עמדה עקרונית, בבקשה

א.

היום הראשון במאי חלף עבר, אך ספיחיו נותרו. בחג הסולידריות הבין לאומית של פועלי כל הארצות (התאחדו) נאמרו דברים במוסקבה ובאלכסנדריה. בונה הסוציאליזם במצרים, אנואר סאדאת, איים בהרג שליש מעמנו בארץ ישראל, אף במחיר של שלושה אחוזים מתוך עמו. פודגורני, נשיא ברית המועצות הבטיח, בשם ארצות המשפחה הסוציאליסטית, הזדהות עם מאבקם הצודק של העמים הערביים, נגד ישראל. כך הוצאו פועלי ישראל, בהמוניהם, ממעגל האחדות הפרולטרית על ידי חוגגי האחד במאי, למיניהם.

אבל ממחרת החג-לא-לנו,כתב בטאונה של מפ"ם, כי המתנגדים לדגל האדום רוצים לראות את מעמד הפועלים בארצנו "כאבק אדם, ללא קומה ותודעה, כחוטבי עצים ושואבי מים"...

מאז מלחמת ששת הימים הייתי אורח מרצה גם בקיבוצי השומר הצעיר. ניהלתי עם חבריהם דו שיח מכובד, לא רק פומבי. על יסוד הניסיון המשותף, אני יכול להניח, כי אפילו בקיבוץ הארצי עלה סומק בלחייהם של חברים, לא רק עובדים שכירים, למקרא הדברים המובאים לעיל. לוא מחברם היה כותב על חוטבי מים ושואבי עצים, הוא לא יכול היה להוציא מעטו, הטבול בדיו אדומה, סתירה נלעגת יותר בין מציאות לבין הזיה, בין אמת להיפוכה. הסוציאליסטים שלנו מוכנים לאטום אזניהם משמוע, ובלבד להוכיח, כי מאז 1889, בה האינטרנציונל השני החליט, בפריז, לקבוע את יום הראשון במאי האביבי לחג פועלים בין לאומי, לא קרה דבר, להם ולנו, ואפשר לחוג בכיכר דיזינגוף כמו בכיכר האדומה. אך קרה הרבה מאוד במשך 83 שנים אלו. מלחמות, מהפכות ותהפוכות הוכיחו, כי דגלם של חוגגי האחד במאי האדים מדם יהודים שפוך, והם מוסיפים לבקשו. מי שאינו רואה את זאת בא ללמד על עיניו, כי הוא עצם אותן עד כדי סנוור מוחלט. הפרדוכס הוא, כי דווקא אלה הרוצים להוליך, באחד במאי ולאחריו.

אולם גם ערב החג להם שמענו, מפי ההגמונים שלנו, דברי הגות והטפה עמוקים. אביא את הדברים ככתבם וכלשונם. "אנו עומדים מול הסתערות שלוחת רסן של הדמגוגיה הלאומנית, המעדיפה שטחים ללא שלום על פני שלום עם גבולות בטוחים ומוסכמים. הימין הלאומני, המבקש להסתייע בצעירי המחנה הדתי, זומם לפגוע בכוחה של תנועת העבודה ולקעקע את מעמדה ההגמוני במדינה". נגד מי מוטחת האשמה הכבדה של העדפת שטחים על שלום? לכאורה על הימין הלאומני-דתי, האחוז מיסטיקה של נחלת אבות, רחמנא ליצלן. אבל התבוננות מקרוב עשויה להביא לתוצאות מפתיעות, שעליהן לא חלמו מניפי הדגל המחוויר מבושה.

ב.

ראש הממשלה, הגברת מאיר, הודיעה, כי, גם אחרי חתימת חוזי שלום, נישאר בירושלים המזרחית, ברמת הגולן, בחבל עזה ובשארם-א-שיך. אם דבריה נמסרו אל נכון, היא טעתה בניסוחם. ראש הממשלה, בודאי, התכוונה לומר, כי, על פי דרישת המשלחת הישראלית בחוזי השלום, בהסכמת המשלחות הערביות, ששטחים אלה יהיו בריבונות ישראל. זוהי מהותו של חוזה שלום. הצדדים החתומים עליו קובעים, לפי הכל, כי הם הסכימו לשים קץ למצב המלחמה בינהם, ולתכלית זו לכרות חוזה שלום. מיד לאחר הכרזה משותפת, חגיגית, זו, בא הפרק הטריטוריאלי. נקבעו הגבולות. במילים אחרות, הצדדים מחליטים ומסכימים על גורל "השטחים". הגברת מאיר הודיעה, איפוא, כי, על פי מדיניות ממשלה, יש לישראל לגבי חוזי השלום, העתידים להיחתם, תביעות טריטוריאליות מסוימות, בהשואה עם המצב, שהיה קיים עד הבוקר של החמישה ביוני 1967. אבל המדינות הערביות שהיו צדדים למלחמת הקיץ ההוא מכריזות בקול אחד, כי לא יסכימו, בשום פנים, "למסירת שטחים" לישראל. יוצא, כי ראש הממשלה, אשר מפלגת הפועלים המאוחדת היא חלק בלתי מתפרד ממנה מעדיפה שטחים על פני... כל מה שאתם רוצים: הסדר, הסכם, חוזה, שלום, עם הערבים.

