עם יהודי לוחם
המושג קדושה הוא, לכאורה מוחלט. אף על פי כן, נקבעו גם בה מעלות, על פי מסורת ישראל. הדוגמאות ידועות. ארץ ישראל כולה קדושה. ירושלים, אשר לא חולקה לשבטים, היא מעל לכל שאר חבלי הארץ. הר הבית הוא מעליהם. וקודש הקודשים מעל כולם.
כקדושה, כן הגבורה. נראית להיות מושג שלם בייחודו. אבל הוכרו גם בסולם הגבורה הנפשית. בימי המרד הגואל של החשמונאים, קמו לישראל גיבורים לאין ספור: יוחדו מכולם האם העבריה ושבעת בניה סרבני ההשתחוות, מקדשי השם. במלחמות היהודים נגד הרומאים, לתקופתיהן ומערכותיהן, היתה גבורת יהודה וישראל מהמפליאות בתולדות האנוש, אבל על נס הועלתה גבורת הרוח של עשרת הרוגי מלכות. כל יהודי, הקורא עליהם ביום ההתעלות המקדש, חש דמע בלב, גם אם אינו נראה בעינו...
דורנו ראה את חידוש הגבורה היהודית למעלותיה ודרגותיה, במגזר המחתרת, בסיכון מתמיד של חרות ונפש, בשדה הקרב, בבתי הכלא, במחנות הריכוז, בארגמן הנידונים למיתה, ובמיצעד, שאורכו אמות ספורות והמשכו אין סוף, אלי גרדום. היש אף למעלה מאלה?
אסור לנו למהר ולהשיב לשאלה זו. לא כל המבחנים הם מאחורי הגיבורים, לוחמי ציון, במדינה המתקראית ברית הרפובליקות המועצתיות הסוציאליסטיות. אבל כבר היום זכות היא לומר, כי אנו עומדים בפני שיא נוסף של גבורת ישראל המחודשת. מאז קמו לוחמי המחתרת העברית בארץ ישראל הכבושה, ללחום על ציון, למען תשוחרר ותקבץ בניה לתוכה, נעשו ניסיונות, כושלים בתכלית, להמעיט מגבורתם, על חזיונותיה, אשר הפליאו בשעתם עמים, ושמשו, על ידי המופת הקל וחומרי, אחד מגורמי התקופה החשובים במסע הדיקולוניזציה בשתי היבשות. התנגדנו לעוול ההמעטה, בלי לתבוע פרס המעשה. אבל דווקא אנחנו, אשר נלחמנו, מעטים כנגד רבים, בנשק ומדיניות ובתחבולותיהם, נודה בלב חפץ, כי קשה, אף מדרכנו, היא דרכם של הלוחמים לציון, בלי נשק ברוסיה הקומוניסטית. הם לא רק מעטים נגד הרבים. הם המעטים העומדים נגד הק.ג.ב. והם עומדים, גם כשהם "יושבים"...
למשטרה החשאית הסובייטית שמות רבים, צ'קה, נ.ק.וו.ד., מ.וו.ד., ק.ג.ב., אך אחת מהותה: הנדסת הדיכוי. אותו איש-לא-אדם, אשר שמו נודע כסטאלין וכנויו אבי העמים, קרא לסוכניה, בדרך ברבריזם לשוני נורא, מהנדסי נשמות. אינג'נרים, שכאלה. שוברים את הגוף, כדי להרוס את הנשמה. מוחצים את הנפש, כדי לעשות אדם ללא איש. אין שפלות, אשר מנגנון חוש כזה, האימתני ביותר עלי אדמות, אחרי הגיסטפו, אינו מסוגל לרדת לתוכה, כדי להשיג את מטרתו: דיכוי מושלם. מיסודו, עוד בימי לנין, דז'רזינסקי, קרא לו חרבה הארוכה של המהפכה. נתבלבלו עליו המושגים. פגיון מורעל היה שמו הנכון. מימי דז'רזינסקי ועד לילות ברייה, מימי כרושצ'וב ועד עונת ברז'נייב, אין פוסקים להוסיף רעל על החוד.
