לא היה מוכן להסכים אפילו להנחות אלו של אדון בן-גוריון, של גברת גולדה מאיר(סון) ושל חברם : שר-החוץ הבריטי אך לא אבה להפוך את ההנחות לתקוות ולצפיות שאינן נראות בלתי הגיוניות. משום כך לא היתה לסוכנות היהודית ברירה אלא לדחות את תכנית הקנטונים המוצעת. והיא שעמדה לנו לפני עשר שנים. עקשנות אוייבינו הצילתינו מפני מנהיגינו. נסתרות הן דרכי ההשגחה העליונה.

ב.

ב-14 בפברואר 1947 הודיע בווין כי,מאחר ששני הצדדים, על אף מאמציו הכנים הצד השלישי, לא הגיעו לתכנית מוסכמת,יועבר ענין ארץ-ישראל לארגון האומות המאוחדות. הערבים הביעו סיפוקם מהודעה זו. והסוכנות היהודית? באחד מדיוני הכנסת, הקרויים היסטוריים, ניסה שר-החוץ לשעבר להוכיח, כי הסוכנות היהודית,במדיניותה הנבונה והאמיצה, אילצה את בריטניה להביא את ענין ארץ-ישראל בפני האו"ם. אולם מנסיון זה לא ישאר שריד, אם נעמידו מול העובדות הנבחנות. למחרת אחר פרסום ההודעה הבריטית, מסר סופר "הארץ" בלונדון, כי היא באה כאפתעה גמורה לסוכנות היהודית. האפתעה לא היתה נעימה. הראייה : חוגים מוסמכים של הסוכנות הודיעו, כי "היא היתה מעדיפה ליישב את הבעייה עם בריטניה עצמה". כך סחבה את בריטניה לדין האו"ם.                   אולם כיצד ומתי התעתד בווין ללכת אל האו"ם ? על כך תעיד הודעתו בבית-הנבחרים הבריטי ביום ה-18 בפברואר 1947 : "אף שנמסור מיד הודעה על כוונתנו, אמר,אנו רואים קשיים גדולים לדיון באו"ם בענין זה(של ארץ-ישראל)לפני המושב הרגיל הבא של האסיפה הכללית בספטמבר. אנו מצטערים, שההסדר הסופי יתקבל בדחוי נוסף זה, ביחוד נוכח המשך המעמסה על הארמיניסטרציה הבריטית והשרותים (הצבאיים)בתקופה זו.אולם אנו בטוחים,סיים בווין,כי מכיוון שעומדים למסור את הענין לאו"ם,ינהגו כל הנוגעים בדבר מתינות  עד שיחרץ משפטם..."                                        