למען הבהירות השלמה, נתרכז סביב מצרים. ראש הממשלה מציינת, כי ישראל לא תיטוש עוד את שארם-א-שייך. סאדאת מודיע, בכל אחד מנאומיו האין סופיים, כי אם לא נמסור לו גם את שארם-א-שייך, המלחמה בינינו היא בלתי נמנעת. המסקנה היא, כי על פי הפילוסופיה של מפ"ם, מוכנה ראש הממשלה למלחמה "למען שטח". מה הוא, איפוא, מיטענה של הגב' מאיר, בצאתה ובבואה לבוקרשט? דמגוגיה לאומנית? הרפתקנות מלחמתית?

שר הבטחון, מר דיין, הודיע לא אחת בלבד, כי הוא מעדיף שארם-א-שייך בלי שלום, על פני שלום בלי שארם-א-שייך, במקרה שלו, אין צורך לבנות מילוניום, הדברים מפורשים לחלוטין, הדברים מפורשים לחלוטין, הוא מעדיף שטח על פני שלום. לאומן דימגוגי שכמוהו.

סגן ראש הממשלה ושר החינוך, הודיע בוושינגטון, למזכיר המדינה, כי ישראל תהיה מוכנה להסתכן במלחמה, ולא תוותר על גבולות בטוחים. בטחון הגבולות תלוי, על פי האסכולה הידועה של מר אלון. בשליטתנו, או ריבונותנו, על שטחים מסויימים. אויבינו מכריזים, כי אם לא נמסרם לידיהם, תהיה מלחמה. הממונה על חינוך ילדינו אומר, כח הוא מוכן להסתכן במלחמה כזו. בידי מי מופקד החינוך? הבידי דמגוג לאומני, הבוחר במלחמה "למען שטחים"?

גם שר התיירות הכריז בקול, כי לעולם לא נעזוב עוד את ירושלים המזרחית, את עזה ואת שארם-א-שייך. אם כך, בהתאם להודעותיו של סאדאת, אין שום סיכוי להסכם עם מצרים, אבל יש סיכון בחידוש המלחמה בינה ובין ישראל. הגם מנהיג הליברלים העצמאים בלאומנים הדתיים? האם אף הוא נדבק במיתוס של שטחים, אשר בגללם, או למענם, כדאי להסתבך במלחמה?

אפשר היה לשאול, כיצד יכולה מפ"ם להוסיף ולשבת בממשלה דימגוגו-לאומנית-דתית שכזו. אבל למרבה הפליאה, מתברר, כי אשמת מפ"ם חוזרת לחיקה שלה. נזכיר, כי היא מדברת על שלום עם גבולות בטוחים ומוסכמים. מה פירוש בטוחים? הווה אומר, כידוע לכל, גבולות שונים מאלה שהיו לנו עד יוני 1967. כשהאלגברה הופכת לאריתמתיקה, ומפענח, כי המדובר הוא בשטחים. אבל סאדאת מזהיר כי אם לא נמסור את כל השטחים, עד הגרגיר האחרון שבהם, תהיה לנו מלחמת דמים, מן הנוראות בתולדות הדור. עתה יש לבנות היקש על פי כל דרישותיה של תורת ההיגיון. הנחה א' (של מפ"ם): אנו זקוקים לשטחים לא לשם סיפוח אלא למען ביטחוננו. הנחה ב' (של סאדאת): אם תתבעו שטח כלשהו, למען מטרה כלשהי, מעבר לקוי 4 ביוני 1967, תפרוץ מלחמה. המסקנה: הגבולות לא יהיו מוסכמים ותפרוץ מלחמה בגלל שטחים, הנדרשים על ידי מפ"ם. סוציאליסטים לאומנים.

