עם, מדינה, דת

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ט' תמוז התשכ"ד, 19 ביוני 1964
מתוך:
עמוד 3
נושאים:
מורשת ישראל - אנטישמיות, שואה. חינוך - הדר (מידות ונימוסים), ערכים בחינוך. דת ומדינה - הלכה, מיהו יהודי. אישים - זאב ז'בוטינסקי. חירות האדם - חירות הפרט. לאומיות - לאום יהודי (ציונות), לאומיות. השקפות חיים - ליברליזם, קומוניזם, קומוניסטים
העיתון מביא מדבריו של בגין בסימפוזיון באולם שרתון ב11/6/64 שדן בנאומו בעיקר בהבדלים שבין לאום דת, אזרחות ומדינה. בגין בדברו על הפרדת דת ממדינה ברחבי העולם טען כי בישראל לא ניתן להפריד בין לאום ודת וכי הוא מתנגד לדעתו של שר הדתות זרח ורהפטייג כי הקומוניזם הוא בן דת יהדות. בגין טען כי הקומוניזם והיהדות הם שני עולמות נפרדים.בגין טען כי אי אפשר לכפות אמונה אך ניתן לעודדה וכי אסור להכריח אותה אך ניתן להשרישה. כמו כן טען בגין כי העידוד היחיד לאמונה אינו הסבל וכי אפשר להאמין באמונה וגם להשרישה בעת חדוה.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 

למען הדיון החשוב, המתקיים הערב, יש להבהיר ארבעה מושגי יסוד. ואלה הם: לאום, מדינה, דת ואזרחות. הבעיה, מה ניתן, ומה לא ניתן, להפריד ביניהם, התעוררה בימי הדיון על השאלה מיהו יהודי? בימים ההם שמעתי אימרא נאה מפי הוגה דעות. הוא אמרL במשך אלפי שנה לא שאלנו מיהו יהודי – וידענו; עתה כשהתחלנו שואלים, אין אנו יודעים...

 

אפס, יודעים אנחנו, כי, למען חרות האדם ועתיד האנושות, יש להפריד בין מדינה לבין לאום ואזרחות. מבחינה זו קיים טשטוש מושגים, או ערבוב מנוחים, דוקא במערב. בגלל התפתחות היסטורית, קמו בחלק המערבי של העולם אומות, אדירות בתרבותן ובתוכן, והמיעוטים האתניים או הלשוניים, שחיו בתוכן, לא רק הוכנעו על ידן אלא גם נטו, ברבות הימים, להסתגל להן. משום כך משתמשים שם במונח אחד nationality, nationalite', כדי לבטא את המושגים השונים הן של לאום והן של אזרחות.

 

לא כן במזרח. שם המיעוטים, האתניים, התרבותיים, הלשוניים, הלאומיים, לא התבטלו בפני הרוב השליט ושמרו, לעתים על אף לחץ כבד, על יחודם. כתוצאה מהתפתחות היסטורית זו, למדו במזרח להבחין לאום לבין אזרחות בתוך מדינה אחת. יתכן, כי הפירצה הראשונה במערב, מבחינת ההפרדה החיונית הזאת, תקום, לא רק למעשה אלא גם להלכה, בארץ קנדה הגדולה. בארץ זו התעוררה ומעמיקה בעיית היחסים בין האזרחים, בני המוצא האנגלי, ובין אלה, שהם בני המוצא הצרפתי. לאחרונה התברר, כי הראשונים היו למיעוט. המיפקד קבע, כי יש היום בקנדה 43% תושבים בני מוצא אנגלי, 30% שמוצאם צרפתי, והשאר הם ,,בני לאומים אחרים" כך נאמר במפורש: other nationalities. והכוונה, כמובן, היא לא עוד לאזרחות, כי הרי כולם אזרחי קנדה אלא לאנשים בעלי סימני היכר לאומיים שונים.

 

עתה נציג את השאלה, האם ניתן להפריד בין לאום לבין דת. ביחס לעמים אחרים, אם לא כולם הרי רובן המכריע, אין ספק, כי הפרדה זו היא טבעית ומקובלת. יכול צרפתי להיות קאתולי או פרוטסטנטי; ערבי יכול להיות מוסלמי או נוצרי; הודי – ברהמאני, מוסלמי, בודהיסטי. בדוגמאות כאלו אפשר להרבות לאין ספור. אבל ביחס ליהודי, אי-אפשר להפריד בין לאום לבין דת. גם בכך אחד הייחודים של עמנו.

