על פלסטיניזם ופרגמטיזם

א.

בתוך המערך פרץ ויכוח סוער. השאלה, העומדת לדיון, היא למי למסור את שטחי יהודה ושומרון, אשר שוחררו במלחמת ששת הימים מידי הפולש ההאשמי. יש הטוענים, כי חוסיין צריך לקבלם. בגלל תהפוכות הזמן והאופנה קמו כאלה, המוכנים להעבירם לשלטון הקרוי פלשתינאי. הטרגדיה המוסרית, ההיסטורית היא, כי הציונים האלה אינם מעלים על הדעת אפשרות שלישית, החייבת להיות, כמובן, הראשונה: לקיים בשטחי ארץ ישראל אלה ריבונות עברית. אנו שואלים אותם, מדי פעם, בכנסת, או מחוצה לה, הזו ברירתם היחידה: ביהודה ושומרון, או שלטון ערבי – או שלטו ערבי? והיכן העם היהודי וזכותו, מאז היה לעם?

מי שמציג שאלת-יסוד זו, אינו פוטר את עצמו משום בעיה מדינית או ביטחונית. נהפוך הוא. הדוחה את הברירה הפרדוכסלית, רואה את המציאות בעיניים פקוחות. אין הבדלה, או הפרדה, בין הזכות ההיסטורית, שהיא תמיד אקטואלית, לבין הזכות לביטחון, שהיא יום-יומית. לו יהודה ושומרון היו נקרעות מעלינו, היה נהרס היסוד של ביטחוננו ועמו, לפי טבע הדברים, היה מתמוטט הסיכוי לשלום. אין צורך בהשערות לגבי העתיד, כדי להוכיח אמת זו; מספיק, לשם כך, ניסיון העבר. האם היה לנו ביטחון. האם נהנינו מיום אחד של שלום, בעמוד האויב בבת לחם, בשכם, בטול-כרם, בקלקיליה? קצר הוא זיכרונו של האדם; עובדות נשכחות, בייחוד אם יש מי שמעוניין להשכיחן. אבל מי שבא להבטיח את העתיד, על ידי הפקת הלקח מן העבר, יודע כי כיבושם של שטחי ארץ ישראל הביא עלינו תשפוכת דמים מתמדת, אשר עליה נתלווה איום, חוזר להשליכנו הימה.

עלינו, אפוא, לשוב ולציין, כי זכותנו לארץ יראל אינה "מופשטת", כפי שמנסים להקל ראש המלגלגים, חסרי חוש ההומור. הזכות הזאת היא מאוד ממשית, יום-יומית; היא חיינו וביטחונם. אבל אלה, הרוצים להיות (רק) פרגמטיים, ואף מתפארים בכך, חייבים לשאול את עצמם, האם נוכח ההתפתחות הנראית לעין, הם לא היו לחולמים בהקיץ לגבי הבחירה הראשונה (חוסיין), או האין הם עלולים להמיט על כולנו אסון, במישרין, על ידי בחירתם השנייה (מדינה פלשתינאית). יבדקו נא, היטב, לאן מוליך "הפרגמטיזם" שלהם. אולי, אחר שיקול נוסף, יגיעו למסקנה, כי עליהם לשנות דרכם.

ב.

גם חוסיין רואיין על ידי הכתב ידוע-השם של "ניוזויק", שהבורשגרייב, לענייננו דרושות מספר תשובות מלכותיות לשאלותיו של המראיין.

-          התהיה ירדן מוכנה להשתתף (בוועידת ז'נבה)?

-          איננו מעורבים עוד במישרין במשא ומתן על החזרת הגדה המערבית, כיוון שניתן לאש"ף ייפוי כוח לשאת ולתת על החזרת השטח הפלשתיני הכבוש סבורים אנו (Pluralis Majestatis) שעל אש"ף להשתתף בוועידת ז'נבה מלכתחילה, אף בלעדינו.

-          מה, לדעתך, תוכל להיות תוצאת הוויכוח ב-12 בינואר, במועצת הביטחון, בהשתתפות אש"ף?

-          החשוב הוא שמועצתה ביטחון החליטה לדון בכל בעיות המזרח התיכון על בסיס כל החלטות או"ם הנוגעות לדבר. יוצא,כ י ההחלטה 242 חשובה עתה באותה מידה כמוה החלטה המקורית משנת 1947 על חלוקת פלשתין...

-          נוכח עמדתה הבלתי פשרנית של ישראל, כי לא תהיה מדינה (ערבית) שלישית, האם לא יהיה זה נכון יותר לחפש פתרון פלשתיני באמצעות תיווך ירדן?

-          אין לצפות מאתנו, הערבים, כי נקבע את מדיניותנו על פי עמדותיה של ישראל. תיווך ירדן בעניין זה אינו רלוונטי.