נגד כל אלה עומדים אחינו, הצעירים, הלוחמים, המתגברים על אימתנות, אשר אין עוד כמותה עלי אדמות. אפשר לומר, בלא כל גוזמה כי, בימינו, המה האמיצים מכל אלה הלוחמים על חרות האדם והכבוד האנושי. בשם לוחמים, בימים עברו, בארץ ישראל, יורשה לי לומר לכם, מרחוק, מקרוב: אנו מרכינים ראשינו בפניכם, אחינו, גבורי ההתחדשות.
גם מסתורין הגבורה, בנפש האדם, ניתן להסבר שכלי. למען ההערכה, בדרך ההשוואה, יש לשאול, מדוע לא נשברו הפולרביצים והינקלביצים, הסלובינות והבורודצקיות, הגורדינים והקזקובים, הדימשיצים, הקוזניבצובים והזלמנסונים ואיכה היו כחומר בידי מהנדסי הנשמות, כחרס נשבר לרסיסים, הזינובייבים והקמינייבים, הראדקים והזוזניסנסקים, האנטונובים והבליכרים, היז'ובים והיגודות, מגדולי המהפכנים, מגיבורי הצבא, מראשי המענים עצמם? צעירים מול עתירי ניסיון, נשים מול מצביאים, אנשים פשוטים כנגד ידועי שם. הראשונים אומרים: זו האמת שלי ועליה אני מוכן ללכת למחנה ריכוז ואף למות, ואילו האחרונים, שקדמו להם הודו. כי הכזב הוא האמת, והשתחוו והתפלשו בעפר.
מתוך ניסיון והתבוננות יכולנו להעיד, כי קומוניסט, הנופל לעמק הבכא ההוא, עולמו נחרב עליו, ציוני – עולמו נבנה על תלו. לראשון אין עוד תוחלת, לשני יש אמונה. איבוד התקווה הורס, קיום האמונה מציל. זה אף זה נגלה לעינהם של בני דורי.
אבל ההסבר הזה אינו מספיק. חובה לציין, כי גם לא יהודים, קומוניסטים לשעבר, או נושאי כרטיס המפלגה, מוכנים, בימים אלה, לסבול למען אמיתם, ומעדיפים יסורים למענה על התכחשות לה. מה קרה? מדוע אף גורקי נשבר, וכיצד עומד סולז'ניצין במריו?
יש הסבר, כדי לדעת את מהותו, צריך לזכור את תקופת סטאלין ומהנדסיו, לא לגשרים אלא לקשרים. בימים ההם היה קיים בידוד מוחלט, מושלם, סביב האסיר הפוליטי. לא רק ה"פראוודה" לא סיפרה עליו מלה אחת של אמת, לא רק ה"איזווסטיה" לא פרסמה דבר חדש עליו, זולת קללות נמרצות. אף עלון קטן המופץ בסתר, אפילו תחת משטר דיכוי, לא הופיע ולא מסר על דברם, או התנהגותם, של האובדים בארץ ה-נ.ק.וו.ד. הם ידעו, כי שום דבר טוב שיאמרו, או אמיץ שיעשו, לא יגיע מעבר לתא החקירה האטום. וודאי, ננקטו נגדם כל האמצעים של מדע שבירת הנפש נשללה שנתם לילות מרובים. ראשם נסתחרר. מחשבתם נתערפלה. הזוהמה השפילה. הרעב הציק. איומים ביחוד לגבי בני המשפחה, הפחידו. פיתויים משכו אל הפח. עימותים עם חברים, אשר הודו (בכל שקר שבעולם) ריסקו את שארית ההתנגדות, כל אלה עשו, כמובן, את שלהם. אבל אין ספק כי האטימות, ללא בקע, המבודדת את האדם לחלוטין מהעולם החיצון, היתה הגורם המכריע במהלכי שבירתו. הוא שאל את עצמו, מה בצע בעלותי משאול, מה הטעם בעמידה אמיצה מול חבר המענים. מי ידע? מי ילמד? מי יושפע?