הודעה זו לא סיפקה את ראש האופוזיציה בפרלמנט הבריטי, מר וינסטון צ'רצ'יל קם למחות נגד השהייה הנוספת. הוא שאל, אם אין פירושה של הודעת בווין כי תעבור עוד שנה תמימה ובריטניה תוסיף לשאת במעמסה של החזקת מאה אלף חיילים בארץ-ישראל. מר ריצ'רד קרוסמן, חבר הלייבור,טען כי,על פי הנוהל של האו"ם,יש להניח, שההכרעה לא תושג לפני שנתיים. ומה עושה הסוכנות היהודית? היא אינה עושה דבר. היא רק מצהירה הצהרות. והצהרתה דאז היתה לתקופת הביניים כלומר עד ספטמבר 1947 ועד בכלל יש להגדיל את העליה היהודית : בתנאי זה, היא הבטיחה לבריטים להגביר את מאבקה נגד ה"טירור". ברור? אפס, הממשלה הבריטית בראשותם של אטלי,בווין ומוריסון, אינה מתרשמת מן המחאות ואינה שמה לב לדרישות. מכסת העליה אינה מוגדלת : ונחושה החלטתה להביא את ענין ארץ-ישראל בפני האסיפה הרגילה של האו"ם או ביתר דיוק לא להביא אותו בפני הארגון הבין-לאומי לפני ספטמבר 1947.                                        בהסכמתם החרישית של הקוראים, נפסיק,לשורות מספר,את בחינת העובדות ההיסטוריות ונשאל, מה היה קורה בארץ ישראל,לו ניתן לבווין לפעול לפי רצונו ותכנתיו. התשובה מזדקרת מן השאלה : בעית ארץ-ישראל היתה עולה בפני האו"ם בספטמבר 1947.מאחר שזה היה מושב רגיל ,ועל הסדר יומו בעיות עולמיות רבות, היתה וועדת-החקירה הבין לאומית, הידועה בשם אונסקופ.נבחרת אי שם בסוף שנת 1947, וועדה זו היתה,לאחר חדשי חקירה,מגישה את הדין והחשבון שלה, לכל המוקדם,באביב 1948.בכל תקופת המעבר היה שורר שקט גמור בארץ-ישראל. לכך קיווה בווין. ואת זאת דרשה הסוכנות היהודית. התנאים כאלה לא היתה כל סיבה לזמן מושב מיוחד לשמיעת הדין והחשבון של וועדת-החקירה.הדין והחשבון שלה היה מובא בפני העצרת הרגילה בספטמבר 1948. יתכן כי עד אז היתה בריטניה משיגה את ההסכם המבוקש עם אמריקה, באשר בינתיים חל שנוי ביחסים בין ארצות הברית ובין רוסיה.אבל אפילו נניח,כי המושב בספטמבר 1948 היה מקבל אותה החלטה עצמה,שקבל,בחודש נובמבר, המושב הרגיל משנת 1947,היינו לכל הרעות, מפסידים שנה,אם לא יותר בתקופת ההכרעה.מי יודע,מה היה קורה בשנה הגורלית ההיא? האפשריות הן רבות : בינהן הטרגדיות ביותר. דבר אחד אינו מוטל בספק : לו הסוכנות היהודית היתה אז מנהלת את עניני האומה, הלכה למעשה, לא היה קורה ביום 14 במאי 1948, הוא יום הכרזת העצמאות העברית,מה שקרה בו.