 

הייחוד הזה נובע מן ההבדל בין הופעת עמנו ובין עיצובם של עמים אחרים. הללו החלו בפראות, ביערות ובמערות, בפחד מפני הרעם והברק בהשתחוות בפני הכוכבים, ברעד בפני איתני הטבע האחרים. באו עמים מחוץ לגבולם והטילו עליהם את דתם – קיבלוה; באו שליטים זרים וכפו עליהם אמונתם – אימצוה. אולם לא כך קם ישראל. הוא החל, כעם, עם אמונתו הייחודית והמיחדת. שום עם זר לא הטיל על ישראל את אמונתו; הוא יצא מעם לועז כדי לעבוד את אלוהיו. ועם אמונה זו, ובה, הוא חי מדור לדור. ודאי איש לא יוכל להשיב לשאלה, האם עם ישראל הוא אבי האמונה, בה בחר, או אם אמונת ישראל היא אמו של העם, המחזיק בה. אבל עובדה ניצחת היא – ואחות אין לה בתולדות האנושות – כי מן היום המסתתר מעבר לאופק ההיסטורי, ועד עצם היום הזה, הלאום שלנו חד-דתי, והדת שלנו היא חד-לאומית. אין להפריד. את זאת הבין אחד-העם. הוא היה ראציונליסט לא רק במחשבותיו אלא גם, אם מותר לומר כך, ברגשותיו. הוא היה אחוז התפעלות ,,משלטון השכל" שהועלה למבחן ההתבוננות העיקרי על ידי הרמב"ם. אבל אחד-העם, הראציונליסט הלאומי, כתב את הדברים הבאים: ...ויהודי לאומי, אפילו הוא כופר בעיקר, אינו יכול לומר: אין לי חלק באלהי ישראל, בואתו הכוח ההיסטורי, שהחיה את עמנו והשפיע על תכונת רוחו ומהלך חייו במשך אלפי שנה".

 

ומה על מדינה ודת? הדעה המקובלת היא כי במדינות הדימוקרטיות קיימת הפרדה בין זו לבין זו. אולם זוהי טעות מקובלת. לא מניה ולא מקצתיה. בארצות הדמוקרטיות קיימת, או נדרשת, הפרדה בין מדינה לבין כנסיה, אך אין בהן הפרדה בין המדינה לבין דת. זהו הבדל יסודי מא. כדי להמחיש אותו, אביא שתי דוגמאות.

 

באנגליה לא זו בלבד שאין הפרדה בין מדינה לבין דת; בעצם אין בה להלכה אפילו הבדלה בין המדינה לבין הכנסיה, זו האנגליקאנית. המדובר הוא במה שהאנגלים קראו th established church או, בתרגום חפשי, הכנסיה המיוסדת. נושא הכתר, בין שאר תאריו שהם נחלת העבר, נקרא עד היום ,,מגן האמונה". הכוונה היא לאותה דת, כפי שעוצבה באנגליה מימי היפרדות מרומי.

 

בארצות-הברית של אמריה יש הפרדה בין המדינה לבין כנסיה. הפרדה זו באה לידי ביטוי כתוב וחרות בתיקון הראשון, משנת 1791, לחוקה, הפותח את מגילת הזכויות. התיקון המפורסם ההוא מתחיל במלים: הקונגרס לא יחוקק שום חוק... יש במלים אלו משמעות מיוחדת. הן באות להוכיח, כיצד עם בן חורין, החרד לזכויותיו, יודע להגביל גם את מחוקוקיו הנבחרים על ידו. אפילו כל הקונגרס כולו, על שני בתיו ועל כל חבריו, היה מקבל פה-אחד חוק בענינים מסויימיו (כך במקור – ד.ב), הכלולים בתיקון הראשון, הרי חוק זה היה חסר תוקף. מכאן המלים המוחלטות, הקבועות בחוקה שהיא החוק העליון במדינה: הקונגרס לא יקבל שום חוק. ואילו בהמשכן הישיר של מלים אלו נאמר respecting an establishment religion בנוגע ליסודה (הקמדת מוסד) של דת". יש, כפי הנראה, במשפט זה הד ,,ולכנסיה המיוסדת" כפי שהוקמה בארץ, ממנה באו אבותיהם של מחברי החוקה האמריקאית.

