על סף הגרדום

כרוזים
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"ז סיון התש"ו, 16 ביוני 1946
מתוך:
במחתרת כרך ב ע"מ 148-150
נושאים:
מחתרות - אצ"ל, המנדט הבריטי, עולי הגרדום. אישים - זאב ז'בוטינסקי
במשדר זה מעריך בגין את שני לוחמי האצ"ל, מיכאל אשבל ויוסף שמחון ,אשר עומדים בגבורה ומייצגים את כל האומה העברית מול מערכת המשפט הבריטית. לאחר דברי הערכה אלה האצ"ל עוד מודיעה שתפעל כנגד החלטת הבריטים להעמיד לגרדום את שני לוחמי המחתרת
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

קול ציון הלוחמת

על סף הגרדום

חיילי הארגון הצבאי הלאומי ומפקדיו, הנוער העברי במולדת ובתפוצות הגולה וכל בני החורין או שוחרי החופש בעולם - מרכינים ראש בפני הגבורה הנפשית, שגילו מיכאל אשבל ויוסף שמחון, בעמדם, כשליחי האומה העברית הלוחמת, בפני שלישיית הפורעים הבריטיים המכונה "בית דין צבאי". הצעירים העברים ידעו מראש מה צפוי להם. ידוע ידעו, כי לאחר שנפלו בידי הצר הצורר, מרחפת על ראשם סכנת מוות. הבן הבינו, כי בימים, בהם בווין האנגלו-סוציאליסט מתנבא בלשונו של נאציונל-סוציאליסט, בתתו את האות לשליחיו לעשות בבני ישראל את דין הנאציזם; בימים בהם, מאידך, הולך וגואה גל המרירות, הכוננות וההתמרדות בקרב המוני בית ישראל - כי בימים אלה ינסו המשעבדים להפחיד את הנוער העברי על-ידי נפנוף בעניבת החנק, על-ידי הקמת תלייה ועריפת ראשים. אשבל ושמחון הלכו, איפוא, לקראת משפטם בעינים פקוחות ו"פסק הדין" היה ידוע להם עוד בטרם יצא מפי שרי- הגרדום. ואף-על-פי-כן - או דווקא משום כך - התייצבו בפניהם בקומה זקופה ובראש מורם והיו לפה למיליונים אחים, למיליונים שנרצחו בידי מורו ושותפו של בווין ולמיליונים שעודם חיים והמשעבדים הבריטיים דוחפים אותם תהומה. נישאים על כנפי השליחות הגדולה, השכילו השניים לייצג בכבוד את הדור העברי, החדש והמחודש. הם לא התגוננו, כי אם התקיפו; לא הצטדקו, כי אם האשימו; לא ביקשו על חייהם הרעננים, כי אם הזהירו את השליטים האכזריים, הבוטחים בכוחם, מפני היד הרושמת והנוקמת של אלוקי הצדק. וכך קידשו את השם ברבים, כך ייצגו אומה הקמה לתחיה מימים של דמע, מנהרות של דם, מאפרם של הורים נרצחים, של אחים טבוחים, של ילדים נחנקים, של אחיות שכבודן חולל. והם הם, שנתנו במקום את התשובה לנושאי הטירור הבריטי, המדמים בנפשם הטמאה, כי אפשר עוד להרתיע את הנוער העברי מן הדרך בה בחר. וברורה והד-משמעית היתה תשובתם.

הנוער העברי יודע, כי ישנם דברים בחיים החשובים מן החיים עצמם. הנוער העברי לא יבחר בחיי עבדות שפלים, שסופם בין כה וכה כליון; הנוער העברי יבחר במלחמת החופש, גם אם היא דורשת את הקרבן העילאי.