ג.

אולם בימים ההם שתי הנהגות לאומה,הלוחמת על חרותה ועתידה: האחת,ידועה,המצהירה הצהרות: השניה,אלמונית העושה מעשים. נוכח תמרוניו של בווין,מה עשתה ההנהגה המדינית הממשית של האומה? היא בפשטות, שמה את תכניותיו לאל. הכיצד? תדברנה העובדות.           בימים הראשון והשני במארס 1947,שבועיים לאחר הודעתו של בווין על הליכה לאו"ם בספטמבר, יצא הארגון הצבאי לאומי מתוך חישוב מובהק של הזמן ולמען מטרה מדינית ואיסטרטגית ברורה, להתקפות מצח על השלטון הנכרי.בירושלים נפרץ ה"איזור המוגן" והועף באוויר מועדון הקצינים הבריטיים, מוגן,כמבצר של ממש, בגדרי-תיל ובמכונות יריה : בהמשך למחץ אדיר זה, הותקפו על ידי חיילי המחתרת העשוים לבלתי חת,מחנה החנייה של הצי הבריטי בחיפה, מחנות הצבא בבית ליד,בפרדס חנה וברחובות, וכמו כן הותקפה התחבורה הצבאית בטול-כרם,פתח תקווה,כפר סירקין קרית חיים ועוד.                                                                                                               כדי להבין מה אירע לאחר מהלומה,רבת מחץ ורחבת קשת זו,נפנה לאו דווקא לעתונות הבריטית, הזועקת ליציאה מידית של הבריטים מארץ ישראל, אלא למרכז ההכרעה בלונדון :לפרלמנט. רויטרס השאיר לדורות הבאים, בעיקר בישראל, תיאור נאמן של ישיבת בית-הנבחרים הבריטי מן השלישי במארס 1947.נביא ממנו את עיקרי הדברים:                                                                           "בצעקו בכעס ובדפקו על התיק, שהיה מונח לפניו, שאל עוד היום מר צ'רצ'יל,עד מתי יימשך המצב של מלחמה מכוערת (squalid war) בארץ ישראל, על שפיכות-הדמים הקשורה בה,עד שתושג הכרעה?                                                                                                                         מר ארתור קריץ-ג'ונס, שר-המושבות שמסר דין וחשבון על ההתפרצויות בארץ ישראל בשבת בהן נהרגו 18 אנשים ונפצעו 28,השיב, כי הממשלה תנקוט בכל צעד דרוש,כדי לשים קץ למצב טרגי זה...   אך מר צ'רצ'יל הוסיף לשאול בקול ממושך יותר : כמה זמן יימשך הדבר הזה? האין כל אמצעים להחיש את הפנייה לארגון האומות המאוחדות? או שמא נעבור כך מחודש לחודש עם התפרצויות איומות אלו ועם אמצעי הנגד,שהם נחוצים ואף על פי כן מעוררים מידת התנגדות,נחוצים אבל מדאיגים? כמה זמן נמשיך כך? האם אי אפשר לעשות דבר להחיש את הפנייה?"                           מר קריץ-ג'ונס השיב כי זוהי שאלה אחרת וכבר ננקטו צעדים מתאימים, כדי לראות אם אפשר להחיש את הענין מבחינת הנוהל של האו"ם.                                                                        ואכן, כבר ברביעי במארס 1947 שולחת ממשלת בריטניה איגרת דחופה למזכיר האו"ם (לא המרשילד,אלא טריגווה לי)ומבקשת ממנו למנות מיד, אם הדבר אפשרי מבחינת הפרוצדורה, וועדת חקירה לענין ארץ ישראל. כעבור ימים מספר נועצת בריטניה בארבע המעצמות הגדולות בשאלה זו,אך הן,או כמה מהן, משיבות לה, כי מנוי של וועדת-חקירה אינו נראה להן : לעומת זאת מועלית ההצעה לכנס מושב האו"ם להחיש את הדיון בבעיית ארץ ישראל,מועברת לחברי האו"ם. איגרת אחרת של בריטניה,המבקשת ממזכיר האו"ם להחיש את הדיון בבעיית ארץ ישראל, מועברת לחברי האו"ם. רוב חברי האו"ם מסכימים לכנוס מושב שלא מן המנין.בהתאם למגילת האו"ם דרושה, או מספיקה. הסכמה זו לכנוס העצרת. ובמחצית הראשונה של אפריל 1947 נודע,כי ה"בעייה הדחופה ביותר" של ארץ ישראל תועלה בפני האו"ם במושב מיוחד של האסיפה הכללית שיתכנס ב-28 באפריל.לוח הזמנים של בווין,שעליו הוא עמד בעקשנות, שהיתה אופינית לו,אותו קיבלה הסוכנות היהודית בסבילות שהיתה אופינית לה, -סולק לחלוטין. לא בספטמבר 1947 החל הדיון הבין-לאומי בבעיית ארץ ישראל : הוא החל באפריל 1947. ובמושב המיוחד ההוא נושא שר-החוץ של ברית המועצות דהיום, מר גרומיקו את נאומו הידוע,בו הוא קובע, בין השאר ,כי "פשיטת הרגל של ממשלת המנדט נתאשרה עכשיו גם על ידי מעשי-הדמים בארץ ישראל,החוזרים ונשנים לעתים תכופות יותר ויותר..."                                                                                                                          הנה העובדות שמשמעותן ההיסטורית,המוסרית והמדינית מזהירה כשמש בצהרי יום.את המושב המיוחד של עצרת האו"ם באפריל 1947 הזמין מר טריגווה-לי : בקשה אותו ממשלת בריטניה : אך אותו זמן הארגון הצבאי הלאומי. חיל הקרב של הארגון הצבאי הלאומי –שאו בגאווה את זכר המעשה הנפלא. וודאי,אין הוא היחידי שלכם : אך הוא מיוחד. לקראת העשור למפנה – ברכה לאחי הלוחמים.

ד.

