עקדת עולי הגרדום – דברי מנחם בגין בהנחת אבן הפינה למושב ע"שדב גרונר הי"ד – משגב דב

דברי מנחם בגין בהנחת אבן הפינה למושב ע"ש דב גרונר הי"ד – "משגב דב"

עם דמדומי השחר של האומה, בהפגש אביה עם אלהי-היחוד, עולה בתולדותיו חיזיון העקדה. אמנם, לא היתה העקדה הראשונה אלא נסיון, - ברית הנאמנות בין האדם ואלהיו, אולם היא נכתבה מאז בדם עמנו, ממש כברית שנחתמה בבשרנו. מאז ועד היום, על פני אלפי שנים ועשרות דורות רבו העקדות בישראל. העלינו קרבנות לאין ספור על מזבח ה', קרבנות של יחידים וקרבנות של קהילות, קרבנות של גיבורי חיל וקרבנות של תינוקות דבית רבן, קרבנות של מקדשי השם בחרב ובסערת קרב וקרבנות של מושיטי צוואר לשוחט, הנכנעים בגופם ואינם נכנעים ברוחם. דור דור ועקדתו.

ובין כל העקדות האלו נישאת ומזהירה בזוהר מיוחד העקדה של הרוגי המלכות, של עולי הגרדום בדורנו, העקדה של דב גרונר וחבריו.

אולי ישאל השואל: כלום אין מקרים אחרים בהיסטוריה של הקרבה מתוך גבורה, או של גבורה מתוך הקרבה? כלום לא הכניס, לפי אגדת רומי עתיקת יומין, מוציוס סציבולה את ידו לתוך האש ולא נתנה מאכל לאש, כדי להוכיח נאמנותו לעמו, אהבתו למולדתו? כלום לא הניחו שלוש מאות חיילי ליאונידט ראשם בשערי טרימופילי, בידעם כי לא להם התוחלת, אלא לעמם האחרית, אם יעמדו ויפלו אך לא יפוגו מפני אויב חזק מהם? כלום לא עלו לגרדום, בדורות שונים בארצות שונות, יחידי סגולה שהעדיפו מוות וחיי נצח על החיים בני החלוף? כלום לא מתו למען עמם כמה חרות צרפתים ואיטלקים, פולנים וצ'כים, יוונים וסרבים? וכלום בהיסטוריה האין סופית של עמנו – עם העקדות – לא ציוו אבות אבותינו לקחת המאכלת ולשים קץ לחיי אלפים ובלבד שלא יפלו בידי הזדים הצרים?

אמת בשאלות אלו.

ואף על פי כן הרינו חוזרים ואומרים: העקדה של דב גרונר וחבריו מיוחדת היא – בהדר כבוד – גדולתה.

דב, ואחיו – לעליה גרדומה, הלכו לקראת גורלם בעיניים פקוחות לרווחה, ומתוך ברירה חופשית של התנדבות מוחלטת. הם לא שאלו לשה; אף לא ציפו לאיל. הם לא עמדו באש הקרב, כשמאחוריהם עמם, לפניהם אויבו ונשקם בידם. הם לא הועמדו כפותים על מפתן הבור, כשאין ברירה. אלא למות: הם לא הוכנסו לתא חנק, כשאין מפלט אלא לעצום עיניים – ולגמור. הם לא הועמדו בפני הבחירה: להמיר דת אבות, או לתת את הנפש. הם לא נתבעו לבקש חסד – חנינה מן התליין.

לא, הברירה, שבפניה הועמדו דב ואחיו, לא היתה: קלון או מכות. בראשית מבחנם אמרנו לבנינו האהובים, כי חפשים הם להחליט הלחתום על מיסמך המערער על "פסק הדין", או לא לחתום. כי לכך, רק לכך נתבעו: לחתום על ערעור , לא על בקשת חנינה: על ערעור. ואנו אמרנו להם במפורש: אם תחתמו, הוסף תוסיפו להיות בני המשפחה הלוחמת, איש לא יידה בכם אבן, גבורתכם – עובדה, הייתם ותהיו אחינו, לוחמינו.

והם, שניצבו על פסגת החרות הנפשית, סירבו לחתום על מיסמך הערעור ומשהוטעה דב וישם נגד רצונו חתימת ידו, לא היסס, לאחר שהובהרה לו האמת לאמיתה: - אין צוו לחתום ואין פקודה לא לחתום – לא היסס לקרוע את מיסמך יפוי הכח ולהוסיף לצעוד בעיניים פקוחות אלי מזבח ה'.

לא, לכך אין דוגמא בתולדות העמים, שבניהם הנאמנים קמו ללחום מלחמתם לחרות: לכך אין דוגמא אף בתולדות עמנו, יודע העקדות. הבו גודל למזהירה בעקדות ישראל!

לא באנו היום לקדש את שמו של דב; אנחנו המתקדשים בשמו. באנו לכברת ארץ זו, ששוחררה בדמי מורדים. לוחמים וכובשים. להניח אבן פינה שישא את השם גרונר לדורות. אולם נזכור כי לא אנחנו המניחים את אבן הפינה. דב ואחיו הם שהניחו את אבן הפינה לכל בנינינו – לבנין עצמאות ישראל. עולי הגרדום שמו גופותיהם אבן חיה – אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה.

בהרי הגליל קמה נחלה הנושאת את שמו של עולה הגרדום הראשון. זיעת חורשים מפרה שם את האדמה שקודשה בדמו של שלמה בן יוסף. וזיעת חורשים תפרה את אדמת הנחלה החדשה שקודשה בדמו ובשמו של דב גרונר. אך בשתים אלה לא סגי. חובת הדור היא להקים נחלות שתתקדשנה בשמותיהם של דרזנר, ואלקחי וקשני, של פינשטין וברזני של בית צורי וחכים של חביב ווייס ונקר– כל משפחת עולי הגרדום שהניחו את אבן הפינה לנחלת יהודה וישראל מעבר לחומה, מעבר לנהר. אכן, מאמין אני כי בטרם ייתם דור – רואה – עקדתם ינשא שמם האלמוות מעל שתים עשרה נחלות, שתתברכנה בברכה ממעלות גבורים קדושים וטהורים.

והיה אם ישאלונו בנינו ובני בנינו: מה הנחלות הללו לנו? והגדנו להם: - מזבח ה' למען תחודש במולדת ותקויים לעד – הברית בין ישראל ואלהיו.