ערב לכבוד דוד מרקיש

זהו בודאי ערב מיוחד בחיינו. ולכן ננהג על פי יוצא מן הכלל. בדרך כלל מציגים את האורחים בפני הקהל. הלילה אציג את הקהל בפני האורחים.

פה יושבים לוחמי תקומת ישראל, פה יושבים אנשים שהיו בבוכנוואלד. פה יושבים אנשים שהיו במחנות ריכוז ובבתי כלא, של הגרמנים ושל הרוסים ושל הבריטים. פה יושבים אנשים אשר שערותיהם הלבינו בשירות נאמן לעמם ולארצם.

פה יושבים אנשים אשר באו חלוצים לפני המחנה, ובדם וביזע ובדמע הרוו את אדמת המולדת. ופה יושבים אנשי המחתרת העברית הלוחמת, אשר קמו מתהומות היאוש, כאשר חשך עלינו יומנו, והימים בהם מיליונים מאחינו נספו אלי מות, ואיש לא ניסה אפילו להציל אותם, ובמקום להציל ולגאול ולשחרר ולהביא את עמנו עד הלום.

ומעל לכל, דוד – זה התואר הנשגב ביותר בחיינו, פה יושבים תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי. לא ערב רגיל, לא אורחים רגילים, לא קהל רגיל.

בערב הזה גם נציג שאלות מסוימות. המלה מהפכה, עדיין יש בה קסם רב. מי בימינו אינו מהפכן. אבל אנחנו יודעים מה זה מהפכה. אנחנו למדנו מהנסיון שיש מהפכה מקדמת את האדם, ויש המשיגה אותו אחורה. יש מהפכה המביאה חרות, ויש המטילה רודנות. יש מהפכה המביאה במקום עריצות – דרור, ויש המוליכה מן הדרור ומן האור אל העריצות ואל החושך.

בני דורנו למדו, על בשרם חזו, את ההבדלים בין המהפכות למיניהן. אבל מי שלמד, לא רק מספר אלא גם מנסיון, יודע כי מאז היו מהפכות באנושות, מאז ימי ספרטקוס, עוד לא היתה מהפכה כל כך אדירה וכל כך צודקת, וכל כך מקדמת וכל כך מקדשת כמהפכה ההיסטורית העוברת לנגד עינינו, על היהדות ברוסיה הסובייטית.

איזה מאורע מהפכני! 55 שנים לאחר ההפיכה, ב"סמולני אינסטיטוט", ה-coup d'état הבולשוויקית, נגד מהפכת החירות של פברואר 1917. חמישים וחמש שנים! – לאחר דיכוי האות העברית, איסור התנ"ך, נטילת האפשרות להתפלל לאלוהי ישראל, ממעמקים, ניכור מוחלט של הדור הצהעיר מכל מה שקשור ביהדות, קם והיה החזון של הרצל וז'בוטינסקי.

הנוער היהודי בברית המועצות שב, בשלב הראשון, אל היהדות, וממנו אל ארץ היהודים. והנ.ק.ו.ד והג.פ.או וכל שאר השמות – השד יקחם – אינם יכולים לגבור עליהם בשום פנים ואופן – זו מהפכה. בהדרה, בכוחה המוסרי הבלתי מנוצח, זוהי התעלותו של האדם, זו ההוכחה שהאדם הוא ריח ולא בשר. מוסר ולא חומר.

אנחנו רואים את ההופעה הזו ואיננו פוסקים להתפעל ממנה.

ועל רקע זה אנחנו שואלים מדוע הקומוניזם כל כך שונא את הציונות? עם קטן, תנועת שחרור המצילה, ממש ברגע האחרון, כמו בימים ההם, כן בזמן הזה, כאשר מנסים לזרוק את העם אל התהום, לפתע פתאום, מיעוט קטן קם, משפחה מעלה, גואלת, מחזירה עטרה ליושנה. מדוע שונאים כל כך הקומוניסטים את התנועה הלאומית היהודית? מה – אנחנו סינים? אנחנו 750 מיליון? אנחנו דורשים טריטוריה סובייטית? לנו יש תביעה טריטוריאלית אחת לברית המועצות: לעזוב את הטריטוריה שלהם.

