על שלושה נושאים

 על שלושה נושאים

מונופולין בראשויות

יושב ראש הסוכנות היהודית, או ההנהלה הציונית, צריך להיות איש מפלגת השלטון. כך פסק בגלוי, בלא סייג, ראש הממשלה, מר רבין. אופיינית העובדה, כי מר רבין לא דיבר על כישורים, מעמד, ניסיון, אלא על השתייכות מפלגתית. מי שאינו נמנה על מפלגת המיעוט, המרכיבה את הממשלה בישראל, אינו יכול לעמוד בראש המוסד הציוני המרכזי.

זו כזאת היתה הפילוסופיה המדינית בארצות, הידועות כדמוקרטיות, לא יכול היה השמרן לויד להיות יושב-ראש הפרלמנט הבריטי, שעה שמר וילסון הסוציאליסט מכהן כראש ממשלה, וחבר המפלגה הדמוקרטית לא יכול היה לנהל את ענייני בית הנבחרים בארצות הברית, בעוד רפובליקני שוכן כבוד בבית הלבן. אלא שבארצות החופשיות רואים דווקא ב"פיצול" התפקידים מצווה דמוקרטית רבת-משמעות. אלה הם אמצעי האיזון והריסון, הקובעים אם בחוקה ואם במציאות.

עמים רבי-ניסיון ממלכתי רואים סכנה בריכוז כל "הראשויות" בידי מפלגה אחת. אצלנו – שאני. כולן בידי שליחיה של מפלגה אחת, אף על פי שגם היא אינה אלא מפלגת מיעו.

מר רבין קבע בעצם מעין כלל של אפליה מפלגתית. אם רוצה אתה במִשׂרה ציבורית, עליך להיות חבר במפלגה "הנכונה"; אם אין אתה נמנה עליה, יימנע ממך, או ייעשה כל מאמץ למנוע ממך, את קבלת המשרה. מזמן כבר לא שמענו דברים כה מפורשים, ציניים, להצדקת האפליה המפלגתית. אמנם, מר אריה דולצין, היושב-ראש בפועל של הסוכנות היהודית מכריז, כי אין הוא מציג את מועמדותו בשם המפלגה הליברית, או "הליכוד", אלא בזכות ניסיונו הרב בפעולה הציונית, אבל יריביו במפלגת העבודה דוחים הכרזה זו, אפילו ברוגזה, כפי שנמסר. איש "הליכוד" אתה, אומרים למר דולצין דובריה של מפלגת השלטון ומשום כך נשתדל למנוע את בחירתך.

עוול? בטוחני כי חברי המפלגה השלטת אף אינם חשים בו, מחמת הרגל. הם, בוודאי אומרים בליבם, כי למעשה גם הם, לאלפיהם מנועים מלקבל משרה זו,. אין, אפוא, כל רע, אם אנשי ה"ליכוד" יורחקו ממנה, אלא שלהרגשה, או לאדישות, או להשלמה זו, יש הד היסטורי.

כדאי להיזכר כדי ללמוד. כידוע, היו ימים, שבהם גם בבריטניה הוטלו הגבלו על יהודים בייצוג הפרלמנטרי, או בקבלת משרות ציבוריות. ההיסטוריון והמדינאי הדגול, מקולי התקומם נגד אפליה זו ונשא עליה אחד מנאומיו המפורסמים. בנוטלו מדבריהם של מצדיקי האפליה, הוקיע הנואם את צביעותם. הם אומרים, טען מקולי, כי "מי שאינו מקבל משרה, אין עוול נעשה לו; הוא אף נמצא במצב, שהינו מנת חלקו של הרוב המכריע של הציבור. בממלכה המאוחדת חיים 25 מיליון נוצרים בלי משרות: ואם הם אינם מתלוננים על כך, מדוע יתאוננו 25 אלף היהודים הנמצאים במצב זה"?