-          אש"ף מאמין שהוא יכול לבודד ולפרק את ישראל... כיצד אפשר ליצור אמון, כדי ליצור תמריץ לשלום?

-          ישראל היא המדינה שואפת ההתפשטות באיזור. הערבים הם הזקוקים להבטחה שישראל מוכנה לחיות בשלום בגבולותיה המקוריים.

-          אילו גבולות – של שנת 1947 או של 1967?

-          העמדה הערבית המוסכמת היא עתה (ההדגשה שלי –מ.ב.) על גבולות 1967.

עתה, עם הדגשה מובנת מאליה נתבונן בהשלכותיהן המדיניות, המעשיות של תשובות אלו, אשר אין להטיל בהן דופי של חוסר בהירות. דוברינו הרשמיים עודם מדברים על מדינה ירדנית-פלשתינאית ביהודה, בשומרון ובעבר הירדן מזרחה. הם משוחחים על אתמול כאילו לא התחלף בהיום. הם מתעלמים לחלוטין מוועידת רבאט. אך מלך חלומותיהם מתעקש להעירם משנתם. הוא מכריז, במפורש, כי "אש"ף" (בלשון אויבים מאומצת) הוא המיופה-כוח לנהל משא ומתן על עתידם של יהודה ושומרון, ואילו הוא, חוסיין, מחליט להתרחק אפילו מתיווך. ישראל חייבת לשוחח במישרין עם עראפאת, ולפנות למענו את שטחי ארץ ישראל אלה.

אבל יש לשים לב גם למלה "עתה" כפי שהדגשתיה בתשובתו האחרונה של חוסיין. עתה מסכימים הערבים לנסיגה ישראלית לקווי 1967 אבל אחרי כן... שימו נא לב, כי בעקבות החלטתה של מועצת הביטחון על "החלטות רלוונטיות של האו"ם", קובע המלך המתון והחביב – מי ישווה לו במתינות? – את שוויון המעמד, והחשיבות של הכרעת נובמבר 1947, ואחריה נתבע את ביצועה של ההחלטה מנובמבר 1947.

אם לאחר הדברים האלה, אנו שבים ושומעים, מפי מושלינו ירום הודם, כי פתרון הבעיה הפלשתינית יבוא במסגרת המשא והמתן עם ירדן ועל ידי הקמת מדינה ירדנית-פלשתינאית הכוללת את יהודה ושומרון. אין זאת אלא שאנשים הקוראים לעצמם פרגמטיים היו לדוגמתיים; כי אוזניים להם ולא ישמעון; כי עיניים להם ולא יקראו; כי רגליהם מוצבות בחוזקה – בעניים. בין הערכותיהם המדיניות ובין המציאות, הקשר אפילו אינו מקרי; הוא, בפשטות, אינו קיים.

ג.

אם כך, אומרים אחרים במערך, נסכים, ואף נציע, להקים ביהודה ובשומרון ובעזה מדינה פלשתינאית. בהשמיעם דברים אלה, ובהוסיפם את המלים, "זכות ההגדרה העצמית לעם הפלשתינאי" מתמלא ליבם גאווה על עצמם. איך הם צועדים עם רוח הזמן? הקידמה האנושית היא מנת חלקם, ואך לא יתפארו בה? אמנם כן, בחוגים מסוימים נוצרת עתה אופנה פלשתינית. מעין קנה-מידה חדש נקבע בעולמנו לקידמה. מי שמכיר ב"יישות הפלשתינית" נחשב מתקדם; מי שרואה בה מכשיר להרחבת ישראל, לריאקציונר ייחשב. האמת היא הפוכה, כפי שהיה בימים בהם נקבע קריטריון לקידמה על פי יחסו של האדם לברית הרפובליקות הסוציאליסטיות המועצתיות. זכורני, כי בימים ההם נאמר בפשטות גם בעיתונינו, כי מי שתומך ב"מפעל הסובייטי", הינו מתקדם; השולל את הקומוניזם – ריאקציונר. סטלין שלט אז בקרמלין. עברו שנים, וכל האנושות נוכחה לדעת, אם כי לא כולה הודתה, כי היה להיפך.

בטוחני, כי יום יבוא וההיפוך יוכר גם ביחס לפלשתיניזם, שאין ריאקציוני ממנו, באשר הוא שואף להחזירנו לימי האפֵלה, שבהם לא היתה מדינה יהודית, שבהם נגזלה מן העם היהודי ארצו, מולדתו ההיסטורית. ביטול עוול זוהי הקידמה; חזרה אליו – זוהי הריאקציה. אך לפי שעה חוגגת הריאקציה האפלה את הצלחתה היחסית במלאכת הסוואה קידמתית. משום כך רואים את עצמם גם בני עמנו מאוד פרוגרסיביים, אם הם מחייבים מדינה פלשתינאית בתוך ארץ ישראל המערבית. אפילו האפיפיור חושב כמוהם.