מה אנחנו – ארה"ב של אמריקה? אנו עם קטן, נרדף, מושמץ, שארית הפליטה – מדוע הקומוניזם כל כך שונא את היהודים? מדוע הוא מדפיס כל כך הרבה ספרים, מדוע מפיץ כל כך הרבה שקרים, מדוע הוא מקיים כל כך הרבה משרדים, גלויים וחשאיים, מדוע הוא מוציא כל כך הרבה מיליונים, אולי מאות מיליונים רובלים ודולרים, כדי לנהל את התעמולה הארסית נגדנו.

אולי החטטן בנפש האדם, דוסטוייבסקי, יכול היה להסביר, מהצד הפסיכולוגי, את התופעה הזו. ב"אחים קרמזוב" הוא מספר על גיבור ששואל איש אחר. האיש אומר: אוי, אני שונא אותו. וזה שואל: מדוע אתה שונא אותו? הוא עשה לך עול? והתשובה היא: לא. אני עשיתי לו עול.

אולי הקומוניזם מרגיש איזה עול הוא עשה לעם היהודי, איך הוא שלח אותם לארץ גזירה – במשך שלושה דורות – איך הוא עשה הסכם עם הנאצים וקרא דרור לכל רוחות ההרס וההשמדה, לא היה בא ה-1 בספטמבר 1939 אלמלא ה-27 באוגוסט 1939. הוא עשה את העול, ולכן הוא שונא אותנו.

אולי יש עוד סיבה פסיכולוגית, אם כי לא של דוסטוייבסקי. הקתול, אומרים, שזמן רב לא רצו להשלים עם מדינת ישראל. מדוע? משום שאצלם היה כתוב שהיהודים צריכים להיות הוכחה מתמדת של מה שהם עשו, כפי שהקתולים אומרים, לפני 1940 שנה.

כאשר ב-1848 פרסם מרכס ואנגלס את המסמך היסודי של הקומוניסטים והסוציאליסטים, את המניפסט הקומוניסטי, הם מתחילים בניתוח של ההתפתחות בחברה ואומרים: תולדותיה של כל חברה הם מלחמה, מלחמת מעמדות בין העבד לבין האדון, בין זה לזה ועוד. ואנחנו תמיד שאלנו, שני אנשים גדולים כאלה, שני מוחות כבירים, מה הם עשו? איך נכנסת, למשל, מלחמת המכבים, לתיאוריה הזו? איך נכנסת הציונות לתיאוריה הזו? אלה תולדות האנושות?

ולא היו מלחמות לאומיות? גם דתיות? – אדירות, קדמו את האדם, לפעמים להיפך. הציונות לא נכנסה לכאן. היא מחוץ, היא מכה בתיאוריה הזו. היא מוכיחה שכזב הוא המטריאליזם ההיסטורי, אמת היא נפש האדם השואפת לגדולה, להתרוממות, לצדק, לחירות, לקידמה. אמת היא הלאומיות, לא הלאומנות, הלאומיות, אהבת עם ואהבת מולדת ועל ידם אהבת האדם.

לא מחוץ להם, לא מעבר להם – בודאי לא בלעדיהם. כנראה אלה הסיבות. והנה, קם החזיון לנגד עינינו. הציונות הקטנה, הדלה, גוברת על הקומוניזם האדיר, עם כל כוח העדיפות שבידו, ועם כל הכזב שבפנים. מי מאתנו אינו יודע, לפני שבאתם לכאן בודאי קראתם ב"איסבסטיה" וב"פרבדה" ואתם בודאי קראתם שם דברים שאני אמרתי, ואני לעולם לא אמרתי אותם. שאני, כביכול, קראתי לחיילי ישראל שיהרגו כל ערבי, בלי רחמים. פה יושבים חיילי ישראל – יאשה, אתה כבר גם כן חייל בישראל, אפילו סגן, אתה פעם שמעת מפי דברים כאלה, מאז באת לארץ ישראל? אי פעם שמעו מלים כאלה?

או שאני טענתי שעל חורבותיה של התרבות הערבית, נבנה את הציוויליזציה החדשה שלנו. ודברים אלה נאמרו לי בלונדון, ופורסמו. בעברית אומרים שלשקר אין רגלים. זה נכון, אבל כנראה כנפים יש לו.

והוא עף מיבשת ליבשת, ממוסקבה, לונדון, מונטיוידאו וחזרה – לא היה ולא נברא. וגם זה לא עוזר. והציונות גוברת על הקומוניזם לעיני כל, וזאת הם צריכים לשמוע גם הלילה, בנוכחותם של אחינו שבאו מקרוב. דעו לכם – אולי קראתה את המניפסט הקומוניסטי, יש להניח שכבר מזמן שכחתם אותו – ובצדק, יש שם הרבה מאוד טעויות, ואיני יודע אם אתם עוד זוכרים משהו מן הקאפיטל – זה בודאי ספר משעמם מאד, והרבה לא נותר ממנו במציאות.

