עמוק הוא המשבר אך יש מוצא ממנו

 עמוק הוא המשבר, אך יש מוצא ממנו  

(מעריב, 22.2.1974)

א.

בבחירות הכלליות, אשר נתקיימו לפני שבעה שבועות, ירד המערך ב-6 מנדטים. הממשלה, אשר, כמקובל לומר, המערך עמד במרכזה, הפסידה 3 מנדטים נוספים. במלים אחרות, כ-120 אלף אזרחים, תומכי המדיניות הרשמית, הודיעו, כי אין הם רוצים בה עוד. רובם בחרו במדיניות האלטרנטיבית של הליכוד. התמורה הרצינית הזאת, המוכחת, לא בסקרי דעת קהל אלא בפתקי בוחרים נמנים, באה בעקבות הזעזוע של מלחמת יום הכיפורים.

אין ספק, כי אנו עומדים אחר מאורע בעל משמעות של מפנה היסטורי, או של משבר לאומי. ב-40 השנים האחרונות היו מנת חלקנו בארץ שבע מלחמות קיומיות. בשנות השלושים האחרונות נפתחו עלינו התקפות דמים נוראות, שלוּוּ בהבלגה ובביטולה; בשנות הארבעים היו המרד ומלחמת השחרור הלאומית נגד השלטון הבריטי; בסוף 1947 ובאביב 1948 התנהלה מלחמת המגן והעצמאות; המחצית השנייה של שנות החמישים עמדה בסימן מבצע קדש והנסיגה. ביוני 1967 בא המפנה הגורלי של מלחמת ששת הימים; בעקבותיה היתה לנו מלחמה קשה שצורף אליה מושג ההתשה. לפני 5 חודשים באה עלינו מלחמת יום הכיפורים. כל המלחמות האלו היו קשורות בקורבנות רבים, בייסורים, בצער עמוק, בנפתולים. אולם אחר כל אחת מ-6 המערכות, ואחר כולן יחד, לא הורגש בעם מה שאתה חש בתוכו אחר זו השביעית, שנכנסה להיסטוריה בשם מלחמת יום הכיפורים. אולי יכולתי לתת ביטוי להרגשה זו; מעדיף אני, בשלב זה, לא לעשות כן. מה שברור לכל הוא, כי הרגשה מיוחדת היא, חסרת תקדים.

ראשי המערך מנסים ליצור רושם, אם לא להעמיד פנים, כי כלום לא קרה, כי אין משבר, כי מה שהיה מן הדין שיהיה. מוזר. הם משתבחים בפרגמטיזם שלהם; שמם הולך לפניהם כאנשים מעשיים. אך הם אינם רואים, מתחת לאפס, את המציאות. הנחתם היא, כי הם יוכלו לנהל את ענייני האומה, כפי שניהלום תמול, לפני הבחירות לכנסת השמינית, ושלשום, לפני מלחמת יום הכיפורים. כל מה שדרוש, לפי דעתם, הוא להקים את הקואליציה "במתכונת הקודמת". אם המפד"ל והל"ע יצטרפו לממשלה, אשר במרכזה המערך, יינתן מזור לכל מכאוביו של עם ישראל.

השוואות היסטוריות הן תמיד בלתי מדויקות. המצב בארץ ישראל, בשנות השבעים של המאה העשרים, הוא שונה לחלוטין ממצבה של צרפת בשנות השבעים של המאה השמונה-עשרה. אין ספק, כי גם ההתפתחות בעתיד תהיה שונה אצלנו מזו שהיתה בעתיד תהיה שונה אצלנו מזו שהיתה אצל הצרפתים לפני 200 שנה. אין אנו משועבדים לרודנות מלכותית; עמנו הוא בן-חורין לבחור בקלפי את הנהגתו. אבל מבחינת ההתעלמות מן המציאות הלאומית, ממה שמתרחש בתוך עם, בלבו, במחשבתו, בתגובותיו, מזכירים מנהיגי המערך את לואי ה-16 ואת יועציו. על ההתעלמות ההיא כתב בספרו הגדול תומס קרלייל: "כל הכזבים יש נגדם פסק דין עליון והם מתדמים, במהירות או באיטיות, אבל באופן בלתי נמנע, לקראת קִצם". התעלמות "מלמעלה" אינה עוצרת תהליך זה; להיפך, היא מחישה אותו.

