על פלדת הנפש (דברים לרגל גילוי הגלעד לזכרו של שלמה בן-יוסף)

הנידונים למוות, נציבי בית"ר לארצותיהם, לתקופותיהם, חלוצי פלוגות הגיוס של בית"ר, מפקדי המחתרת המשחררת, חברי הכנסת, בני בית"ר, כל תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, הוותיקים והצעירים, אורחים נכבדים.

נשכח את החולין. נסגור את חדרי הלב, ננעל את שערי המחשבה, מפני הרוחות המתפרצות. נעלה בהר, ונתקדש בקדושת ההקרבה העילאית, שהאירה לנו את דרכנו במחשכים ותוסיף להאיר אותה בדורות הבאים.

תא המוות. הקטן בשדות הקרב עלי אדמות, ד' על ד', והמיוחד בהם. האויב אינו מתקיף; הוא ממתין. והחזית היא כפולה: כלפי חוץ וכלפי פנים.

בחזית החיצונית ניצבת ממלכה שהדבירה עמים, כבשה ארצות, שלטת בשבעים לאומים ועל שבעה ימים. נציגיה שכנעו את עצמם – ואף החדירו את אמונתם ברבים – כי שלטונה הוא טבעי, טוב ומיטיב, ומי שמורד בו אחת דתו: לכלא, או למות.

מול הממלכה אדירת הכוח עומד אדם אחד, יחיד, לבוש ארגמן, בן-חורין כלוא, עושה שני צעדים קדימה ושניים אחורה, לוחם נידון. היא כולה נגדו; הוא לבדו מולה. כה צר הוא התא. כה רחבה היא החזית.

החזית הפנימית, עין אנוש לא תראנה. הקרב מתחולל בין שני קולות, עולים, מקשים, משיבים, מתדיינים – בנפש, בלב, במוח, בתודעה, בתחושה. הקול האחד לוחש: "אולי, בכל זאת, למרות הכל, אולי, תחיה?" הקול השני משיב: "החרש, אין מנוס, נגזר, אמות." האחד מייעץ חרש: "בקש רחמים וחיה." השני מצווה: "מות, אך אל תבקש רחמים." הקול הראשון מקשה, מפתה: "אתה תלך אל מאין אין שבים עוד, אחרים יחיו, יזכו." הקול השני זועק, משתיק: "אני אתן את חיי, אך אחרים ילכו בעקבותיי, יגשימו." הקול האחד מתחנן: "ומה על אמא, שליבה חרד ועיניה כלות? הלא תרצה, על כנפי נשרים, לשוב אל הבקתה הקטנה, הדלה, הרחוקה; ולזכות, ולו עוד פעם אחת בלבד, בלטיפת ידה, ממנה בא הרוך והחום, שטוב מהם אין?" ויען הקול השני: "ודאי, מי יתנני, אך אי אפשר. גבוהות החומות, סגור המבצר, שומר הנוטר, מצפה התליין. אי אפשר. ואני נשבעתי, למען כל האמהות, למען כל האבות ולמען כל הילדים – לעמול, ללחום, אף למות."

תא המוות. כל תקתוק השעון מודיע: "חלפה לבלי שוב שניית חיים, קרב הקץ." כל שקיעת החמה מבשרת: "מתקרבת האפלה האין-סופית." כל זריחת השמש מזכירה: "באה הפרידה מן האור." שזה קרב של ד' על ד'. שתי חזיתות, שני קולות.

וכדי שהקול השני יגבר על הראשון, יריבו; כדי שהמורד, הנידון, היחיד חסר המגן ינצח את הממלכה האדירה – מה דרוש?

ראשית, אמונה: הקרבן לא יהיה לשווא. יירצה. המורד ימות, אך יחיה. יפול, אך יקומם. אחריו, במקומו, בעקבותיו, יבואו לא עשרות ולא מאות, אלא אלפים ורבבות; יבואו, וילחמו, וישחררו, ויכבשו. איזו אמונה כבירה?

שנית, נאמנות: הקדשתי את חיי. הקדשתם משמעותם גם הקרבתם. נאמנות ללא סייג.

שלישית, מסירות; כל ימיי, משחר נעורי, עמלתי למען גאולת עמי. עבד לרעיון הייתי, עבד מרצוני החופשי. מסור – עדי הנכונות למסור את הנפש.

אבל האמונה, הנאמנות והמסירות, שלושתן לא דיין כדי לעמוד בחזית הכפולה של תא המוות, לעמוד בה יומם ולילה ולנצח. לאו כל חייל אמיץ המסתער בגבורה, בראש או עם יחידתו על האויב יכול לעמוד בה. כי בחזית זו רובה אינו רועם, חרב אינה נשלפת, היעד אינו קיים, האויב אינו נראה, הפקודה: "קדימה!" אינה נשמעת, להט הקרב אינו משכיח את הזכור, סערת המלחמה אינה נושאת אל-על. זה שדה קרב בלי שקשוק הנשק, בלי משק הכנפיים של התקדמות כובשת. דממה בה, וכדי לעמוד בה, דרושה פלדת הנפש.

הגרדום. במבצר עכו אין מעלות לגרדום. הדרך בין תא המוות לבין תא ההריגה היא ישרה. וקצרה היא. פסיעות מספר. בחדר הגרדום אין מעלות; יש מורד. אך הוא הנישא בסולמות. ראשו השמימה.