אבל אפילו קראתם את כל הספרים האלה, ואפילו אתם מלומדים וחכמים ופקחים ויודעים לעשות תחבולות – דבר אחד עדיין לא למדתם. אנו מקוים שלמעננו וגם למענכם תלמדו אותו בקרוב. לאמר – בתולדות ישראל סבא יש חזיון שלא היה כמוהו בתולדותיו של שום עם אחר, ושמו קידוש השם. ועליכם לדעת כי כאשר היהודי מוכן לקידוש השם, אולי עדיין הוא לא נצח, אבל הוא בלתי מנוצח.

ועינינו הרואות – אחינו בברית המועצות מוכנים במלוא משמעות המושג לקידוש השם, למען ציון ולמען שיבת ציון. לעצמם ולמיליוני אחיהם באשר הם.

גבירותי ורבותי, בהיותי במוסקבה, הודיע דוד מרקיש, בנו של פרץ מרקיש, שהוא מבקש להצטרף לתנועת החרות. אני אמרתי באותו יום כאשר היגעה אלי הידיעה כי ידיעה כזו היא תמורה לשנה של צרות. והרי בכל ימות השנה מה יש לנו מלבד צרות? אבל הנה באה שיחה טלפונית ובה דוד אומראת אשר נמסר לי שאמר, והנה אתה מקבל תמורה בעד כל השנה של צרות...

הגו בנפשותיכם: פרץ מרקיש, סופר, משורר גדול. בעל שם בין-לאומי, הלך לברית המועצות. סטאלין הוציא אותו להורג, נשאר בן, בן 15, אלמנה. המשפחה מוחרמת על פי החוק – אחת מזוועות ימינו, זו משפחת בוגד, ואסור לה עוד להיות במוסקבה. גם לא בלנינגרד, אף לא בקייב, אף לא בחרקוב, אלא צריך לשלח אותם לארץ גזירה ומשם לקזחסטאן.

וגדל הבן, והוא עוד צריך לכתוב בקזחסטאן: אנחנו מודים לך, יוסף סטאלין, בעד הנעורים היפים שנתת לנו. זה המשטר, זה הכזב הפנימי שבו, זה סיכויו של רוח האדם, והבן גדל, עם אמו הדגולה, ושנים עוברות והנה, לפתע פתאום, ממוסקבה מגיע אליך אחד התלמידים של זאב ז'בוטינסקי והידיעה: דוד מרקיש מבקש תעודת חבר של תנועת החרות. איזה אור גדול! איזו בשורה אדירה, איזו הוכחה נוספת של נצחון הרוח על החומר, של השתחררות פנימית, נגד סיכוי נורא.

בעזרת השם הגב' אסתר ודוד באו אלינו, והם יעידו – הרגשנו, ואמרתי בנוכחות האם לבן: ההודעה שלך שנשאת במוסקבה אינה מחייבת אותך בתל-אביב. אני פוטר אותך מן הנדר. אתה יכול להצטרף לכל מפלגה אחרת. אצלנו, ברוך השם, הבחירה היא רבה מאוד. ואם תצטרף למפלגה אחרת, נוסיף לאהוב אותך. בעד כל מה שעבר עליך, ובעד כל מה שהיית מוכן, למען תשובה למולדת.

הוא ניגש אלי ואמר לי: אבל אני את ההודעה הזו במוסקבה מסרתי על פי מצפוני. – על פי מצפני? – אחינו אתה! כעבוד כמה ימים נפגשנו בכנסת, ודוד שאל אותי "איך אני יכול, באופן רשמי, להצטרף לתנועת החרות". ואילנה אשתו, באה הנה שנה לפני דוד בעלה. והיא – זו אמת – כל השנה הזכירה לי את אשתי. כאשר אני הייתי בלופישקי, – אשתי באה לפני לארץ ישראל, היא היתה כמעט באותו גיל, בו אירנה היום – ולכן אנחנו התיחסנו אליה, אשתי ואני, כאילו בתנו.