ב.

אפילו היה המערך זוכה, בבחירות האחרונות, בתוספת קולות בעם, ונציגים בכנסת, הוא לא יכול היה עוד, לבדו, לנהל את ענייניה של מדינת ישראל, כפי שהתרגל לנהלם, עם הפסקה של מספר שנים, מאז הקמתה. מבחינת הערכה זו יש לנו דוגמא יותר קרובה, בזמן ובתוכן.

לינדון ג'ונסון לא רק הגדיל את תמיכתו בקרב עמו מאז נתמנה לנשיא, אחר הטרגדיה הנוראה של רציחת קנדי; הוא אף נבחר, בזכות עצמו, ברוב עצום, בלתי שכיח, לנשיא ארצות הברית. אבל הוא הסתבך במלחמת וייטנאם, בהבטחות שלא קוימו, בהערכות שלא התאמתו, והוא לא יכול היה עוד למלא את תפקידו. באחד הימים סיפר בתוגה עמוקה למדינאי מעבר לימים על "נפילתו". שמעתי את התיאור הזה מפיו של איש שיחו של הנשיא האמריקני המנוח; הפגישה ביניהם נתקיימה עוד לפני שנבחר ריצ'רד ניכסון לתפקיד הראשון בארצות הברית... שוב הוכח, כי כאשר הנהגה מדינית שוגה בענייני מלחמה – למותר להוסיף: בשאלות של חיים ומוות – היא מאבדת את אמון העם, אין לה עוד תמיכה מספקת, אם מותר לומר כך, בלבו של העם, היא אינה יכולה עוד להמשיך, "במתכונתה הקודמת. חוק ההיסטוריה הוא. בימינו, בזכות או, לפי דעת שליטים, באשמת אמצעי התקשורת, הוא מופעל על ידי דעת קהל גוברת, מצטברת, אשר להשפעתה נודעת חשיבות מכרעת. אם כך קורה, ומוסיף לקרות, במדינה דמוקרטית אפילו אחרי הישגים גדולים בבחירות, קל וחומר אחר הפסדים בולטים בהן.

האמת היא, כי במשבר הלאומי, שהוא מנת חלקנו, אין גורם אחד בישראל, המסוגל לגבור עליו. אני מציין עובדה זו בלא היסוס. הליכוד עלה בבחירות לכנסת השמינית, במידה ניכרת. תוספת של שמונה מנדטים, בתנאים הידועים בארצנו, לאו מילתא זוטרתא היא. מקום ראשון בצבא, הישג מוסרי אדיר הוא. מבחינה מדינית ומוסרית, חשוב ביותר הוא המעבר של רבבות קולות, מקרב תומכי המערך, אל הליכוד ומצעו. אמנם, אין הליכוד לפי שעה, יכול להרכיב ממשלה, אם לא ישונו, בכנסת השמינית, יחסי הכוחות הבין-סיעתיים. אבל, כפי שהעליתי את ההשערה לגבי המערך, כן אעשה לגבי עצמנו. נניח, כי, על פי תוצאות הבחירות, היינו יכולים להקים ממשלה; לא הייתי טוען, כי אנו לבדנו מסוגלים לגבור על המשבר, על הקשיים המשולבים הצפויים לעמנו. גם במקרה של ניצחוננו המלא, של קבלת סמכות להקים ממשלה חדשה, הייתי אומר במפורש, כי בתקופה הקרובה דרושים לנו טובי הכוחות והמוחות מקרב כל המפלגות, כדי לעמוד, בלב בוטח וביד אמונה, במבחני העתיד. אנו נמצאים בתוך משבר לאומי; כדי לגבור עליו דרוש לנו מאמץ לאומי.