כוחה של הלאומנות היהודית בימנו. אפילו במפ"ם נכנס דיבוק זה. ואי הרבי, שיוציאו ממנה, אחותנו כלה, כדי למצוא תיקון לנשמה, המבקשת (בקול דק) תוספת שטחים, תוך זעקה (בקול רם) נכד סיפוחם? תיקו. הכוונה היא לא לאפס אפס. אלא לתשבי (ש)יתרץ קושיות ובעיות. על פי כל הסימנים, יכול רק הוא להסביר לנו, בבוא היום, קושיה בעייתית זו.

ג.

לא יהיה צורך לחכות עד שיגיע אלינו העתיד לבוא, כדי לדעת, כי כל אחת מן האשמות האלו, וכולן יחד אינן מוצדקות. ראש הממשלה רוצה בשלום, לא במלחמה, כמוה חבריה, שר הביטחון, שר החינוך שר התירות ואחרים, גם מפ"ם אינה רוצה במלחמה אלא בשלום. אלא מאי? כולם הגיעו למסקנה, לאור הניסיון, כי בתנאים טריטוריאליים מסויימים, ייהרס השלום מעצמו, אפילו היה מושג ונחתם הסכם כלשהו. כל חברי הממשלה דהיום חוששים, פן יקויימו בהם דברי הנביא: וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמור שלום שלום ואין שלום. לא כל השרים מוצאים תמיד נוסח נכון או מוצלח, לכוונתם. אבל הכוונה היא ברורה. הם רוצים לומר, כי, בלי שטחים מסוימים, לא יכון עוד שלום. זוהי השקפתם של כל הסוציאליסטים בישראל, לרבות מפ"ם. אבל אופיני הוא, לשניות המחשבה הנודעת, כי את הזכות, שהם נוטלים לעצמם, הם שוללים מזולתם.

חברי המערך סמכו ידיהם על החלטת הכנסתלפיה זכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל אינה ניתנת לערעור. עליהם להבין, איפוא, כי יש אנשים, והם אינם מעטים ברוך השם, המכירים, כי בלי זכות קיום זה הלכה למעשה, לא יהיה בטחון לאומה, לא יתכן עוד שלום. הללו למדו, בודאי לא פחות מאחרים, מן הניסיון. הם אינם מוכנים להפריד בין זכות למולדת לבין זכות לבטחון ושלום, הזכיות האלו שלמות הן. בתנאי חלוקה מחודשת היה השלום נהרס מעצמו. זה הגיונם. הם דבקים בו, משום שהם רוצים בכל ליבם בשלום, אבל אם יריביהם הנכבדים יאמרו להם, כי הערבים לא יסכימו לתנאי השלום שלהם ואז... הדברים היו לבהירים כשמש שזרחה בשני במאי או שכולנו רוצים בשלום, וזו האמת. או שכולנו מעדיפים שטחים על שלום. וזה היפוכה.

אויבנו עצמם תרמו לפיזור מסך הערפל. אשר תחתיו נוח היה להטיל האשמות בלווי מילות גנאי וגידוף. נתחיל בעיתונאי המפורסם בישראל – חסנין הייכל. הוא, כידוע, אדם משכיל טוען לשלטון השכל, אינו נואם להמון משולהב במסגד או בככר, אלא כותב בשלוות לשכתו המהודרת. וכך הוא כתב לאחרונה :"דעתי היתה תמיד, כי ישראל היא ישות, שנחרץ דינה מבחינה היסטורית, משום שהיא נטע זר ומלאכותי אשר ניטע בתוך גוף הדוחה אותו ויוסיף לדחותו תמיד".

אבקש לשים לב למלה החוזרת פעמיים: תמיד. האחת חלה על העבר. הייכל תמיד חשב כי מדינת היהודים תיעלם. הסיפה חלה על העתיד. העולם הערבי תמיד ידחה את הנטע הזר. בהתמדה כפולה זו היכן המקום לשלום?

סאדאת אינו כותב: הוא נואם. ביום הולדתו של מוחמד, חזר שליטה של מצרים למאה השביעית על פי ספירתם, לא של המוסלמים, של הנוצרים. הוא נזכר, כי כבר אז נצטוו המאמינים להשפיל את היהודים ולעשותם לנרדפים ולמסכנים. מתי היו היהודים בסטאטוס זה? כאשר היו חסרי מולדת. אז הם היו חסרי מגן. או אז אפשר היה להשפילם עד דכא אם לא למטה מזה. למשמע הבטחה חגיגית זו, הריעו הנאספים וקראו לג'יהאד.