בכל אופן, אירנה פה אתנו שנה, והיא תעיד שכל השנה, כמעט שבוע וחודש אמרתי לה: הוא יבוא, הוא יבוא. עכשיו הוא בא, וירנה מקבלת תעודה של חברה של תנועת החרות. ואני אקריא לך, אירנה'לה, את הסעיף הראשון של העקרונות של תנועה זו. את כבר יודעת עברית. הדברים נכתבו לפני עשרים ושלוש שנים – שחרור המולדת כולה, ריכוז האומה, קיום ריבונותה, פיתוח יהודה, התרבותי, המה היסודות של ההשקפה הלאומית של תנועת החרות בארץ ישראל. והשקפת העולם שלה מבוססת על חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט.

והעקרון הולך ומתגשם בשם תורת ז'בוטינסקי. זו תעודת חבר, תעודה פשוטה, אבל לנו היא יקרה מאוד. תודה רבה שאת הצטרפת לתנועת החירות.

ועכשיו, דוד, בוא אלי. ובכן, אתה הודעת ממוסקבה שאתה רוצה להיות חבר תנועת החרות? – אומץ לב אזרחי הוא לעתים יותר חשוב מאומץ לב צבאי. ואומץ לב כזה גלית. אתה תעיד שאנחו לא דרשנו ממך שום דבר. בן-חורין, אתה – בארץ חפשית ודמוקרטית. ובחרת בחברות בתנועה.

רציתי לומר לך שלו הקריטריון שלך היה נוחיות, לא היית צריך להצטרף אלינו. לו היית שואל אותי, אני בעצמי הייתי נותן לך עצה אחרת. אני הייתי נותן לך הצעות של מפלגות גדולות, גם קטנות; הרבה יותר נוח להיות חבר שם. אבל אתה אמרת, אתה בחרת, אתה החלטת, אתה בקשת – הנה – התעודה של חבר בתנועת החרות.

לפני שפתחתי בדברי, בא אלי ידידי יחזקאל קולרביץ, אסיר ציון במשך שבע-עשרה שנים – ומסר לי בשורה נוספת. כולנו זוכרים את בנו הקדוש של , אשר עם היולדו, ואני עדיין זוכר אותו כתינוק בעשירה, ניתן לו השם שלמה בן-יוסף, לאחר עלותו לגרדום של הראשון בהרוגי המלכות, תחת השלטון הבריטי, כידוע לכולנו ששב"י איננו עוד – הוא טבע ב"דקר". הצוללת.

ואנחנו כולנו אהבנו אותו כאילו היה בן שלנו. ואני יודע שתנועתנו כולה אמצה את שב"י אל לבה, מאז ועד היום. ואלי יחזקאל יודעים את זה כמונו.

בא אלי יחזקאל ומסר לי ידיעה אישית. חברו של שב"י מרוסיה, המהנדס מן וינטראוב, עלה לפני זמן קצר מברית המועצות. הוא הודיע לי, כלומר, ליחזקאל אתמול, שהוא החליט לבקש להתקבל לתנועת החרות, והוא נמצא פה הערב, מוזמן על ידי.

אני מברך אותך, דן, ובזה שהצטרפת לתנועתו של שב"י, בודאי תרמת לקידוש שמו.

ועכשיו, גבירותי ורבותי, אני רוצה לספר לדוד ולכולכם, אבל בעיקר לדוד, לבנו של פרץ מרקיש, למען ידע מה היה בשבילנו, זאב ז'בוטינסקי.

אנחנו באנו אל דגלו ואליו לפני שנולדת, דוד. ואתה כעבור עשרות בשנים קראת את הפליטונים שלו ברוסיה, המפורסמים – נגד התבוללות ובעד לאומיות, ארץ ישראל, ציון, חרות, צדק. אהבת האומה, אהבת הבריות.

הלילה הזה היית חש שלא מלאתי חובתי אלמלא ספרתי לתלמיד כה צעיר, כאילו אתמול נולד, של זאב ז'בוטינסקי, מה הוא היה בשבילנו.

הוא היה הנשיא, ואנחנו תמיד ראינו בו את נשיא ישראל. הוא היה ראש בית"ר, מפקדנו. הוא היה מורנו ורבנו. למעלה מזה – הוא היה נושא תקותנו.

ביום המר והנמהר, כאשר אנחנו קבלנו בקובנו, תחת השלטון הקומוניסטי הסובייטי, את המברק ממדרכי כץ, Zeev passed away suddenly in N.Y.. ואני מספר הלילה הזה מלבותינו. כאן יושבים עמנו אנשים שקבלו את המברק. קראו אותו וקרעו את הגדולה בקריעות בחייהם.