ג.

בימי תהפוכות אלה, מוטב לנהוג זהירות לגבי התפתחויות קואליציוניות אפשריות.  אני כותב את השורות האלו ביום הרביעי לשבוע. עד הבוקר ניזון הציבור מידיעות חוזרות על מה שיקרה במלאת 21 ימים, מאז נשיא המדינה הטיל על הגברת מאיר את התפקיד להרכיב ממשלה בעקבות הבחירות של ה-31 בדצמבר 1973. נמסר על עמדה עקרונית, כמעט הירואית, של ראש הממשלה המיועד: היא לא תבקש אורכה למען מילוי התפקיד שהוטל עליה. אף זוהי פרשה, אמנם קטנה, בהעמדת הפנים, הנובעת מן הרצון להוכיח, כי "לא קרה כלום". חוק יסוד: הממשלה, כלל אינו מחייב. אף אינו מזכיר, אפשרות של בקשת ארכה על ידי מרכיב הממשלה. גאוותנות, שמקורה חוסר ידיעה, אינה יותר מלבבת מזו הבוקעת מלמדנות. מי שמרכיב ממשלה, בוודאי, צריך ללמדו את החוק, שלפיו מרכיבים אותה.

מתן זמן נוסף, מעבר ל-21 הימים. למלאכת המרכבה הוא, על פי החוק, עניינו של הנשיא. הוא, מיוזמתו, רשאי לתת לחבר הכנסת ימים נוספים, בשיעורים, שלא יעלו, כולם יחד, על 21 ימים נוספים. בכ"ח בשבט (יום כתיבת שורות אלה, ה-30 בפברואר 1974) עמדו בפני חברת הכנסת גולדה מאיר שתי אפשרויות. היא יכלה להודיע לכבוד הנשיא, כי, אמנם אין בידה רשימת השרים שהיא תציג אותה בפני הכנסת, אבל היא חושבת שיש בידה להרכיב ממשלה חדשה. אם כך תאמר, רשאי הנשיא, ללא כל בקשה מצידה, לאמר לה, כי הוא נותן לה נניח, 7-10 ימים ימים נוספים למילוי תפקידה. יש יסוד להניח, כי הנשיא כך ינהג, על פי סמכותו. אפשר להניח, בלא פחות ביטחון, כי הגברת מאיר תקבלי מידי הנשיא את תוספת הזמן. כך יימשך המאמץ להקים מחדש את מתכונת הממשלה היוצאת.

האפשרות החוקית השנייה היא, כי מי שהוטל עליו התפקיד להרכיב ממשלה מודיע לנשיא, כי אין בידו להרכיבה. אם כזו היא הודעתו, מתחיל הנשיא בסיבוב נוסף של התייעצויות עם נציגי סיעות בכנסת, שבסופן הוא מטיל את תפקיד ההרכבה על אחד מ-119 חברי כנסת אחרים. בשלב זה, להלכה, יכול כל אחד מהם לעשות את הניסיון; היחידי המונע מלעשות כן הוא חבר הכנסת, אשר ניסה, נכשל, והודיע לנשיא, כי "אין בידו" (אלו הן המלים החרותות בחוק) להרכיב ממשלה.

כל הדיבור על אי-בקשת הארכה מאת הנשיא היה ריק מתוכן. בתכלית הפשטות: אם הגברת מאיר לא תודיע לנשיא, כי אין בידה להרכיב ממשלה, היא תקבל ארכה מידיו – ומר ספיר יוסיף להרכיב בשבילה את "המתכונת".