לאחר נאום זה יצא סאדאת למוסקבה. שם מכירים בו כאיש הקידמה. המומחה למרכסיזם-לניניזם. סוסלוב, היה בין אנשי שיחו. המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, ברז'נייב, על אף שקדח בחום גבוה, דן עמו על הגשמת הסוציאליזם ועל דברים אחרים. כתוצאה מדיונים קדחתניים אלה, פורסמה הודעה משותפת סובייטית מצרית, אשר בפתיחתה נאמר: "בהתאם לחוזה הסובייטי-מצרי לידידות ושיתוף פעולה חקרו שני הצדדים באוירה של ביטחון ואופטימיות מלאים מספר רב של שאלות הקשורות למצב במזרח התיכון בו מסתמנת הגברת הקנוניות של הכוחות האימפריאליסטים השואפים להרוס את התנועה המתקדמת בעולם הערבי ולנתקה מבת בריתה הטבעית והנאמנה. ברית המועצות ויתר ארצות המשפחה הסוציאליסטית". בהמשך לבשורה הזו, שבאה אלינו ממוסקווה ממש ערב האחד במאי, נקבע כי נוכח מדיניותה של ישראל (המנוהלת על ידי הסוציאליזם האנטי לאומני) יש הצדקה לערבים להחזיר לעצמם את השטחים, לא רק בדרך מדינית אלא גם "באמצעים אחרים". נושאי הדגל האדום לא רצו לומר במפורש: מלחמה. אולי לא שמו לב לכך, כי הם תרגמו, לרוסית או ערבית מתקדמת את אימרתו המפורסמת של קלאוזביץ. המיליטריסט הפרוסי קבע, כי מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. קידמה יפה.

אך חזר סאדאת לארצו ובישר מיד, באוזני חמש רבבות חוגגי ה-1 במאי, כי המלחמה בישראל, אשר ממשלתה הסוציאליסטית הודיעה מראש על נכונות לוויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת ביותר היא בלתי נמנעת, וכי יהיו בה, משני הצדדים, אבידות דמיוניות בנפש.

ד.

לאחר כל הדברים האלה, הגיע אפילו שר החוץ, מר אבן, לסברה מנומקת, כי סאדאת אינו מעונין בימים אלה, בשלום עם ישראל. המפנה בהערכה הרשמית הוא מפתיע. בפברואר 1971 החליטה הממשלה להודיע לעולם, כי יש לברך על נכונותה של מצרים, בראשותו של אנואר סאדאת, "להכנס" להסכם שלום עם ישראל. היתה זו ראיית נולד מופלאה, ממנה אפשר ללמוד את צדקת הפתגם, לפיו אין אדם מסונוור יותר ממי שאינו רוצה לראות. גם בענין זה היו אנשים, שראו נכוחה. לפני שנה, לא אבו שרינו לשמוע להסברתם, כי סאדאת הוסיף להודעתו שתי תנאים, שפירושם, בשילובם, לא שלום אלא הריסתה של מדינת היהודים. כעבור חמישה עשר חודשים, לאחר שהעילנו במו פיה של הממשלה את הפרסטיז'ה הבין לאומית של סאדאת, נאלץ גם שר החוץ שלה להודות, כי הוא מצא סימנים לחוסר רצונו של השליט המצרי לעשות שלום עמנו.

אולם נוכח ההתפתחויות האלו. כיצד נראית הטענה האחד במאית, כי היהודים, הנושאים את זכותו של עמם על ארץ ישראל, דוחים את השלום? כוחו של הסנוביזם הבין לאומי הוא, כנראה, רב מאוד. גם אנו רוצים להיות עם חוגגי הסולידאריות הפרולטארית, אשר לא היתה ולא נבראה אלא משל היתה, בכל שעת מבחן, בשביל הפועל היהודי; גם אנו רוצים להיות עם מניפי הדגל האדום, גם אם הם מתירים, במסמך ממלכתי, חידוש שפיכת הדם היהודי. משום כך עלינו להוכיח, כי בעוד אנו הננו אנשי קידמה הרוצים בשלום, יש בתוך עמנו אנשים רעים, לאומנים, מיסטיקונים, השואפים להתפשטות ומרחיקים את השלום. אין מנוס אלא לשאול את כל אלה, הכותבים או משמיעים, את דברי האשמה העצמית: ומה עם קצת בושה?

מלבד סוגית השלום,ישנן עוד שאלות חשובות עקרוניות, המועלות בויכוח בין בעלי שתי האסכולות, ההיסטוריות, המדיניות והביטחוניות. מה עם ההגדרה העצמית של הערבית היושבים בארץ ישראל? איזהו הרוב היהודי, ואיזה המיעוט הערבי? האין זה חוסר ידיעה מדהים, אם בעלי דרגה אקדמית גבוהה, אינם משכילים להבחין בין מדינה דו לאומית לבין מדינה דו אתנית? לשאלות אלו יוקדש, אם ירצה השם, המאמר הבא.