חקירה עצמית זו אינה קשורה בבקשת תהילה אישית, כפי שמשערים, לעיתים, חלושי דעת או מסלפי דמות. המהפכן, הלוחם, מוכן לסבול, להתייסר, אף להקריב את נפשו למען הרעיון בו הוא מאמין. בנופלו בידי רודפיו הוא מוסיף ללחום. הוא יודע, כי בהתנהגותו תלויה ההשפעה על הנותרים בחוץ, על הסביבה הקרובה, או הרחוקה. אם יישבר ויתכחש וישתפל, יהיו שישאלו, מה טעם להמשיך בדרך, בה אף האמיצים ברכיהם כושלות. אבל אם יעמוד ביסורי הגוף והנפש, אם יאמר למעניו: זוהי האמת ולמענה הנני מוכן לכל סבל וקרבן, ילמדו אחרים וילכו בעקבותיו. כך יוקדם הרעיון, כך יתרחב מעגל נושאיו. המלה מרטיר פרושה המקורי הוא עד. הנה נתנה, על ידי עמידה בסבל, עדות, כי אמת היא האמונה, ולמענה אף מוסרים את הנפש.
אבל אם העדות לא תישמע לא תיראה לא תגיע כלל, מה תועלתה של המרטירולוגיה? איך יחוזק הרעיון? כיצד תתרחב השפעתו? מהנדסי הנשמות ידעו להשיב לשאלות אלו במקום מעוניהם. למהפכנים לשעבר, אף הגדולים ואמיצים שבהם, לא ניתן עוד לשרת את רעיונם. נהפוך הוא. הם נדרשו על ידי התנהגותם המבזה, לשרת את "האידיאה" של מעניהם, לתת עדות, כי העוול הוא צדק, כי השקר הוא האמת, כי ריאקציה היא קידמה, כי הפיכת דיכוי היא מהפכת חרות. והמעונים, בידעם את בידודם, אמנם נתנו עדותם, לא למען, אלא נגד, רעיונם. אלה תולדות השבירה, אשר בשעתה הדהימה את האנושות. היא גם הניעה עבדים, אם בכפייה ואם מרצון, לטעון, כי העדות הכוזבת משקפת את העובדות. בטוחני, כי לו אנשי השומר הצעיר ומפ"ם היו מוכנים להקשיב לאמת, מפי יודעיה ומנוסיה, לא היה מחכה עשרים שנה תמימות כדי לשים את המילים "צדק סוציאליסטי" במרכאות כפולות, כפי שעשה לפני שבועיים במאמר פולמוסי נגד חברו ומבקרו. אך בימי המשפטים של סלנסקי ואורן. לפניהם ואחריהם, אטמו אוזניהם משמוע. אף הם הוכיחו, כי הבידוד המוחלט עושה את שלו.
הבידוד ההוא נפרץ, לאחרונה, גם בברית המועצות, אמנם, כפי שאומרים ברוסיה, אין עדיין בפראוודה ("אמת") חדשות, כפי שאין באיזו וסטה ("חדשות") אמת. אבל עלונים, בעוברים מיד ליד, יש ויש. גם ספרים מוצאים, מן החושך, לאור. ספרות שהיתה אסורה, שבה והיתה לקריאה. "ההוצאה העצמית", ללא רישיון, היתה לשכיחה. היא אינה נותנת להשכיח, כי, מלבד ודיכוי, יש חרות ואמת. גם גלי האתר של ימינו עושים את שלהם. והתיירים בהם חשקה ארץ הסוציאליזם המתגשם, מרחיבים, באופן בלתי נמנע את הפירצה. סופרים מרדניים בהתייצבם מול חוקריהם, או שופטיהם, יודעים היום, כי קולם ישמע. מעבר לתא החקירה. או אולם המשפט, דבריהם יגיעו וישפיעו. כדאי לסבול. אסור להישבר. צריך, ואפשר, לשרת את הרעיון.