אם מר רבין קובע, כי כיושב-ראש הסוכנות היהודית יכול לכהן רק חבר המפלגה השלטת, הרי כאילו הכריז כי כל אחד מבין מאות אלפי האזרחים, הנמנים על מפלגות אחרות, פסול למשרה זו. זוהי אפליה אשר אמנם אינה כתובה בחוק, אך ראש הממשלה תבע במפורש להנהיגה או לקיימה. נגד פגיעה זו בשוויון אזרחי במדינתנו, בתוך עמנו, צריכים לקום כל אלה שאינם נמנים עם המונופוליסטים. כולם יחד, בארץ ומחוצה לה, מהווים רוב מכריע במוסדות הבוחרים. הם יכולים וצריכים, להוכיח, כי לא כל הראשויות חייבות להימסר לנציגיה של מפלגה אחת, כי נוהג דמוקרטי מקובל הוא לתיתן לנציגים של חוגים שונים, בתנאי, כמובן, שיהיו להם הכישורים המתאימים. איש מבין דוברי המערך לא טען, כי מר דולצין אינו מסוגל להוסיף ולמלא את התפקיד של יושב-ראש הסוכנות היהודית; אלא מאי? "פגם" בו, הוא חבר המפלגה הליברלית, איש ה"ליכוד", או הוא אינו חבר מפלגת העבודה, איש מפלגת השלטון. תהא זו התעללות במושג, או בערך, של שוויון הסיכוי, אם "פגם" זה יכריע את הבחירה, כפי שתבע למעשה מר רבין.

המלצה על תכנית רוג'רס

לפני ועידת "פועלי ציון" בארצות הברית, הציג שר החוץ לשעבר, מר אבא אבן, תוכנית מדינית כמעט מושלמת. הוא טען, כי אם נסכים לתיקונים קלים הכרחיים לפי הערכתו, לביטחון המדינה, בקווי 4 ביוני 1967, יתברר כי הפער בין עמדה כזו של ישראל לבין גישתה של ממשלת ארצות הברית קטן מאוד.

אמת. לתוכנית כזו קוראים החל מדצמבר 1969 בשמו של מזכיר המדינה לשעבר רוג'רס. במלים אחרות, מר אבן ממליץ לפנינו אחר שש שנים לאמץ מעיקרה את תוכנית רוג'רס ואז יתברר, כי למעשה קיימת עמדה אמריקנית-ישראלית משותפת – ושלום על ישראל.

איזהו השלום? זכורני, משהוגשה לנו תוכנית רוג'רס לא נמצא איש בממשלה אשר לא שללה מכל וכל. שר החוץ דאז, מר אבא אבן, נמנה עם המתנגדים לה. הוא סיפר לחבריו, לא בלי שמץ של גאווה, כי בשעתו אמר לאמריקנים, שתיקונים טריטוריאליים קלים ביחס לקווים שקדמו למלחמת ששת הימים אינם באים בחשבון. יהיה צורך, אמר להם, בשינויים משמעותיים.

הגברת מאיר, מצידה, נזדמנה עם כתבו של "הניו-יורק טיימס" ועל ידו הכריזה גם באוזני העם האמריקני, כי ממשלה ישראלית, אשר היתה מסכימה לתוכנית רוג'רס, היתה אשמה... בבגידה!

מאז ועד התקופה האחרונה היתה תוכנית רוג'רס בבחינת כפירה בעיקר בשביל כל מפלגה ציונית. היחידים בכנסת שתמכו בה היו אנשי רק"ח. בפגישה בין ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובין מזכיר המדינה רוג'רס היתה לי ההזדמנות להעמידו על הפרדוקס הזה, לאמור, היחידים התומכים בתוכניתו הם הקומוניסטים. אין ספק, כי הדברים לא נעמו לו, אבל השמעתם הבליטה את המידה המקסימלית של אחדות דעות לאומית לגבי נסיגה אל קווי 4 ביוני 1967 – עם תיקונים קלים.

אם באוקטובר 1975 מופיע אחד ממנהיגיה של מפלגת העבודה, אמנם בלא משרה ממלכתית-ביצועית, ומציע, כי למעשה נאמץ, כעבור שש שנים, את תוכנית רוג'רס, אולי עם שינויים קלים לגבי תיקוניה הזעירים – לשם מה, אפוא, היה דרוש לנו כל מה שקרה לנו במשך שש שנים אלה?

אינני נוהג להשתמש בוויכוח מדיני בנימוק הקשור לדם השפוך, יש לכך טעמים עמוקים, לאומיים ואנושיים, ומוטב לא לפרטם. אבל בזוכרנו מה אירע בארץ הזאת בין הדחייה המוחלטת של תוכנית רוג'רס לבין ההמלצה לקבלה, לא יהיה מנוס מן השאלה, לשם מה ניהלנו את כל המערכות מאז ועד היום?