נניח שהוא מצליח במאמציו ההרקוליניים, וקמה לנו, בימים הקרובים, ממשלת המערך עם המפד"ל (על יסוד פתרון זה או אחר של השאלה מיהו יהודי) ועם ל"ע (על בסיס פתרון זה או אחר של בעיית  פסולי החיתון) – האם היא, ממשלה זו, תוכל להעלות ארוכה לפצעי עם ישראל? לפי הכרתי העמוקה, יש להשיב לשאלה בשלילה. המערך, בעזרת שותפיו יוכל לשלוט; לגבור על המשבר לא יוכל. נהפוך הוא. המשבר הלאומי, תחת שלטונו, יעמיק וילך.

ד.

רבים אומרים, כי הציבור, ברובו המכריע, רוצה בממשלת ליכוד לאומי. זוהי כמיהה טבעית, לעת צרה. יש יסוד להניח, כי ההערכה, הבאה לביטוי בשיחות עם חוגים שונים, בקריאות של פרופסורים, מתנחלים ועוד, היא נכונה. אך הוכחה ממשית אין בידינו. לעומת זאת, ואולי למרבה הפליאה, חייבים אזרחי ישראל לרשום לפניהם, כי בכנסת נוצר רוב למען הקמת ממשלת חירום, על יסוד ליכוד לאומי. הכיצד? ההתפתחויות של הימים ושל השעות האחרונים סיפקו לנו את ההוכחה המספרית.

מר דיין הודיע, לאחר תקופה של היסוסים, כי הוא מחייב הקמתה של ממשלת חירום לאומית. הנוסח, שהיה שגור בפיו, עד הודעתו האחרונה, היה כי "אין הוא מתנגד" לממשלת ליכוד לאומי. יש הבדל, כמובן, בין הימנעות מהתנגדות לבין הבעת תמיכה. שאלתי השבוע נציג של החזית הדתית-תורתית, האם הוא וחבריו תומכים בממשלת ליכוד לאומי. התשובה היתה: כמובן. כל נציגי המפד"ל, ללא הבדל סיעה, שבים ומכריזים, כי הם רוצים בממשלת חירום לאומית. השבוע ניגש אלי חבר כנסת מטעם המפלגה הליברלית העצמאית, והודיעני , מיוזמתו שלו, כי הוא רוצה בממשלת ליכוד לאומי, ומקווה, כי היא תקום.

עתה נצרף את המספרים בדייקנות, שהם תובעים אותה. סיעת הליכוד מונה 39 חברים: סיעת המפד"ל – 10; סיעת החזית התורתית – 5; חברי חטיבת רפ"י בתוך המערך, אשר מר משה דיין מדבר בשמם, הם 7. יחד: 61 חברי הכנסת. עליהם יש להוסיף לפחות אחד מ-4 חברי הכנסת של ל"ע, אשר כך אמר לי, כפי שכתבתי. יוצא, כי 62 מתוך 120, חברי כנסת מחייבים את הקמתה של ממשלת ליכוד לאומי. הסירוב העיקש להקימה, עומד, אפוא, במפורש, בניגוד לדעת הרוב בבית הנבחרים. וראשי המערך עודם מדברים על דבקותם בהליכים דמוקרטיים. אני מציג להם אתגר: יאפשרו נא, על פי הצעתנו, לדון ולהחליט, האם הכנסת רוצה בממשלת ליכוד לאומי, יינתן לכל הסיעות חופש הצבעה בעניין זה. או אז יתברר, היכן עומדים, לא יושבים, 62 חברי הכנסת, אם לא למעלה מזה, מול 58 חברים, אם לא למטה מזה.