 

אך כלום יש באמריקה הפרדה בין המדינה לבין הדת? מחבריו של המסמך, והוא אחד המסמכים האדירים בתולדות העמים, שקדם לחוקת ארצות הברית, הלוא היא הצהרת העצמאות, משנת 1776, של שלוש עשרה המושבות, לא גרסו, על פי כל הסימנים, הפרדה מעין זו. בהעלותם את זכותן להיפרדות ולעצמאות, הם מסתמכים בהקדה לההצהרה על ,,חוקי הטבע ואלוהי הטבע", ואילו לסיומה הם קוראים לשופט העליו של העולם" ונותנים מבטחם ,,בהגנתה של ההשגחה האלוהית". אבותיה הרוחניים של הצהרה היסטורית זו וחותמיה כגון ג'פרסון, פראנקלין, לי, שני האחים אדמס, טום פיין, ועוד לא היו ידועים כאנשים דתיים. רובם היו אגנוסטיקונים. ואף על פי כן, בצאתם למלחמת השחרור, ובהחליטם להקים מדינה חדשה, המושתתת על אבני החופש, הם השמיעו את הדברים האלה כפי שהוצאתים בתרגום מן הנוסח המקורי של הצהרת העצמאות.

 

אין באמריקה הפרדה בין המדינה ובין דת. כל מושב של הקונגרס נפתח בתפילה. ביום, בו הנשיא קנדי עלה לכס הנשיאות, ראיתיו ושמעתיו נשבע אמונים לקיים את חוקת ארצות-הברית ומפטיר: וכן יסעדני האלוהים. בטכס השבעתו השתתפו נציגים של ארבע דתות. מפיו של אחד מהם יצא פסוק תהילים בלשונו המקורית.

 

בארצות בהן קיימת הפרדה בין מדינה לבין דת, פירושה של ההפרדה היא עקירה. אמנם, הדרישה להפרדה עוקרת אינה חדשה. בשנת 1843 פרסם הוגה דעות ד"ר ברונו באואר סידרת רשימות תחת השם הכולל: ,,הבעיה היהודית" בהן הוא ניסה להוכיח, כי היהודים אינם יכולים לצפות לשיווי זכויות או למה שהיה נקרא בימים ההם אמנסיפאציה אלא אם יוותרו על דתם המיוחדת. הוגה דעות אחר, קרל מרכס, הזדהה כמעט לחלוטין עם דעותיו של ברונו באואר ואף הוסיף עליהן נפח משלו בחוברת: ,,לבעיה היהודית". וכך כתב קרל מרכס:

 

,,מהו היסוד העיקרי של הדת היהודית? צרכים אנושיים, אגוטיזם. האל של צרכים ממשיים ואינטרס פרטי הוא כסף. הכסף הוא האל הקנאי של ישראל אשר לצידו לא יוכל שום אל אחר לעמוד. אלוהי היהודים התחולל" (על המשקל secularised). והוא עתה אל מן העולם הזה. שטר החליפין הוא האל האמיתי של היהודים... השחרור החברתי של היהדות, הלוא הוא שחרור החברה מן היהדות...

 

אבותינו שאלו ולנו: למה יאמרו הגויים איה אלוהיהם? לאור הדברים שהבאתים אנחנו נשאל: הזה אלוהינו? אולי שר העבודה, הנמצא הערב עמנו, יפתח את הרעיונות האלה של אבי הסוציאליזם הקרוי מדעי.

 

אף על פי כן, אינני יכול להסכים, עם כל הכבוד, לדעתו של שר הדתות, כאילו הקומוניזם הוא בן ליהדות.

 

(שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג, בפתחו את הדיון על בעיות עם, מדינה ודת, אמר בין השאר כי ,,ליהדות שלוש בנות: הנצרות, האיסלם והקומוניזם)".

 

קריאה מן האולם: שר הדתות אמר בת...

 

אינני יכול בשום פנים לומר, כי הקומוניזם הוא בת.

 

אך לא זה העיקר. כאשר הייתי לפני עשרים ושתים שנים ברוסיה, שמעתי לעין בדיחה מדינית. אנו כולנו יודעים שבמשטרים מסויימים אי אפשר לבטא את ההתנגדות להם אלא בדרך של הלצה פוליטית. שמעתי איפוא בימים ההם בדיחה רוסית מסויימת ואוי לאזניים שהיו צריכות לשמוע אותה. שאלו רוסים מסוג מסויים: מה זה קומוניזם? וישיבו בימי סטאלין: קומוניזם? וישיבו בימי סטאלין: קומוניזם זוהי המצאה יהודית, הגשמה גרוזינית, סבל רוסי. מילא, הגשמה גרוזינית. באשר לסבל, אנו יודעים, כי, מעיקרו, הוא היה, והינו, יהודי. אבל אל לנו לתת אישר לחלק הראשון של אותה בדיחה כביכול. לא, הקומוניזם איננו בן היהודת. שני עולמות הם. ממקור שונה באו ולתכלית אחרת המה הולכים. שני עולמות. אין קשר. תהום ביניהם. אין גשר.