מה היתה הרגשתנו? – השמש שקעה לנו, חשך עלינו עולמנו, הלך מאתנו נושא תקותנו. איך עוד נעזור לעם הזה, בשנת 1940? אנחנו, יתומים; איך עוד נציל, איך נגיע?

ומשום כך, תחת שלטונם של הקומוניסטים ולעיני הנ.ק.ו.ד והקומוניסטים היהודיים המוכנים להלשין – אנחנו עמדנו פס שחור, בגלוי, לעיני כל. כך אנחנו מתאבלים על הנשיא, על ראש בית"ר, אל מורנו ורבנו, על נושא תקות ישראל, שעליו כתב נשיא ישראל "והיום נותק כינור הפלאים שנועד להיות הראשון בישראל."

לא חרדנו משום שלא חשבנו כלל על עצמנו. והלכנו לבית הכנסת והלכנו לבית הקברות, וכך התיחדנו עם רוחו של זאב ז'בוטינסקי, מיד לאחר פטירתו.

אבל למעלה-למעלה מכל אלה הוא היה לאבינו הרוחני. וכבנים של אב, אנחנו תמיד רצינו לתת לו יד. הוא העשיר את חיינו, הוא קבע את דרך החיים שלנו, הוא נתן לנו אידיאל. הוא נתן לנו שמחת חיים, להיות מוכנים לתת את החיים למען האידיאל. אין חדוה יותר גדולה מנכונות כזו. הוא היטה את חיינו. אם מותר לומר, בשפה שאולה – הוא "אסטט" לנו את החיים, הוא הכניס לחיינו לא רק אלא גם אסטטיקה.

הוא נטע בנו אמונה כי תקום המדינה היהודית בימינו, בימינו, מעבר לאופק ולדורות. הוא קרא למסירות והחדיר אותה ללא תנאי, לנאמנות וללא סייג. זה היה בשבילנו, בשביל כל הקהל הזה, לאלפים ולרבבות, למאות האלפים בארץ ובתפוצות הגולה, אשר באחד הימים החליטו ליטול את רגלו לידיהם וללכת אחריו בטוב וברע, בימים של קידמה ושל נסיגה, באור ובסתר – בכל התנאים.

למען ציון ולמען גאולת ישראל כולה. נכון – אתה הצטרפת לתנועתו. דע, דוד – התנועה הזו איננה שוללת שום זכות משום אדם, אפילו היה בין הרודפים אותנו; אנחנו מכירים בזכותם של כל בני עמנו, שעשו משהו – במחרשה, במחשבה, בהווה, במסירות, בסבל. כולם, לכולם חלק בארץ ישראל ובשחרורה.

אבל זאת אני יכול לומר: חמישים שנה לאחר שקמה בית"ר, בכל הכרת האמת, עדיין לא קמה למדינת ישראל תנועה, עדיין לא קמה לעם ישראל בתולדותיו תנועה, אשר תוכיח לא במלים אלא במעשים, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל, ונכונות הקרבה ומסירות נפש למענה יותר מאשר תנועה זו, תנועת ז'בוטינסקי.

אל כזו הצטרפת הלילה. אבל משום שספרתי לך מה היה בשבילנו זאב ז'בוטינסקי, יכול אני לומר, הלילה הזה – לו היה חי, היית בין אלה שהיו נותנים לו נחת. נחת גדולה מאוד, עמוקה מאוד.

הוא איננו, אבל ישנו; ולכן הלילה הזה נתת נחת גדולה לזאב ז'בוטינסקי. בנו של פרץ מרקיש נוטל את דגלו של זאב ז'בוטינסקי, כבן-חורין, בארץ ישראל המשוחררת. רגע גדול בחיינו.

ישנה אגדה תלמודית. גדולי התורה מתוכחים, אלה ואלה דברי אלוהים חיים ובת-קול יוצאת ואומרת: נצחוני בני, נצחוני.

אנחנו אנשים קטנים, פשוטים, המשתדלים לעשות כמיטב יכולתם, למען העם הזה ולמען ארצו ההיסטורית. לא נוכל לומר כאילו מורנו ורבנו אמר: נצחוני בני, נצחוני. לא. כי הוא, זאב ז'בוטינסקי, גם אחרי פטירתו, הוליך אתנו לכל נצחון, לכל הישג, בתוך סבל, ואל התקדמות, עד עצם היום הזה. אבל יכולים אנו לומר, ביחוד הלילה הזה – הנה אומר זאב ז'בוטינסקי: שמחוני בני, שמחוני.