אבל מיד הם נשבעים בנקיטת חפץ, כי כוונתם למדינה פלשתינאית, שלא תהיה עראפאתית. אין הם מכחישים, כי מדינה ערבית, בתוך ארץ ישראל, שבה ישלטו עראפאת ומרעיו, תהיה בבחינת סכנת נפשות לישראל. בנוסח המקובל בימינו, הם אומרים: פלשתינאים – כן; עראפאת – לא.

אולם עליהם לשאול את עצמם, אם יש משמעות מציאותית כלשהי להן שלהם או ללאו שלהם, או לשילובם. חובה היא לפקוח עיניהם, לבל ימיטו, מתוך סינוור עצמי, אסון על עמנו, על ילדינו. לו היתה קמה ביהודה ובשומרון ובעזה מדינה שתיקרא פלשתינית, או פלשתינאית בשליטתם, נניח, של מספר ראשי עיר ערביים, לא היו עוברות 24 שעות והמושלים הריבוניים הללו היו מזמינים את עראפאת ועוזריו לבוא ולקבל לידיהם את השלטון. זהו תהליך, שלא היה כלל מנוס ממנו, בעקבות החלטותיה של ועידת ראבאט, או הזמנת נציגיו של עראפאת אל שולחן הדיונים של מועצת הביטחון. בין-לילה היו מוקמים שערי ניצחון לכבודו של עראפאת, והוא היה נכנס לשכם, לחברון, לבית לחם וליריחו במסע ניצחון סוחף, אשר כמוהו לא ראתה עין מאז כניסתו של אותו אשמדאי לווינה. מה תוכל אז מדינת ישראל לעשות? הזמנתו של עראפאת היא בבחינת מעשה ריבוני של מדינה עצמאית. האם מותר להתערב, כדי למנוע אותו? זה היה חלק של ביצוע הזכות להגדרה לאומית עצמית של הפלשתינאים, אשר בהם הכרנו מרצוננו החופשי: לא נאה להתערב. אך אם תהיה התערבות בכוחו של צבאנו, אחד פירושה: מלחמה כל-חזיתית, לא נרצה בה. יש, אפוא, יסוד להניח, כי לעראפאת היה ניתן להשליט את עצמו על יהודה ושומרון. לא היה כלל מנוס מהתפתחות זו. וכך היתה קמה, בין-לילה, מדינה, אשר אנו כולנו קוראים לה, בצדק, עראפאתית. מסתבר כי אין שום פרגמטיזם בפלשתיניזם היהודי. הוא כולו מקח טעות ואשליה עצמית. אין מדינה פלשתינאית אלא עראפאתית. מי שקורא: עראפאת לא, מדינה פלשתינאית, הן – אומר דבר והיפוכו. על פי המציאות עצמה ניתן לקבוע, כי המזמין את ערביי ארץ ישראל להקים מדינה פלשתינאית, מזמין את עראפאת לשלוט בהם ולנהל את ענייניהם. זהו הפרגמטיזם.

ד.

איזו היא המדינה העראפאתית, מבחינת משטרה הפנימי או מעמדה ביחסים הבינלאומיים? לית מאן דפליג, כי היתה זו המדינה הפרו-קומוניסטית או הפרו-סובייטית ביותר בכל המזרח התיכון. עראפאת מרבה ביקורים במוסקבה יותר מאסאד, או מכל שליט ערבי אחר. מי שמכיר את דרכיו הסמויות של הקרמלין, יודע בלא צל של ספק, כי ראש ארגוני המרצחים עומד בקשר מתמיד עם שירותיה החשאיים של ברית המועצות. הוא הדין שליחיו, היוצאים בהולים למוסקבה או לבירותיהן של גרורותיה.

מן הצד השני, אין זה מקרה, כמובן, כי ברית המועצות הזדרזה לתת הכרה מלאה לארגוני המרצחים, זמן רב לפני החלטת מועצת הביטחון, ותובעת עתה הקמת מדינה פלשתינאית בשלטונם. זוהי מדיניות סובייטית חדשה באזורנו והיא נובעת, כמובן, מחישוביה המעצמתיים של רוסיה לזכות בסיס סובייטי בליבו של המזרח התיכון – הלוא דבר הוא.