 

על ההפרדה העוקרת אמר בשנת 1935 זאב ז'בוטינסקי את הדברים הבאים:

 

,,נדבר נא גלויות וביושר לבב על יחסנו אל הדת בימים ההם (במאה התשע עשרה) סובלנות אדישה היתה הנימה הקובעת. סיסמאותינו היו: ,,הדת היא ענין פרטי, ,,הפרדה בין מדינה לכנסיה או לקהילה; הפרדה בין בית-כנסת לאומה". אצל אומות העולם, ואולי במידה פחות מזו גם אצלנו, שרר העיקרון של סילוק הדת ממהות החברה והמדינה. התחיל הדבר בסילוק הכמורה והוא התנוון והיה לסילוק אלוהים. והרי זה ענין אחר לגמרי. היום חוזים אנו מבשרנו את התוצאות הנובעות מטבע האדם נטול האלוהים... אבל היום עומדים אנו בתוך המפנה. שואלים אנו את עצמנו, אם ההסבר של שנות התשעים במאה הקודמת הולם עדיין את המאה העשרים. הדת הוא ענין פרטי מבחינת רגשותי: אם מאמין אני, או מפקפק, אם דוחה אני או מקבל. אכן זה ענים פרטי, ואסור שאסבול או אענש בשל כך אי פעם. ואולם אין זה ענין פרטי, אם יש עדיין בעולם כנסיות והיכלות. ועל המדינה לתת דעתה על כך, אם עוד תוכלנה להתקיים חגיגות דתיות ואם מוסיפה לבעור אש התמיד בהיכלות, ואם דבר הנביאים חי עדיין בחיי הצבור או נהפך לגוף חנוט הנשמר מתחת הזכוכית. את זאת צריך למנוע. ובצדק נהפך הדבר לענין המדינה".

 

אכן, אי אפשר לכפות אמונה. אסור לנסות לכפות אותה. אך אפשר לעודד אמונה. אסור להכרית אמונה. אפשר להשריש אותה. והשאלה אשר כל איש, בייחוד בישראל, חייב להציג לעצמו, בייחוד בדורנו, היא האם העידוד היחיד לאמונה שמו הסבל. גם בקשר עם שאלה זו אספר משהו מנסיון והתבוננות אישיים.לפני עשרים וארבע שנים הייתי במקום, ממנו לא רבים יצאו. בתוך האמות הספורות, לתוכן הושלכנו, היו אנשים שונים. בתוכם נמצאו אתאיסטים מדעת. היו אלה אנשים מלומדים, שניתן היה לומר עליהם, כי אי-האמונה היתה אמונתם. כך הם הופיעו בתוכנו בימים הראשונים להכירותנו, לסבלנו המשותף. אך חלף שבוע, עבר חודש. המקום לא הורחב. הסובלים רבו. ובאחד הימים גם אלה שדחו כל דת וכל אמונה שאלו בודאי: מאין יבוא עזרי? בקיצור: באחד הימים ראיתים מתבודדים בפינה ונושאים תפילה...

 

מדוע צריכה אמונה לבוא אך מתוך הסבל? מדוע אי-אפשר להאמין, לעודד ולהשריש אמונה, לעת חדווה, ולא רק בשעת צרה. סבור אני, כי במדינת ישראל שהיא עצמה פרי אמונה נצחית, צריך לחנך לאמונה ולעודדה בשעת החדווה לא רק משום שידוע לנו, על פי נסיוננו, כי בעקבותיה עלולה להתרחש שעת הצרה, אלא כדי למנוע אותה.

 

גם בשם העבר, אשר אין לו אחר ומשל בתולדות אנוש, החל מן היום, בו אבותינו הביאו לעולם את התודעה המונותאיסטית, דרך הימים, בהם הם עלו על המוקד בשמה ולמענה, ועד לימים, בהם ניצבו בתור ההוא וריננו: אני מאמין באמונה שלמה – וגם למען העתין, למען ילדינו, אל ינותק, אלא יקויים ויועמק, הקשר שהוא פשוט וגדול,גלוי ומסתורי, מופשט וממשי, נעלה ועמוק, שהוא יסוד קיומנו הלאומי וסודו, שהוא נצח –הלוא הוא הקשר בין עמנו ובין אלפי אבותינו.

 

(דברים בסימפוזיון באולם ,,שרתון" ביום ה-11 ביוני 1964).