בין המחץ,שהביא במישרין לקריאת העצרת המיוחדת של האו"ם ובין כנוסה,עוד נוצר מצב מיוחד בארץ ישראל הכבושה. בימים ההם הוא נקרא "מצב צבאי" :אפשר גם לקרוא לו, בלשון הקרובה יותר לאזרחי ישראל בשנת תשי"ז, בשם "סנקציות". למחרת לאחר, מהלומת המחתרת המשחררת,הטיל השלטון הנכרי סנקציות קשות על האומה,כדי,ראשית,לנסות לשבור את רוחה ושנית,כדי לנסות לחסל או,לפחות, לשתק את הכוח הלוחם.בימים אלה, כדאי לזכור את טיבן של הסנקציות הקבוציות, שהוטלו על ידי הבריטים על האומה הקטנה, המרדנית.האיזורים, המאוכלסים יהודים, הועברו לפיקוח צבאי.משרדי הממשלה נסגרו ונפסק כל שרות שלהם לסגור את הבנקים באיזורו.שרות הדואר,בתי-דין צבאיים,המושל הצבאי היה רשאי לסגור את הנבקים באיזורו.שרות הדואר נפסק לחלוטין. שרות הטלפון צומצם לפי רשימה מיוחדת.אסורה היתה הכניסה לאזור או היציאה ממנו, אפשר היה להביא מיצרכים חיוניים בלבד,  בתנאי שינתן להכנסתם רשיון מיוחד. המושל הצבאי היה רשאי להחרים קרקעות,בתים ואמצעי תחבורה כראות עיניו. כל חייל, ולא רק שוטר,היה רשאי לאסור כל אדם. אוטובוסים ומכוניות היו אסורים בתנועה, אלא על פי רשיון מיוחד.                                              אלו הן סנקציות הלא כן? ושערו בנפשותיכם, קוראת וקורא יקרים, כי בראש האומה הקטנה,עליה מוטלות, מקרוב ובמישרין ובצוותא, סנקציות כאלו, עומדת הנהגה סוכנותית,והיא בלבד. מה אומר לכם נסיונכם? האין זאת, שכבר ביום ראשון להטלתן, אם לא לפני כן, לא היה נשאר מכל "עמידתה" אלא זכר הכריעה על הברכיים?                                                                                          אבל בימים ההם שתי הנהגות לאומה המשעובדת והלוחמת: האחת ידועה,הרועדת מפחד : השניה, אלמונית, שגמרה אומר להוציא את האומה מעבדות לחרות.התוצאה היתה, שאמנם שוט הסנקציות הורד על האומה,אבל הנהגתה האמיתית שברה אותו,ויחד עמו, את שלטון מניפיו.                        עם הטלת המצב הצבאי יצאה המחתרת העברית,אצ"ל ולח"י,שוב על פי החלטה ואיסטרטגית ברורה,להכות בחילות הכבוש יומם ולילה. העם כולו, בראותו את אומץ לבם ואת תבונותם של בניו הלוחמים, נהג אף הוא באומץ-לב אזרחי בלתי משוער.אוטובוסים לא היו : נסעו בני ישראל בעגלות.דואר לא היה,אין דבר. קשיים באספקה היו.אין דבר. הכל קבלו את הסנקציות ברוח טובה, בבטחון פנימי בשקט למופת,בלעג לאויב המוכה.לא עברו אלא שבועות מספר ומן הסנקציות לא נשאר אלא זכר מפלת מטיליהן.                                                                                            כך היה בימים ההם : ובאלה הימים... ?

בפסח השתא תימלאנה תשע שנים לכבושה של יפו בידי חיילי הארגון הצבאי הלאומי ועשר שנים לקריאת העצרת המיוחדת של ארגון האומות המאוחדות בבעיית ארץ ישראל. בשני התאריכים צפון מוסר השכל היסטורי.אולם כדאי להעלותם מתאי הזכרון על לוח הלב גם משום שאחד יורד,אשר בשנות מלחמת השחרור,רבת ההוד והסכנה, הרבה להסתובב בעולם ולהצהיר הצהרות, שוב מצא עוז,בנפשו המדוכדכת,לחלק ציונים,מי השתתף ומי לא השתתף במלחמת הקוממיות של עם ישראל.  חגים וזמנים לששון : מועדים ללימוד האמת ולנצחונה.