זוהי תחושתם של ציוני הציונים ברוסיה הקומוניסטית. מעטים הם, אבל השפעתם גדלה ומתרחבת. נגדם הק.ג.ב. – אבל מאחוריהם עם גדול. ברור, כי הם מוכנים לסבול את הנפש, למען הרעיון שקמו לשרתו. זהו הפלא. הוא מתרחש לנגד עינינו חמישים שנה ומעלה אחר המהפכה הבולשביקית. חניכי הקומסומול החלו שבים אל היהדות, עוד בטרם ישובו, על פי אמירתו של הרצל, לארץ היהודים. זוהי השיבה ממש אל המקור. זכרוני, לפני שלושים שנה ומעלה שמעתי קריאה של יהודי צעיר - אוי, השחצן האומלל - אל תדברו בשפה הפשיסטית! כוונתו היתה לעברית. יובל שנים לא נתנו להורות בה, ללמוד אותה. היום קמים צעירים יהודיים בברית המועצות ונודרים, בעקבות ז'בוטינסקי, כי היא תהא שפתי ושפת בני. אמנם כן ברוסיה יש לא רק יהדות לוחמת: יש בה עברית לוחמת.
לפיכך טענתי, כי, בעוד ההגמוניה הרוחנית, בקרב העם היהודי. היא כמובן, בארץ ישראל, והחומרית היא בלא ספק, מנת חלקה של היהדות באמריקה, הרי כתר ההגמוניה המוסרית ניתן בימים אלה, בידי יהודים בברית המועצות. השאלה היא, אם הק.ג.ב., יכול, באמצעים העומדים לרשעותו, להוריד מראשיהם.
ספק. אמנם הדיכוי הוא לחם חוקו של אותו מנגנון, הפועל באפלה גם בצהריים. אבל הרושם כי הן הלוחמים והן המדוכאים עברו את הנקודה, ממנה אין עוד חזרה. הלוחמים מוכנים לסבול, ואף למסור את נפשם על שיבת ציון, נכונות זו היא מקור כל הכוחות של האדם המשוחרר מפחד. היא פלדה, ממנה ניהקים כל החצים, לרבות המורעלים. מבחינת המדכאים, שוב נוצרו, בשנים האחרונות, מסיבות אובייקטיביות, שיקשה עליהם לבטלן, או לשנותן. לא בנקל תוכל עוד ברית המועצות לשוב ולהטיל על עצמה הסגר מוחלט, מחוץ ומבית, שהיה קיים בה וסביבה משנות העשרים ועדי שנות החמישים האחרונות. נפתח שער, לוחמים יבואו בו, הק.ג.ב. מנסה לסגור אותו. הרושם הוא, כי איחר את המועד. בעיקר לגבי יהודים לוחמים.
תכונות נפשיות מועברות מאיש לרעהו. את זאת ידעו אבותינו, הלוחמים הקדמוניים. לכן הם העדיפו לשלח לביתו את הירא ורך הלבב, פן ידביק את רעיו בפחדיו. פחדנות מדבקת, כמוה, ועוד יותר ממנה, האומץ. וודאי, בדורנו יצאה התורה, של אומץ לב יהודי, מציון הלוחמת. היא הגיעה גם לרוסיה ו"נדבקה" באחינו, בעיקר בבני הדור הצעיר. עתה היא שבה ומקרינה משם, עלינו, ועל היהודים ברחבי תבל.