בלהיטותם הדמוקרטית הגיעו דוברי המערך אפילו ל...ממשלת מיעוט. אמנם היה זה איוּם סרק על שותפים, שאין פוסקים לנסות ולהבהילם. אבל הרעיון עצמו הוא אופייני לדגנרציה השלטונית, מבחינת הכללים הדמוקרטיים. בפרלמנט של מדינה דמוקרטית אפשר להקים ממשלה, שתקבל סמכותה מידי רוב מכריע בו: אף על פי כן, אומרים "דמוקרטים", עדיפה ממנה ממשלת מיעוט! ישנו עוד "דווקא" אחד בשיקוליהם הכמו – דמוקרטים של דוברי המערך. גם הם אינם מכחישים, כי שעה קשה עוברת על ישראל, כי צפויים לנו מבחנים מדיניים, וגם משקיים, קשים. בתקופה זו, מפטירים מנהיגינו, דרושה לישראל קואליציה מצומצמת, ממשלה שתסתמך על רוב קטן בכנסת. דווקא! אין להשתחרר מן הרושם, כי איזה בן-הד של הפילוסופיה הבולשביקית, עולה מן הטיעונים האלה לרוב מינימלי, או אפילו לתמיכת מיעוט, ובלבד שהשלטון כולו יהיה בידינו, בידי המערך לבדו.

ה.

יש לציין בכנות, כי רוב הכנסת "המחייב" ממשלת ליכוד לאומי, אינו מספיק כדי להוציא את רצונו מן הכוח אל הפועל. לשם כך, דרושה רצינות של הרצון.

הנהגת המפד"ל הכריזה פעמים רבות, כי לפי דעתה, דרושה לישראל, בימים אלה, ממשלת חירום לאומית. אבל רוב חבריה הוסיף הכרזה, כי בניגוד לדרישות אחרות, אין זו תביעה, אשר בלעדי קבלתה לא תלך מפד"ל לקואליציה תחת המערך. הודעה נלווית זו ביטלה, כמובן, את רצינות ההצעה, או המשאלה, או הדרישה. במרוצת ימי המשא והמתן, התברר, כי בלעדי המפד"ל אין למערך רוב בכנסת לתמיכה בממשלה שתורכב על ידו. כאמור, האיום בממשלת מיעוט היה דחלילי גרידא; אפילו היתה מקבלת, בזכות הימנעות, רוב של מצביעים במבחן הראשון של מתן אמון, ככתוב בחוק, היא היתה נופלת, כעבור זמן קצר, במבחן אחר. בידי המפד"ל נמצא, אפוא, המפתח להקמת  ממשלת חירום, על יסוד ליכוד לאומי, שבה היא דגלה, לפי הכרזותיהם החוזרות ונשנות של דובריה הרשמיים, אבל המפד"ל עצמה העדיפה להטיל את המפתח הימה. בדברים האלה אין האשמה. למפד"ל יש מטרות משלה, ודרך משלה. היא הזכאית לבחור בהן. אבל חובה לקבוע את העובדות המפד"ל יכלה לומר, כי אין היא מצטרפת אלא לממשלת ליכוד לאומי. היא אמרה את ההיפך מזה.

מר משה דיין, ובעקבותיו דוברי רפ"י אחרים, הודיעו, לקראת הסיום, כי הם מחייבים הקמת ממשלת ליכוד לאומי, אך הוסיפו, כי אין הם רוצים, או מוכנים, "להכביד" על הגברת מאיר בהרכבת הממשלה. מר שמעון פרס יודע, אולי יותר מכל חבר אחר ברפ"י, כי לא כך נהגנו אנחנו לפני שבע שנים בקירוב. "הכבדנו" מאוד על ראש הממשלה דאז, מר לוי אשכול ז"ל. הוא הציע לנו, אגב יחד עם הגברת גולדה מאיר, להצטרף לממשלתו, ואנחנו אמרנו להם, כי גח"ל לא יצטרף אלא לממשלת ליכוד לאומי, שתכלול את רפ"י. כפי שכבר אמרתי מספר פעמים, גם למר דיין, איננו מבקשים הכרת תודה ואיננו מצפים להדדיות. אבל ברור לנו, כי אם הברירה היא: בין "להכביד" על ראש הממשלה לבין להכביד על עם, יש לבחור "בכבדה" החולפת, הראשונה – למען העם. התוצאות של הבחירה הזאת היו, כידוע, טובות.

עובר עלינו משבר עמוק. יש מוצא מנו, אם כל אלה המחייבים אותו, ירצו בו ברצינות, נגיע אליו.