לו היתה קמה מדינה פלשתינאית, היא היתה בלא דיחוי לעראפאתית; לו היתה מוקמת ביהודה ובשומרון ובעזה מדינה עראפאתית, היינו עדים מיד לתהליך של אנגוליזציה שלה. בזמן קצר ביותר היינו רואים, על סף בתינו, מסלולים מוכשרים לקבלת מטוסים גדולים, והם היו נוחתים בהם עם נשק וציוד סובייטיים מן הסוג החדיש והמתוחכם ביותר. אם ברית המועצות מקיימת רכבת אווירית כזאת ללואנדה, קל וחומר אל האיזור – איך אומרים במוסקבה – הנמצא בקרבת גבולותיה הדרומיים של ברית המועצות. לו כך היה קורה, ייתכן, כי ד"ר קיסינג'ר היה שב "ומזהיר" את הקרמלין, כי על ידי מדיניות זו של התפשטות צבאית מסכנת רוסיה את הדטאנט המהולל. אבל ההתרשמות מאזהרות חמורות כאלו בקרמלין היתה דומה לזו, שעליה אנו שומעים בקשר עם הסיוע הצבאי למ.פ.ל.א. באפריקה, הרחק מכל גבולותיה של ברית המועצות.

אין צורך להסביר, מה משמעותה של התפתחות כזו מבחינתנו. שום בר-דעת לא יפקפק בכך, כי היינו מגיעים לשיא הסכנה לקיומנו. האמת מחייבת לומר, כי היינו מביאים על עצמנו, בקלות דעת מדהימה, את הסכנה הזאת לעתידם של ילדינו.

אבל צריך גם לומר, בעוד מועד ובאופן מתמיד, מה פירושה של מדינה עראפאתית ביחסים הבינלאומיים. הסובייטים היו חוזרים אל המרכז האסטרטגי של המזרח התיכון, אשר ממנו ניתן להתקדם לכל שלושת הכיוונים – צפונה, מזרחה ודרומה. אין זה מקרה, שמימי קדם ועד ימינו שלנו, נלחמו כל האימפריות, או המעצמות, על שליטה בארץ ישראל. למזרח התיכון קוראים גם היום אחד האיזורים האסטרטגיים החשובים ביותר בעולם. אם כך, הרי יש בתוך האזור, מרכז, עם קווים פנימיים, בעל חשיבות אסטרטגית מיוחדת. שמו: ארץ ישראל. ואם בתוכה יקום בסיס סובייטי, עם נשק רוסי, או "צ'כי", עם יועצים סובייטיים במדים, או בלעדיהם, יחול שינוי יסודי ביחסים בין העולם הקומוניסטי ובין שארית העולם החופשי, מן השליליים והמסוכנים ביותר בתקופתנו. מוסקבה מדברת דטאנט ועושה אנגולות. היא אך מחכה להזדמנות, כדי "להתבסס" בשכם ובבית לחם. הן שתיהן צריכות להיות כלולות במדינה הפלשתינאית-העראפאתית.

אף זו שאלה מדינית וביטחונית פרגמטית. ניתן להסביר אותה לכל בר-דעת בעולם החופשי, ובעיקר בארצות הברית. כך תיווצר, בעוד מועד, הכרה של שותפות אינטרסים בינינו ובין העמים בני החורין, למען החזקתם של עראפאת ומרעיו ובעלי בריתו מעבר לארץ ישראל. יש להודות, כי מאז נטשנו את תעלת סואץ טושטשה, במידה ניכרת, ההכרה של השותפות הממשית הזאת. אפשר לחדשה, גם על רקע של המאורעות באנגולה, על ידי הסברה מדינית פשוטה ובהירה. צריך לעשותה במרץ, בהתמדה, ולא "להמתין" עד ה-12 בינואר ומעבר לו. הדינמיקה ביחסים הבינלאומיים נראית לעין כל; רק המדינות הישראלית השתטחה פרקדן על הגלים הסוערים.

ארץ ישראל שייכת בזכות לעם היהודי. זכות זו משולבת לחלוטין בזכותנו לביטחון החיים; רק קיומה יבטיח לנו את הסיכוי לשלום. זו אמונתנו. היא גם תוכניתנו. אבל אלה הרוצים להוסיף על כללים אלה נימוקים פרגמטיים, יעשו כן כאוות נפשם. הם קיימים למכביר.

גם לו חוסיין היה מקבל מידינו את יהודה ושומרון, הוא היה נאלץ למסור אותם לארגוני המרצחים; מדינה פלשתינאית אינה יכולה להיות אלא עראפאתית; מדינה עראפאתית היא סכנה לעצם קיומה של מדינת ישראל; בסיס סובייטי בתוך ארץ ישראל – אין ספק שהוא היה קם במדינה עראפאתית – הוא סכנה רצינית גם לאומות אחרות. מבחינה מעשית, מצטמצמת, הברירה לשתי האפשרויות הבאות: או אנחנו ביהודה ובשומרון או עראפאת ויועציו הסובייטיים. הבחירה גזורה מן הברירה עצמה.

בדרך זו ניתן להקים הסכמה לאומית – ולפעול.