הגשמתה של תוכנית רוג'רס פירושה העמדת ישראל בסכנה לקיומה. הישובו אויבינו ויעמדו במרחק 15 עד 20 קילומטר משפת הים (אם ייעשו התיקונים הקלים הנודעים)? האם יהיו כמעט כל ערינו בטווח אִשָם הארטילרית?

התשובה לשאלות אלו ברורה. בגללה נדחתה תוכנית רוג'רס על הסף, ומעולם לא חל שינוי בעמדה לאומית זו. אי-שם בקצות המחנה נשמעים קולו, בנוסף על זה של רק"ח, הממליצים לעשות "שלום" על יסוד התוכנית ההא. המלצות אלו אינן תובעות את התשובה הסימטרית הנדושה, כפי שהושמעה לגבי שארם-א-שייח', או רמת הגולן. התשובה  האמיתית היא, כי עם תוכנית רוג'רס אין עוד שלום, נהרס עצם הסיכוי לשלום, כי הערבים היו שבים ומאמינים שבאחד הימים יוכלו להרוס את מדינת היהודים.

אפשר לומר, כי מר אבן הביע, בעניין זה, את דעתו הפרטית. הסכנה היא, כי הדברים האלה נרשמים בלשכות המתאימות כמייצגים דעה מסוימת בתוך מפלגת השלטון, אם לשוב ולהשתמש בביטויו של ראש הממשלה, מר רבין. מי יודע, אומרים לעצמם הרושמים אוי ישנם תומכים נוספים בעמדה זו. הניסיון מוכיח כי כרסום כזה משאיר תמיד סימנים ומזמין יוזמות, מחשבות, המלצות בתוספת השאלה הנצחית: "ומהי האלטרנטיבה שלכם?" (הכוונה לשאלה המוצגת לממשלה, לא על ידה...).

מר אבן דיבר לני "פועלי ציון" על "סימוכין בתנ"ך". צליל סרקסטי נשמע מדבריו. הוא אינו טוב, הוא מזיק בתכלית, גם, ואולי בעיקר, באמריקה. על הנואם לזכור, כי בלי הסימוכין בתנ"ך הוא לא היה שגריר ולא שר חוץ ולא נואם לפני ועידתה של מפלגה הקרויה עד היום "פועלי ציון".

גורם הזמן

השאלה אם הזמן פועל לטובתנו א לטובת אויבינו אינה יורדת מן הפרק. מיגים אותה אנשים מודאגים, או מהלכי אימים. בסופו של דבר, אפשר להחיל את השאלה הזאת על עמים רבים, גם על המערב כולו. יש כבר היום 800 מיליון סינים. גם נשק אטומי, אף מימני, בידיהם. מה יהיה, אם פקין תחליט, באחד הימים, לצאת למלחמה? היום יכול ד"ר קיסינג'ר להתנועע במשולש פקין-וושינגטון-מוסקבה, אך אין לדעת, מה יהיה אחר היעלמו של מאו-צה-טונג הישיש. אם שתי המעצמות הקומוניסטיות ישובו להיות בעלות-ברית יקום כוח משולב, שכמוהו עדיין לא היה. שאלות או תהיות כאלו אין להן גבול או חֶקר.

באשר לנו אין פוסקים להתנבא, כי הזמן פעול לרעתנו. באחרונה דיבר על כך הגנרל בראון, יושב-ראש המטות המשולבים של צבא ארצות הברית. גם בתוכנו מתהלכים מומחים ל"זמן"; רצונם להוכיח, כי עלינו למהר להיכנע, לסגת, אולי לקבל את תוכנית רוג'רס, כל עוד... וכו'. רצוי, אפוא, להתבונן בסוגיה זו, לא מן הבחינה הפילוסופית, אלא המעשית.

הוכחות להנחה מסוימת אפשר להביא רק מן הניסיון. לכן, נשאל מה היה עד כה עם הזמן ואתנו? ניטול תקופה של שלושים שנה. זוהי לכל הדעות תקופת זמן רצינית. איך היא פעלה? אנו יודעים היטב מה היינו באמצע שנות הארבעים, ומה הננו היום. כל אלה שראו בטלוויזיה את תמונות הזוועה בפרק האחרון על מלחמת העולם השנייה, שמעו גם את אנתוני אידן הזקן (היום) מסביר, כי שני דברים נעשו למען מיליוני הטבוחים: נוסחה ונתפרסמה הודעה על הענשת הפושעים  א ח ר   המלחמה, וחברי הפרלמנט הבריטי קמו על רגליהם לכבודם. אידן אפילו הוסיף, כי לויד ג'ורג' התרשם, יחד עמו, מן הקימה הפרלמנטרית הזאת.[