לא כך היה בימי שואת הטבח. היהודים הנפחדים היו, אף מחוץ לתחום שליטתם של רבי הטבחים. במשך שש שנות המלחמה העולמית לא נערכה אפילו הפגנה אחת, ראוייה לשמה, בוושינגטון, או בניו יורק. בלונדון, או בבואנוס-איירס. שח לי, בכנות, אורח מאנגליה: בשנות הארבעים הייתי נער, ואני מזכיר לאבי, כי בשנים ההן הוא ובני ביתו חיו חיים נורמליים לחלוטין, כאילו שום דבר מיוחד לא קרה לאחיו, בני עמו, מעבר ללה-מאנש. הנורמליות הזאת. היא היתה מנת חלקם של מיליוני היהודים בכל מושבותיהם. אנו קורעים את לבנו, אך אין מנוס מן התהייה: לו זו הרוח, המתעוררת עתה בקרב עמנו, היתה פועמת בו אז, שונים היו גורלתיו.
היום יש רוח לוחמת בקרב עמנו באשר הוא שם. לפני כעשר שנים ביקרתי בדרום אמריקה. בימים, בהם פשיסטים ונאצים מקומיים חרתו צלבי קרס בגופן של נערות יהודיות. לפי טבע הדברים, הייתי בין אלה, שקראו לנוער היהודי להגן על כבודו האנושי. היום ברור לכל, כי דמנו לא יהיה עוד הפקר וכבודנו לא יושפל עוד, שופכיו, או משפיליו, לא ייהנו משום חסינות. היא הדין בחלקי עולם אחרים.
המערכה למען היהדות בברית המועצות, למען שיבת ציון לכל דורשי ציון מארץ קומוניזם, תגבר ותלך. אם שגיאות נעשו, אפשר לתקנן. הבל הגינויים, בימים בהם משתוללת, נגד כולנו, האלימות הטוטליטרית, במעשה אף בלשון. שליטי הקרמלין רגילים בקללות, והם קוראים לנו בשמות גנאי שאין גסים, ולא ייתכנו, מחרידים מהם.
העיקר להמשיך במערכה ההיסטורית ולהגבירה. אני ממליץ בפני הסטודנטים היהודיים, כי יתכנסו בקרוב, אולי על פי יוזמת חבריהם בארץ ישראל, למיפגש כל עולמי. הצעתי היא, כי בהוועדות זו יוכרז על חודש היהדות הלוחמת בברית המועצות. בחודש זה יצא הנוער שלנו להפגנות חוזרות ולמישמרות מתמידים סביב הנציגויות הסובייטיות ברחבי תבל. כן, יושם עליהם מעין מצור אזרחי, בלי פגיעות פיזיות. תישמע התביעה, ולא תיפסק: תנו לבני הלאום היהודי לשוב לארץ אבותיהם, למדינה היהודית.
הקומוניסטים מעולם לא היססו לשים מצורים מעין אלה על הצירויות של אמריקה, של בריטניה, של צרפת ועוד, בכל עת מוצא, בכל ענין, ממנו רצו להפיק תועלת, כדי להסוות את האופי הריאקציוני של משטרם. צריך גם בספירה זו לעשות קצת צדק בעולמנו. יהיו הצרים במיצר. בני חורין בעלי רצון טוב, יצטרפו אלינו במערכה אנושית זו. לא יונה להם עוד, לרבי המדכאים...
יש סיכוי ממשי, כי מערכה זו תישא פרי מבורך. בעית היהודים בברית המועצות היתה לבעיתה של ברית המועצות עצמה. אין, ולא יהיה לה עוד, שום פתרון אחר, זולת שיבת ציון לכל דורשיה. התנאי להתקדמות הוא, כי ננהל את המערכה המצילה באמונה והתמדה, כפי שעומדים בה אחינו הלוחמים, מריגה ועד אודיסה.
שתי קריאות הושמעו, בעצם הימים האלה, בפי בנינו בתפוצות. בלנינגרד קמו הנידונים וקראו: עם ישראל חי. ובניו יורק הניף צעיר יהודי כרזה: כן, שומר אחי אנוכי, אלו שתי העדיות המתחברות, מעבר להרים וימים, לשלימות מופלאה.
אצל הגויים מהלכת אגדה על פינקס, הקם מהאפר, רצינו, ואין זו אגדה. מאפרם של טבוחינו, בדור אחד בלבד, קם עם יהודי לוחם.