כך דיברו שני צעירים עברים, אשר הגורל הוציאם מבין רבבות ומינה אותם, בימי מסה ומבחן, לשליחי ציבור ולדוברי האומה. ולעומתם ישבו כמה "ג'נטלמנים" בריטים, ערלי-לב ומטומטמי-מוח, שעטו להזדמנות לשלוח לזרועות המוות שני בנים של האומה השנואה, הגאה בסבלותיה, הגדולה באמונתה. ואם יש את נפשך לדעת, מי הם ה"שופטים" הללו ומה פרצופם המוסרי, שים לב לאחד מהם, לחשוב בהם, למי שנקרא "אב בית דין". גוי זה, טוען וחוזר בפני מכריו, כי הלוואי והיו עושים ליהודים בארץ-ישראל את מה שעשו ליהודים באירופה ואז הוא, קולונל פל, היה יכול לעזוב את הארץ הארורה הזאת ולחזור לאחוזתו בבריטניה. ואם איש זה, שמקומו שם, בנירנברג, ליד גרינג והס, הושם שופט על צעירים עברים, האפשר לצפות ממנו למשהו אחר מרצח?

אך הקולונל פל טועה. משאלתו העיקרית לא תקויים. ליהודים בארץ-ישראל לא יעשו הנאצו-בריטים את מה שעשו הנאצו-גרמנים לאחיהם באירופה. להיפך, היהודים בארץ-ישראל הם שיעשו למשעבדיהם הבריטיים את מה שעשו כל העמים הנדכאים והמתקוממים למדכאיהם וגוזלי מולדתם. אולי רק משאלתו האישית תקויים. עזור נעזור לו בעזיבת "הארץ הארורה"...

בעמוד אשבל ושמחון מול פני התליין. מצא מישהו לנחוץ להסתייג מן המעשה, שבגללו - לפי דבריו - הועמדו לדין. עתונאי זה שכח בוודאי, שבדברים כאלה הוא אך עוזר להדק את עניבת החנק סביב צווארם של שני גיבורים עברים. מוטב היה, איפוא, לו היה בוחר בימים אלה בשתיקה והיה מניח לאחרים להגיב על פסק-הדין הקטלני.

חושב. אך אינו חושב לפני שהוא כותב? אנחנו, חיילי הארגון הצבאי הלאומי. מתגאים במעשה זה ונתגאה בו עד תום חיינו. בצהרי יום חדרה יחידה קטנה של חיילים עברים "לתוך לוע הארי", למחנה המרכזי של צבא הכיבוש הבריטי, והתגברה על המשמרות, חיסלה את ההתנגדות ועמדה בקרב והחרימה. תוך כדי קרב, נשק ותחמושת. אמנם. אין זו הפעם הראשונה - וגם לא האחרונה - שהנני הופכים את נשק השעבוד לנשק החופש שהננו מוציאים מידי האויב את כלי הזין, הדרושים למלחמה זו. החרם החרמנו ממנו מאות רובים, מכונות-יריה כבדות, מכונות-יריה קלות, תת-מקלעים, אקדוחים, מרגמות, מדוכות, רימוני מילס, טונות של חמרי נפץ, רבבות כדורים ועוד. כך עשינו בראש-העין ובתל-נוף, בנתניה וברמת-גן, בקטרה וביפו, אולם לית מאן דפליג, שההתקפה על צריפין עלתה, בעוזה ובביצועה, על כל ההתקפות הדומות. והעם כולו מתגאה בבניו האמיצים, המחרפים את נפשם למען רכוש את הברזל, שבלעדיו אין קיום ואין עתיד לא לנו, לא לבנינו ולא לנינינו. אבל אם כך; אם ידענו לחדור למרכזי הכוח הבריטיים ולעשות בהם שפטים; אם השכלנו להעמיד ברן-גן מול ברן-גן ותת-מקלע מול תת-מקלע; אם יחידות קטנות שלנו ידעו להתגבר על יחידות גדולות פי כמה של האויב - יזכרו השליטים, כי שום חומה מבוצרת לא תגן עליהם ושום כוח משוריין לא יעמוד להם, אם היד הפושעת תורם על שבויים עברים.

חוקי המלחמה המקובלים בעולם התרבותי, מחייבים רק אז, אם הם מחייבים את ש נ י הצדדים. ומי שמפר אותם, מי שמתנכל לחייהם של שבויים מחוסרי-מגן, את גורלו הוא חורץ, על עצמו הוא מוציא פסק-דין: דם בדם יכופר.

"עת יפרוץ אויב מארב,

אז נקומה ונצביא:

חי הנוער חי החרב,

חי הדם המכבי".

שודר ביום י"ז סיון תש"ו (16.6.46).

(זאב ז'בוטינסקי)