מתא המוות יוצא המורד. ברכיו אינן כושלות. ראשו זקוף. חייל צועד את צעדיו הספורים, האחרונים, למען עמו וארצו. לוחם הולך למות. והוא שר. שיר המעלות לגרדום. הללויה על הגבורה הקדושה.

שיר כזה, המלווה את הפסיעות האחרונות, נהיה לאש. כל המבצר אחוז בה. היא בוקעת מעבר לחומותיו. שומעים את השיר רואים את הלהבה הנדכאים, המשועבדים, הנרדפים, החולמים, ויגל לבם: יש תקווה. לעבדות אין אחרית. הרשע יודבר. שומעים את השיר ורואים את הלהבה המדכאים, המשעבדים, הרשעים ויחרד לבם: גבורת ההקרבה היא אמת. האמת תהיה האגדה. אי החומות, אי המבצרים, אי הכוח, שיעמדו בפני אגדת האמת?

כך חי בתא המוות, וכך הלך לגרדום, שלמה בן-יוסף, הראשון בהרוגי מלכות בריטניה, בדור האחרון לשעבוד והראשון לאתחלתא דגאולה, המפלס את הנתיב לגאולה השלמה. משהעלינוהו בלא רישיון בריטי מאדמת נכר לארץ האבות, לא ידענו אלא את פשטותו, את נאמנותו ומסירותו. אך מיד נתגלה הפלא של פלדת נפשו. הגורל הוציאוהו מבין הרבבות, קול ממרומים קרא לו – לעקידה עצמית. ויאמר: "הנני", ביודעו כי אין שה תחתיו.

פלדת הנפש. כל פלדה – אף זו, המיוחדת במינה – זקוקה לסדן ולפטיש כדי שתיוצק ותחושל. היכן עמד הסדן עליו יוצקה וחושלה פלדת נפשו של אחינו שלמה בן-יוסף? ימים היו. עבדות היתה. וממנה קמה שאיפת החרות. צעירים, עניים, נדכאים, חולמים ומאמינים באו, בתפוצות הגולה ההומיה ובמולדת הגזולה, אל דגלו של זאב ז'בוטינסקי ועליו: מדינה, מרד, כיבוש, חרות וכבוד. כך קמה בית"ר, ובתוכה הועמד וניצב הסדן.

והפטיש מהו? הלא הוא שיר וסיפור ואגדת האמת מימי קדם והשיבה, מתחילתה הרוחנית לאחריתה הממשית, אל נכונותם ופועלם של מתתיהו ובניו, של הקנאים ומחנותיהם, של בר-כוכבא וגדודיו. כך יוצקה הפלדה; כך היא חושלה; וכך היא נוסכה לעמקי לבו, למסתרי נפשו, של עולה הגרדום הראשון.

שלמה בן יוסף היה הראשון; אך הוא ידע ואמר כי לא יהיה האחרון. ואכן, אחריו באו השני, השלישי, הרביעי, החמישי, השישי, השביעי, השמיני, התשיעי, העשירי והאחד-עשר להרוגי מלכות בריטניה בדור המרד והתקומה; אף הם נקראו לעקידה עצמית, ויאמרו כולם: "הננו", ביודעם שאין שה תחתם. הם, כמוהו, היו בתא-המוות. הם, כמוהו, עמדו בחזית הכפולה, החיצונית והפנימית, בקטן במיוחד בשדות-הקרב עלי אדמות. כל הממלכה האדירה נגדם; והם יחידים מולה. אף הם שרו את שיר-הלהבה, אף בלבם האמונה, הנאמנות, המסירות; ובנפשם פלדה. וראה, בן-אדם, פלא: המובילים לגרדום מנוצחים; הולכים לגרדום מנצחים. המוציאים להורג אינם; המוצאים להורג חיים – ויחיו לעד.

לא. אין זה מקרה, אין זה יכול להיות מקרה, שכל עולי הגרדום בדור ההתקוממות וההשתחררות העצמית, שאבו אמונתם ממעיין אחד, קיבלו תורתם ממורה אחד, ופלדת נפשם על סדן אחד חושלה. כולם, ללא יוצא מן הכלל, בנים הם למשפחה אחת, שאביה-מורה הוא זאב ז'בוטינסקי. כי משפחת מגשימים זו חינכה את בניה לא רק לאמונה, ולעלייה, ולבניין, ולמגן, ולקרב, ולקרבן; אלא גם להקרבה עילאית המתקדשת בתא המוות ובמעלות הגרדום. אשרי התלמידים שמורה כזה קם להם בדור התהפוכות, שכך הפליד נפשותיהם; אשרי המורה שתלמידים כאלה קמו לו, שכך מסרו נפשותיהם ועשו תורתו – חיים ונצח.

נתכנסנו היום, כדי לקדש כברת אדמת הגליל בגלעד לזכרו של שלמה בן-יוסף. הוא הלך למות בעוד רון בלבו, שיר בפיו, ושמו של המורה על שפתותיו – עד הרגע האחרון. עדת מאמינים אנחנו. נתנו לאומה את הלוחם, את המורד, שבלעדיו אין יציאה מעבדות לחרות. בשמה נומר:

הרי הגליל הנצחיים, המשוחררים. קבלו את הקול ושאוהו מעבר לראשיכם, מעל לכנרת שלמרגלותיהם, לארץ כולה, שלאבותינו היתה מימי קדם ולבנינו תהיה לעדי עד – קבלו ושאו את הקול:

הגאולה השלמה תבוא. זאב ז'בוטינסקי חי וקיים.

לקריאת המאמר בעיתון

לקריאת כתב היד וההקלדה