מדוע כך קרה לנו? כי הזמן כלל לא עמד לרשותנו. אחרים, אויבים, שלטו בו לחלוטין כלפינו. מי שהבין בשעתו כי זהו מצבו של העם היהודי מיהר מאוד; מי שלא הבין את התהליך טען כי יש להמשיך בשיטתיות איטית במפעל ובניין. משום שאנחנו כלל לא השפענו על הזמן ההוא, הוא פנה בכל עוצמתו נגדנו.

אבל משנטלנו את גורלנו לידינו, השתנה המצב מן הקצה אל הקצה. הזמן לא "פעל", אלא  הופעל  לטובתנו. סירבנו להשאירו בידי בווין. לבריטים היתה תוכנית ברורה ולוּ הזמן היה עומד לרשותם, הם היו מבצעים אותה – מדינה פלשתינית עם מיעוט יהודי מוקפא. אבל סוכלה תוכנית זו במשך הזמן, משום "שהעמדנוהו" לצידנו במעשים אשר בלעדיהם הוא היה גוזר עלינו כליה. וכך קרה עם הזמן, במאמצים ובמערכות שונות, במשך כל שלושים השנים האלו, על אף השגיאות שנעשו והחולשות שנתגלו.

היכן היינו, ומה היה כוחנו אז – ומהו היום, לא רק באופן מוחלט, אלא אף מבחינה יחסית? הנה הוכחה ברורה, מתי, ובאילו תנאים, פועל הזמן לרעתנו, וכיצד ניתן לעשותו לבעל-ברית המסייע לנו להתבצר ולהתקדם.

בשטח אחד יכול בוודאי הזמן לפעול לטובתנו. כוונתי לנשק מתוחכם. מתברר, כי בשטח זה חלות בתקופתנו התפתחויות מהפכניו, כמוהן לא נודעו בעבר. כפי שהמצאות מסוימות שנמסרו לשימוש האנושות, כגון מטוס, רדיו, טלוויזיה, מבדילות בין היסטוריה של אלפי שנות ציוויליזציה, לבין עשרות שנים בלבד, כן גילויים מדעיים מסוימים בשטח הצבאי מפרידים בין תקופות שלמות.

ביחס לנשק מתוחכם, כמעט שאין גבול לכושר ההמצאה בימינו והוא יכול לגבור על דיספרופורציות מספריות. יש יסוד להניח, כי על כך סומך המערב בעומדו אף הוא, בעתיד, לפני בעיות הכמות האימתניות; איש לא יטיל ספק בכושרנו להמציא, או להפעיל בשעת הצורך, כלים משוכללים ביותר. מסתבר, כי אין שחר לטענה שהזמן פועל לרעתנו, ומשום כך עלינו למהר ולעשות הסדרים, אף בלתי רצויים ביותר, פן נאחר את המועד...

נהפוך הוא. אם נדחה כל בהלתנות, אם נעמוד על זכותנו לארץ ישראל ולביטחון לאומי, יכולים אנו להפעיל את הזמן לטובתנו, להחדיר בקרב שכנינו את ההכרה, כי אין ולא יהיה להם עוד שום סיכוי להרוס את מדינת היהודים, וכך להניעם למחשבה רצינית על שלשום.

ושוב אנו רואים את ההבדל היסודי בין המולדת, שבה אנו אדונים לגורלנו, לבין הגולה, שבה אין אנו קובעים את השפעתו של הזמן, הפועל כאילו מעצמו. האמת היא כי שם נחלש העם היהודי כמעט מדי יום ביומו. חלקים נושרים מנו באופן בלתי נראה לעין, בהתבוללות, בנישואי תערובת. אם חלילה, נשלים עם תופעה זו, היא עלולה להכות בנו ולהשאירנו בלי אותו גידול מתמיד הדרוש, עם נשק ההגנה המתוחכם. להבטחת עתידנו. דרוש חינוך עברי מקיף בתפוצות הגולה, ושינוי יסודי במשטר במדינה, כדי להבטיח שיבת ציון המוני, למען יופעל הזמן לטובתנו גם בריכוזם של רוב היהודים בארץ ישראל.